הישועה תבוא בפעם אחרת

אחד הדברים שאני הכי מעריך וגם אוהב במוזיקה, זה שהיא מצליחה להפנט אותך בצורה אבסולוטית, להפוך אותך לעבד ולמשרת שלה בו זמנית, להכניס אותך עמוק עמוק בתוך השרשראות עצבים הבלתי נגמרות שהיא מכילה ובתוך הכאוס העצום שהיא מתרחבת וגדלה בו, ופשוט לגרום לך לא לצאת ממנה בלי טיפה של סיפוק עצמי.

בוא נגיד שאני מדבר פחות או יותר על רגעי ברוטליות אבל לא על חשבון התוכן עצמו, אגריסיביות וכבדות שלא מורידות מהערך הרגשי, ונפילה עמוק עמוק לתוך הרס עצמי בלתי עציר וקטלני אבל לא בלי סיכוי קטן לגאולה אישית.

האלבומים הראשונים של הסוואנס מבחינתי הם דוגמא מייצגת לזה, יצירות אדירות וטוטאליות שמכות בך חזק חזק בראש ובעצבים באופן חולני בלי רחמים, עם הזעקות והמילים הכ"כ הרסניות ומלאות שנאה של מייקל ג'ירה.

 ואיכשהו,בכל זאת זה מצליח לעורר בך כ"כ הרבה עניין והתעניינות בו זמנית, ואם אתה בראש הנכון אתה פשוט לא מצליח להשתחרר מהאחיזה הכ"כ חזקה ואיתנה של מה שאתה שומע.

גם בהופעה (המדהימה והבלתי נשכחת!) שהסוואנס עשו השנה בבארבי, היה קטע פשוט מפעים שכל הנגינה שתקה וג'ירה נכנס לטראנס מילים ספק דתי ספק כופר שבו זעק Jesus come down! come down NOW! איזה דקה וחצי בלי הפסקה, ירק על עצמו, השתגע, גילגל עיניים, יצא מגופו עוד שניה, חזר על המילים בצעקות היסטריות ואחרי זה חזרו להמשך השיר בסופו של דבר.

אז הפוסט אומנם לא יהיה בדיוק על הלהקה הכ"כ ענקית וחשובה הזאת, אלא על סוג של פרויקט צדדי של שני מוזיקאים בעלי המון פעיליות, שהחליטו בהשפעות של סווואנס עצמם וכל מיני ירקות אינדסטריאל ואוונגרד אחר, ליצור את שניים מהאלבומים הכי כבדים וחסרי ריסון שאי פעם שמעתי.

ההרכב שאני ארחיב עליו נקרא God, הרכב צד של איש ה-Godflesh ג'סטין ברודריק ושל קווין מרטין (שהמשיך את את הקריירה המגוונת עם עוד המון פרויקטים ואלטרי אגו שונים).

אני אגיד כבר עכשיו: לא שמעתי עדיין את גודפלאש או שום דבר אחר של ברודריק וגם לא אחד ממיליוני האלבומים של מרטין, ועדיין אני טוען בתוקף שמדובר בלהקה חד פעמית, מדהימה ואפוקליפטית ברמות אחרות.

הגעתי ללהקה הזאת במקרה גמור לחלוטין מעוד שיטוט רנדומלי של משועמם כמוני ברשת, ובמזל גדול מאוד נפלתי על המפלצת הזאת, וראיתי גם שבאלבום הראשון שלהם שיצא ב-92 (Possession) משתתף אפילו לצד שמות מעניינים בעצמם ג'ון זורן ההו-כה ידוע ומוערך, אז חשבתי מה יכול להיות רע.

אפשר להגדיר אותם כאינדסטריאל מטאל-ג'אזקור-גריינד-נויז-רוק או איזה שטות כזאת, אבל בעצמם הפתרון הכי טוב זה פשוט לשמוע את הדבר הזה ולהבלע בתוך כל החפירות והמכות הבלתי פוסקות שהלהקה הזאת מנחיתה עליך.

Possession הוא אלבום מלוכלך מהמלוכלכים, דחוס, מזיע, מפחיד לעיתים, אלים, כואב ורועש וכל זה הופך אותו  ביחד לחתיכת יצירה מעולה שלא עוזבת את הראש שלך גם אחרי שהיא מסתיימת.

ישר בקטע פתיחה Pretty, אתה נכנס לעולם הגיהנום הפרטי והמסויט של החבר'ה האלה, עם דקה וחצי מרתיעה של צילצולים, כלי נשיפה שמתחממים לקראת הפיצוץ, הגיטרה עקומה של ברודריק שחופרת לך במוח, הבאס הנמוך והמרעיד.

הכל עומד לעלות כמה טמפרטורות טובות, והעסק מתחמם ופורץ עם זעקות "גאד" אימתניות של מרטין (שתופס את פיקוד הסולן פה) והכל נשמע כ"כ על סף פירוק ופסיכוזה ועדיין כולם משתלבים באופן מושלם אחד עם השני, שהכי מרשים מבחינתי בכל הדבר זה הבאסיסט שגורם להכל להשמע כמו ג'אם מטונף ואפילו טיפה Fאנקי בצורתו המוזרה.

הקו של האלבום פה לא משתנה לאחר מכן עם Fucked הסופר עצבני וגם עם Soul  Fire שהוא אולי הקטע הכי פסיכוטי ופשוט רצחני פה (וזה קשה מאוד), משהו שהיה יכול להשתלב באיזה פרק גותי לא כ"כ אופטימי...

 ואתה ממשיך להמשך ללהבות הכ"כ שורפות שהמדורה הזאת מאיימת לזרוק עליך כל פעם, אבל אתה פשוט לא מפסיק להשרף מזה ולהנות באותו זמן.

שלושת השירים האחרונים של האלבומים הם שנותנים את הטון הסופי והמכריז, והם שיגרמו לך (אם שרדת עד אז) או לשנוא למוות, או לאהוב בכל חייך את החוויה שעברת עכשיו.

Lord I'm On My Way הוא הקטע באמת הכי פרי ג'אזי באלבום עם סקסופונים (באדיפות זורן וטים הודג'ינקנסון) חרוטים וצרודים שתוקפים אותך משני הצדדים בצירוף מקצב תופים + באס מדבק בדרכו, שכל פעם מפוצצים, נרגעים ומפוצצים עד לסוף הבלתי נמנע.

Love הוא קטע ג'אם בעל 16 דק' שרודפות אותך עד לקצה הצוק ומאיימות לזרוק אותך ולצחוק לך בפנים והקטע האחרון והחותם הוא Black Jesus הוא הקטע הכי רגוע ואם זאת ביזארי באלבום, ובכמה מילים:

פעמוני כנסייה ופסנתר מעולם לא נשמעו קריפיים יותר.

פה נגמר הסרט הזה,ואני אישית חושב (נראה לי שכבר הבנתם) שמדובר במאסטרפיס אדיר ומדביק מחשבות...

מה שדי אירונ דווקא, זה שלא ידעתי באותו רגע שהם יוכלו לשחזר כזאת אנרגיה גולמית ומוטרפת בעוד אלבום נוסף.

Wrong! כמה שטעיתי...

"האנטומיה של ההתמכרות" (איזה עטיפה אדירה אגב!) יצאה ב-94 וכמו קודמה, גם היא לוקחת תבשיל ראשוני כאינדסטריאל למתכון, וזורקת בפנים את כל התוספות הג'אזיות הרחבות, האוונגרדיות המוזרות, הסאדיסטיות האכזריות וכמובן בצורה מעוררת הערצה והערכה.

פה God נשמעים דווקא פחות מבולגנים ויותר מתואמים ומלוטשים, הסאונד פה יותר ברור ו"נעים" לאוזניים, אפילו אני אהמר ואגיד שהם מחליטים לנגן עם דרייב יותר מהיר ופחות איטי ומרושל, יותר נותים לכיוון המטאל הנותן בראש, אבל זה כמובן לא מוריד שומדבר מהאנרגיות ומהשגעון הכללי שנזרק פה כמו מזרקים בדרום ת"א.

On All Fours מתחרה חזק על אחד מקטעי הפתיחה הטובים אי פעם, Lazarus הוא פצצת-ג'אזקור סמיכה שמתפרצת לכל כיוון כמו פצצת אטום, ו-Bloodstream (אולי הקטע הטוב באלבום),White Pimp Cut ו-Driving The Demons Out מבהירים היטב איפה אנחנ אם לא ידעתם, ביבשת נחרבת,עצובה וגם משעשעת באותן זמן.

Detox, השיר הסופי, נע בין מקצבי תופים אפריקאים (משהו שהוסיפו לאלבום הספציפי ונשמע באופן די אבסורדי בול מתאים לטראנס ההיפנוטי גם ככה ש-God מייצרים), נויז רוק ואינדסטריאל קשוח ומכה וזה כמו באלבום הקודם, מתמשך לזמן לא קצר, 18 דק' וקצת, וגורם לך להשאר ולשים לב לכל שניה ושניה שזה מתנגן.

ברודריק ומרטין, למרות שאני בטוח שאני אאהב עוד המון דברים שהם מעורבים בהם (Godflesh ו-Jesu,Techno Animal, The Bug וכו') קנו אותי רק עם הפרויקט הכ"כ מדהים הזה, וזה הוכיח לי בלי ספק שמדובר באומנים גדולים, אמיצים, מוכשרים בטירוף שלא שמים זין על מוסכמות ולא פוחדים לגעת בקיצוניות, לא כי זה מגניב, אלא כי זה חלק בלתי נפרד מהם, מהאישיות שלהם ושל הסובבים אותם ומהמוזיקה האדירה שהם סיפקו תחת השם השגרתי,"אלוהים".

כל מי שלא פוחד מקצת דברים מאתגרים, מעוררי חושים ומגרים חייב לעצמו לנסות לשמוע את צמד האלבומים האלו, שכמו שאמרתי, מראים לכל להקה שניה שהיא חושבת שהיא כבדה מהו Heavyness בהגדרה ומה זה מכיל.

פה גדול שווה הרבה Pt.2

למי שקרא את החלק הראשון על Chino XL, אולי זוכר שבהתחלה הזכרתי את The Anthem הקלאסי של Sway And Tech, ושאמרתי שאני אכתוב על שניים מהראפרים שמשתתפים שמה.
אז הנה, אחד כבר בוצע, והשני כבר מתממש...


הבנאדם שאני אכתוב עליו עכשיו הוא חתיכת סרט בפני עצמו,הוא הרבה יותר ותיק, חשוב ומשפיע מצ'ינו (עם כל הכבוד), ומבחינת יכולות זרימה,כריזמה, פרסונה ותיאורי פשע עסיסיים למיניהם הוא סלל את הדרך לאינספורים אמסיז אגדיים מנאז עד GZA.
בנוסף, הוא היה חבר אולי בסופרגרופ היפהופ המשמעותי הראשון בשטח, היה בכל מקום חשוב בהיסטוריה של הז'אנר וספציפית מדובר גם בלי כל החשיבות העצומה באחד מהראפרים הכי כישרוניים ורצחניים ששמעתי בחיים שלי.
הוא עונה לשם Kool G Rap.




קול ג'י ראפ הוא "סנדק" אמיתי, בטח בתחום ההארדקור האפור וה"גריימי", ומקוטנתי עכשיו לנסות למצות אותו בכמה משפטים.
מה שכן אני רוצה לעשות, זה לדבר על האלבום השני שהוא שיחרר (בצוותא עם DJ Polo) ב-1990, Wanted Dead Or Alive, יצירה שצריכה להיות חרוטה בדפי ההיסטוריה לצד Enter The 36 Chambers או Fear Of A Black Planet, אבל לצערי, היא ממש לא נזכרה ככזאת.

בתקופה מאוד עמוסה, חיובית ומפוצצת בהיפהופ, Wanted Dead Or Alive השתחרר כמו טיל והשאיר כנראה גם רושם של אחד כזה.
קול ג'י ראפ ופולו גייסו מפיקים מצויינים אחד אחד שיעזרו בעבודה, מאריק בי (שגדל עם קול ג'י באותה שכונה), לארג' פרופסור ומארלי מארל.
הביטים נעשו במאלכת מחשבה מדויקת ובהחלט יצאו כמו זהב אחד אחד, נאמנים לסגנון האולד סקול הידוע והדי רפפטיבי ועדיין נשמעים הרבה יותר מתקדמים ומלאי צבע, בתוספת עבודת סימפולים מצויינת ודרייב חזק שיגרום לך להגיב בהתאם.

קול ג'י ראפ כבר היה עם אלבום אחד מאחוריו שהוא הוציא שנתיים לפני, Road To The RIches, אלבום לא רע עם כמה שירים מעולים וכמה פילרים שלא בדיוק מימש את כל הפוטנציאל הגדול שהיה קיים.
כבר אז הוא היה ראפר מצויין וכריזמטי, אבל פה הוא כבר עולה בכמה וכמה רמות קדימה, ונשמע כמו חיית טרף רעבה שרוצה לבלוע ולירוק כל דבר שעומד מולה, מגובה בהגשה פשוט מושלמת ומהפנטת, סטורי טלינג מהסרטים, תיאורים כואבים ומצחיקים כאחד ופשוט המון המון צ'ארם שאי אפשר להשאר אדיש אליו.
הוא מזכיר לי מהבחינה הזאת את האלבום No One Can Do It Better של D.O.C, פשוט ביה"ס לאמסיינג ולאיך לרתק את המאזין הממוצע. 

האלבום נפתח באחד משירי ההיפהופ הכי קלאסיים שקיימים, Streets Of New York, דיוקן מדמם וכואב למדי של החיי היומ-יום בתפוח הגדול, אחד מהקטעים היותר טובים שקול ג'י היה שותף אליהם, ובתוספת ההפקה הג'אזית, אורגנית והאנרגטית כאחת, באמת שקשה לא להקשיב באמת למה שהוא מתאר:

Shoot-outs for a desire for territory
A kid got caught in the crossfire
A tired mother can't take no more
She grab the bottle full of sleeping pills and took about 24
Human beings are laying on the pavement
Cause they're a part of a mental enslavement
The cop snipers, little babies in dirty diapers
This type of life is making you hyper
 

אומנם אחרי קטע פתיחה באמת כזה מושלם זה די בלתי אפשרי להתעלות בהמשך אבל עדיין האחידות נשמרת, ואיתה גם האיכות והרמה הגבוהה, וחשוב לציין אגב שאין שום פילרים בניגוד להרבה אלבומים אחרים.

שיר הנושא (Wanted Dead Or Alive) הוא סאגת פשע עצמית אלימה עם פלואו מעורר התפעלות כרגיל של ג'י ראפ וביט רוצח בהתאם, וגם שירי אגו טריפ שנמצאים לאורך כל האלבום (Bad To The Bone, Play It Again Polo ו-Jive Talk) נשמעים מצויינים ומקוריים בלי טיפה של בנאליות ושיעמום. ביה"ס להיפהופ אמרתי כבר?

אי אפשר גם להתעלם מ-Talk Like Sex, אחד משירי הזימה הכי סוטים, חולים ומצחיקים ששמעתי בחיים שלי (bite your nipples when i lick em, not gentle when i stick em, huh, i leave em lookin' like a rape victim) וכמובן גם אולי מהשיר הכי "אופטימי" ומעורר אמפתיה באלבום, Erase Racism בשיתוף שני אגדות מאותו ג'וס קרו שבו היה חבר ג'י ראפ: ביג דדי קיין הגדול וביז מארקי הליצן המקורי (שדואג לזייף במיטב המסורת באופן נהדר את הפזמון).
הקטע עצמו הוא גם הכי רגוע וניחוח באלבום, מאוד לייד באקי ומכיל שני בתים נהדרים של ג'י ראפ וביג דדי קיין שדואגים לצאת בחריפות בצורה מספיק אינטליגנטית ואנטי-קלישאתית כנגד תופעת הגזענות הלא נגמרת:

So don't be foolish if you're Jewish or Hindu
The racial manual is the evil that men do
I was raised in a nation of Asian
Hate shouldn't seperate Jamaican from Haitian
So if you're givin in your ears I hope your hear me and
Siberian's no better than Nigerian
I bring a rattle to a battle that you see me in
I'm no villian so why would I be killin indians

בגדול, הקו הכללי של האלבום עדיין נוטה הרבה יותר לכיוון ההארדקור המחוספס, ועושה את זה בצורה מושלמת בהחלט, משהו שיתממש בצורה הרבה יותר מובהקת באלבום הבא של הצמד.
 שיר הסיום Rikers Island דואג להראות את זה באופן בולט מאוד, עם תיאורים פרנואידיים ואווירה קשוחה שמתחברת באופן ישיר לבית הכלא הידוע לשמצה והברוטאלי בניו יורק, ועם אחד הביטים היותר עצבניים ששמעתי מאותן שנים שנשמע כמו Run DMC על קראק.

אני זוכר שאחת האכזבות הגדולות שלי היו שציפיתי לפנים שלוש שנים לאלבום חדש של ג'י ראפ, ועוד שמעתי שזה יכיל הפקות של תותחים כמו פרימייר, מארלי מארל (שוב) ודומינגו... הייתי בטוח שיהיה עוד חתיכת אלבום מעולה! אבל כגודל הציפיות ככה גודל הבינוניות, כל הדבר היה נשמע כמו מחזור אחד גדול ומשעמם של החומרים הישנים של הבנאדם, ופשוט התבאסתי שכנראה בחיים אני לא אשמע ממנו עוד משהו ברמה של Wanted Dead Or Alive או אפילו Let Live And Die.
אבל שאני שאני חושב על זה בצורה שנייה, ג'י ראפ סה"כ גם מבחינת איכות ואלבומים טובים עשה מספיק, יותר מהראפר המוכשר הממוצע יש לציין, ובשיאו הוא פשוט לא ראה אף אחד ממטר. מלך אמיתי.

לסיכום, קול ג'י בניגוד לצ'ינו הוא לא בזבוז גדול, אלא פשוט אנדרייטד כ"כ שזה גובל בפשע, יותר גרוע מרצח(:
שאלו את צ'אק די או ראקים או כל אגדה אחרת הרבה יותר מוכרת ומפורסמת, והם יציבו את הבנאדם יחד איתם אם לא מעליהם.
האלבום הזה, הוא אחד הטובים, ה-Flawless, המהנים והממכרים לדעתי שיצאו בתקופת הגולדן אייג' וכמוהו גם האלבום הבא שהזכרתי, שמבחינתי כל אחד שקורא לעצמו חובב היפהופ חייב לעצמו לפחות לנסות את שניהם, וקול ג'י עצמו הוא פשוט אמסי גדול שנשמע רעב, שנשמע עצבני, שנשמע פשוט אותנטי.