יאללה לכבוד אומן סופר מצויין שבא עוד כמה ימים לארץ, החלטתי לפתוח פינה קטנה שתביא קצת אינפורמציה חיובית על הופעות מעניינות שמגיעות מחו"ל במועד קרוב.
אז מי שאני אציין קצת חלק מפועלו (הרב מאוד)זה Kid606, מאשפי ההאלקטרוניקה היותר מגוונים,מיומנים יצירתיים ולא מתפשרים שקיימים באזורים היותר מחוספסים,חותכים וחדים של הז'אנר הרחב הזה.
המפיק הונצואלי/אמריקאי כבר הספיק להשתתף ולעשות המון אלבומים שונים ומשונים מאז סוף שנות ה-90, בלי זריקת זין על שום תווית או על שם מגבלות ז'אנריות מתחום כזה או אחר. קיד606 תמיד שמר על ראש פתוח בטירוף וטאץ' וטביעת אצבע ייחודית שאי אפשר לטעות בה, בין אם הוא זיגזג מ-IDM, נויז, דרונים, גליץ', קאט-אנד-פייסט,ברייקור, DnB ועוד, וככל שעולים בדיסקוגרפיה שלו, מוצאים עוד ועוד אלמנטים נוספים שהוא הכניס למערבולת התזזיתית שלו, שבא לידי ביטוי במיוחד ובאופן נגיש במפתיע (יחסית) באלבום ה-מופת שלו מ-2003, Kill Sound Before It Kills You, אחד מהדברים היותר מאסיביים וכיפיים שיצאו בעשור הקודם.
הבנאדם למרות שהוא יש לו ראש מאוד קליט גם לגרוב חזק (כמובן די מעוות בדרכו) הוא גם אוונגרדיסט לא קטן, ומאומן כמוהו שיכול בתחילת הקריירה שלו לזרוק אלבום מלא גליצ'ים וחיתוכים בסטייל מקורי בטירוף (Down With The Scene), לשחרר אלבום רימיקסים/אמביינטי שופע צללים ורוחות (P.S. You Love Me) ובהמשך להוציא בכלל אלבום נויז/דרונז קשה ובלתי אכיל ממש (Songs About Fucking Steve Albini, מחווה למפיק/מוזיקאי האגדי וללהקה הענקית שלו Big Black) אי אפשר לדעת מה הוא יעלה מהשרוולים בכל רגע נתון בכל רגע נתון בלייב. מה שהופך את האתגר הזה לעוד יותר מגרה חושים.
Kid606, כמו שמתקבל מהפוסט הזה, מוזיקאי שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך, ואני בלי ספק הולך לשים את עצמי בלבונטין 7, בחצות כדי לראות את המאסטר הזה מופיע. כל מי שרוצה סט/הופעה אינטינסיבית, ממריצה, שונה ומקורית אני ממליץ בחום שאנסה להגיע לשמה גם. כל מי שאיכשהו מכיר אותו כבר ואפילו אוהב אותו, טוב אפילו לא צריך להגיד....
יאללה הגיע החלק השני והגיע הזמן לדפוק את הראש בקיר ולשאול למה אני עוד כותב ולהנות מ-4 אלבומים מומלצים ומשובחים.
אחד הדברים שהכי כיף לי שאני נתקל בהם זה פרימיטיביות טובה. מזאת פרימיטיביות טובה? מבחינתי זה זניחה וזריקה בצד של כל מה שנחשב ויכול להשמע כ"מהוקצע" או "מלוטש" ובחירה מכוונת ללכת לאיזורים הכי מטונפים, הכי מעלי קיא ורוק, הכי מעוררי בחילה, הכי "בבוניים" ופשוט בצורה כלשהי, הכי ילדותיים, כי בסופו של דבר אם האנשים שעושים את זה מספיק מוכשרים ומעניינים לעצמם ויודעים איך לעשות את זה, התוצאה פשוט נפלאה.
כמו האלבום הנפלא לעצמו מ-99 בשם Uterus And Fire של הלהקה המטורללת/הרפקתנית/ביפהארטית Old Time Relijun, באותו זמן טריו שמכיל מתופף שנשמע כמו קוף שהסניף יותר מדי ריטלין, קונטרה באסיסט שמתחרע על הכלי שלו כאילו הוא אנס את אמא שלו, וסולן/גיטריסט מטורף וטוטאלי שעונה לשם האקזוטי ארינגטון דה דיונסו, מהמבצעים הלא שגרתיים היותר טובים וכישרוניים שיש לדעתי.
I'd say Old Time Relijun's Uterus and Fire is a true innovation in modern music. I think it's the first time anyone's ever recorded an ensemble of diarrhea- afflicted Down's Syndrome chimpanzees taking a collective dump in someone's garage
זה הציטוט הפותח שלקוח מביקורת של פיצ'פורק ההיפסטרים המעייפים על האלבום, ולמרות שהיא קוטלת לגמרי את היצירה האדירה הזאת, צריך לקחת את ה-quote הזה איך שהוא ולהבין שככה הדבר הזה באמת נשמע. אין פה סאונד טוב וברור, אין פה "יופי" או "תחכום" מוזיקלי מסוג כלשהו ואין פה שומדבר שמזכיר הקלטת סטודיו אמיתית, זה פשוט ובצורה הכי כיפית שיש גאראז'-Pאנק-סוואמפ-בלוז מלוכלך ורצחני שנועד לפרק את הראש שלך לגורמים קטנים ולהנות מזה כמו משוגע בזמן שהוא דורך עליהם ברגליים יחפות.
מי ששמע את Junkyard של הבירד'תיי פארטי האלמותיים יודע על מה אני מדבר שאני מתכוון לפרימיטיביות טובה. אבל בזמן שבירדת'יי פארטי לקחו כל הכאוטיקה הזאת לכיוונים מיזנטרופיים ואפלים מאוד, Uterus And Fire נשמע כאילו Old TIme Relijun פשוט נהנו וכייפו עם מה שהם עושים, עם חיוך דבילי וגדול מרוח על הפנים המזיעות שלהם, הומור שחור מפגר שמרחף מעל כמו פצצת סירחון מאסיבית ואיכשהו גם גרוב ממכר שנמצא בכל הלכלוך הזה שדבוק לרצפה.
מי שלא התחבר ובכל זאת רוצה להכיר את הלהקה הנהדרת הזאת, אני ממליץ על האלבומים האחרים שלהם ששמעתי, Witchcraft Rebeliion ו-Lost Light שעדיין שומרים על רוח הטירוף והרעש טוב טוב, אבל בצורה הרבה יותר ידידותית,נגישה ומופקת היטב לאוזן.
IM IN JAAAAAIIILLLL
טוב אז ככה קצת "היסטוריה" על הלהקה שאני אדבר עליה- ללייבל האגדי Touch And Go (ביג בלאק, ג'יזס ליזארד,באטהול סרפרז ועוד הרבה...) היה פעם במשך השנים גם תת-לייבל (שאני לא זוכר אם הוא פועל עד היום או לא) בשם Quarterstick, ומהלייבל הקטן הזה, יצאה להקה לא מוכרת (בשני המובנים) אבל מעולה ברמות מגוחכות שעונה לשם Phono-Comb.
החבורה הזאת שמגיעה מאונטריו,קנדה הוציאה אלבום אחד ובודד בעצמה ב-96 שעונה לשם Fresh Gasoline, ואיזו יציאה טעימה ומשביעה זו היתה. לא מבין גדול ב-Surf רוק שזה בעקרון מה שהם מתמחים ושומעים את זה בבירור בסאונד ובנגינה, אבל בחיי שזה בין הדברים היותר טובים ששמעתי שקשורים לפחות לז'אנר. לאורך 19 קטעים שכל אחד מהם די קצר, אי אפשר להפסיק לשניה את האלבום הזה מרוב שהוא פשוט FUN אמיתי וטהור לכל אורכו, בלי שהוא יאבד גם מהערכים המוספים שאתה מקבל למוח אחרי כל שמיעה נוספת. כל קטע וקטע למרות החיבור המובן מאליו שלהם אחד לשני בצורה ה"'ז'אנרית", מקבל אופי קצת שונה וטיפול יותר מגוון מקודמו, והכל בצורה כ"כ מלודית, עשירה, חיה ומדבקת.
תגליות כאלה שבאו אליי משום מקום, זה אולי הדבר שאני אכי אוהב במוזיקה, שפתאום להקה אדירה כמו Phono-Comb באה מקרקעית האוקיינוס שבה הם נחו מהאוזן שלך, ופשוט גורמים לך להתאהב מהמאית הראשונה ששמת את הפליי בתחילת האלבום. מספיק לשמוע את Phone-Bone בעל הנגינה המלודית המרגשת בטירוף, At The Nightclub שאיך לא, נשמע כמו קריצה גאונית למערבוני ספגטי ישנים (ולא רק של סרג'יו לאונה!), Sparkling Agend שהוא בעל הוויבים המזרחיים המהפנטים והפסיכדליה הרחפנית ו-Here Come The Warm Jets שהוא בקלות אחד מהקאברים הנהדרים ששמעתי בחיים שלי. חובה לנסות, עוד אנשים צריכים להכיר דברים כאלו.
Jneiro Jarel נשמע בול כמו אחד מהמפיקים/יוצרים האלקטרוניים שהייתי מתחבר אליהם בקלות, אקלקטי בטירוף, בעל פתיחות לא נגמרת, ידע מורחב ולא נגמר, עבודה עם המון אומנים והרכבים מצויינים בעצמם ופרוייקטים רבים שאליו הוא רקח את יכולותיו לטובה. זה לפחות מה שאפשר לקרוא עליו... לא חס וחלילה שיש לי בעיות איתו, פשוט הוא מאותם אנשים שלא יצא לי עדיין לשמוע לעומק כמעט, אבל בדומה ל-DJ Spooky המעולה, גם ההיפגשות הראשונית והיחידה שלי איתו השאירה רושם רציני שיתורגם למאות שמיעות בעתיד של הדברים השונים והרבים שבהם היה מעורב.
את Fauna הוא שחרר ב-2010, וכמו שרואים מהשם שלו וגם מעטיפה ה(פשוט) מדהימה, יש לו שורשים ברזילאיים עמוקים, והוא החליט ליצור אלבום שנשען באופן רטרו-ספקטיבי על מוזיקה בריזלאית לדורותיה, רק כמובן בצורתו האישית עם תוספות כבדות של סינת'ים צבעוניים, ביטים קופצניים ומלאי אנרגיות וסימפולים וקולות רקע של אנשים,חיות,רוחות,רעש טבע,מים וכו' ועם הרבה כבוד וחוכמה עמד במשימה יפה מאוד והצליח ליצור משהו שעובר בהרבה את המוגבלות של "אלבום הקדשה" לאותה מדינה.
Jarel מצליח לערבב גם בהצלחה עוד לא מעט השפעות אחרות שנזרקות בלי היסוס ונשמעות בול מתואמות עם הכל פה, בין אם זה גליץ', Fאנק, ברייקביט,DnB,סול ואי אפשר כמובן להתעלם מהמוטיב הפסיכדלי שנשמע מוטבל עמוק עמוק בכל קטע באלבום.
Voice Of The Kayapo שפותח את האלבום כבר מנער אותך חזק ומשליך אותך פנימה לג'ונגל הצלילים המורחב הזה, שהולך ומתמתח עד השיא בסוף עם שני קטעים פשוט מושלמים, Indigo Edan הצ'ילאאוטי, החלומי והנהדר ו-Monkey Hustle היותר משופע אנרגיות שמשאיר אותך עם צוואר נע ועיניים פקוחות, כאילו היית חלק מאיזה שבט כלשהו אי שמה במקומות שאליהם Jarel כיוון את המוזיקה.
לי אישית, כמו שאמרתי, זה עשה חשק גדול לבדוק עוד הרב דברים שהוא עשה, אבל בלי קשר, לדעתי מדובר באחד מהאלבומים היותר טובים ששמעתי מ-2010 וכרגיל, זה זכה לאפס התייחסות וחבל. מגיע לבחור את הכבוד ותנסו גם לשמוע למה.
איך שהתחלנו, ככה נסיים. רעש, רעש, רעש ורעעעש! Amphetamine Reptile זה מהלייבלים היותר טובים שנתקלתי בהם, מהסיבה הפשוטה שכמעט כל דבר שמה שהיה שייך ל"רוסטר" הוא אוצר אמיתי בפני עצמו. בטח אם אתה אוהב נויז רוק,Pאנק וגאראז' לא מתפשר וברוטלי, או סתם רוק אנד רול טוב ומזיז.
God Bullies זה אחד מאותם תגליות נהדרות שאני חייב ללייבל האדיר הזה, וכיאה ללהקות ששחררו אלבומים שמה (אמממ Cows שעליהם כבר חפרתי מספיק) הם גם ניחנים בסאונד אגרסיבי ופרוע, טקסטים מרושעים וחולניים, מבני שירים בלי שום חוקים ברורים, גיטרות אלימות ומקרקפות וסולן אחד פסיכופט,כריזמטי ומבריק.
ב-1989 הם שיחררו את האלבום הבכורה שלהם בשם Mama Womb Womb, ובתוכנו הוא בהחלט מצדיק את השם המוזר שהם בחרו.
רוקבילי ונויז רוק כרובוט מפורק וחצי מושמד, זה מה שתקבלו, מהמנות אדרנלין האלה שלא נמאסות ורק עושות חשק לעוד ועוד ועוד, לזרוק חפצים ולשבור צלחות בכל הבית ולצחוק בקול רם זה החשק הראשוני ששומעים את Mama Womb Womb...
מייק הארט הסולן, נשמע כמו הכלאה ייחודית בין שד שטני להילבילי חסר שיניים מארקנסו, וכמו שאנון המלך (Cows) גם הוא לוקח נושאים בעלי טאבו רגיש ביותר ועושה מהם סבטוחה של צחוק ואירוניה. רק תקשיבו ל-Follow The Leader הענק ותבינו מזאת פנאטיות ואמונה עיוורת at its best.
אז אני ארצה להגיד שוב, תודה ל-Amphetamine Reptile שגילה לי כ"כ הרבה מוזיקה מצויינת מכ"כ הרבה כיוונים, ובמבחינתי זה גם הלייבל הכי טוב שעסק בתפוצה של נויז רוק ו-Pאנק. והאלבום הזה בין השאר מראה למה.
