השמש עולה והיא נשארת למעלה

סתם ככה, אחרי ההופעה המדהימה והבלתי נשכחת של הסאן רע ארקסטרע בבארבי, נזכרתי איך בא לי עוד כל מיני "אורקסטרות" מפוצצות ומרעננות שיבואו להרעיד לי את הביצים בגרוב הממכר שלהם.
אחת מאותן להקות כ"כ משובחות שיודעות לקחת השפעות שחורות ואתניות למיניהם ולקצץ אותן לסלט הפרטי שלהן, היא הרי לא אחרת מה-Souljazz Orchastra, שהוציאה אלבום מדהים לחלוטין שנה שעברה שלי היה את הכבוד לכתוב עליו משהו אישי בשרת העיוור ז"ל.
שלחתי מייל ללהקה לשאול אם יש תכניות כלשהן בעתיד לישראל (כן די דבילי אני יודע) ועדיין לא קיבלתי תשובה, אבל כן החלטתי לפרסם את הסיקור/המלצה/"ביקורת" על Rising Sun פה בבלוג, סתם לעורר תשומת לב למי שקורא (שאני מקווה שזה יותר מ-10 אנשים, וגם אם כן, זה אחלה).
_______________________________________________________________________________-

4:00!!!!!

השכמה עצמית!
מאמץ בינוני להפעיל את שני העיגולים הקטנים והסגורים מתחת למצח שלי על מנת לצאת מעולם החלומות שהייתי שקוע בו ולחזור לשגרה, לשים בגדים, לשתות כוס קפה אחד, לצחצח שיניים ויאללה לדרך. תחילת בוקר עגמומית וטיפה רדומה אולי מבחינתי, עדיין חושך ובחוץ אפילו אין סימן קטן לאור מעליי שיפקח לי את העיניים ויקפיץ את העירנות שלי קצת. אולי הליכה קלה לאורך הדרך תשפר את המצב הרוח ואת האנרגיות עד שלבסוף גם העיניים שלי יתעוררו לפתע. הגיע הזמן שאני באמת אתעורר ואשים לב לקרנבל הנודד והסוחף שמתהלך/מקפץ/מזגזג לידי.

הקרנבל הזה מורכב בסך הכל משישה אנשים. כל אחד מהם מלהטט ומשלים אחד את השני בסינרגיה מעוררת התפעלות על כלי נשיפה שונים, כלי הקשה וקלידים. האוויר נעים וממריץ, הלב תופח, הרגליים דופקות, האצבעות זריזות, והברכיים השולטות מחזיקות את כל השואו. פתאום תופסת אותי תחושה מוזרה שהכביש דומה יותר למדרגות נעות לפי הקצב של האנשים שמקפצים עליה. הראש שלי יוצא ממקומו בצורה נקיה ולא מכאיבה, גם שאר חלקי הגוף מתפזרים מהבלגן הכי מאורגן שאפשר לדמיין. כל אחד נמשך ונגרר למקום אחר ששרוי בצלילים שיוצאים מעדר הנוודים המאושרים האלה, כל איבר מתהפך ומסתובב ומפרפר באוויר וברצפה עד שהוא חוזר למצבו הקודם – רק יותר טוב, יותר אורגני, יותר חי.

Back To Reality!

אוטאווה, קנדה. זה המקום שבו קמה אותה קבוצה מרשימה של מוזיקאים שקוראים לעצמם בשם (המחייב) סולג'אז אורקסטרע (ס"א מעכשיו). הם קיימים כבר כמעט עשור, והספיקו לשחרר אלבומים טובים ומהנים לפני האחרון שלהם שלשמו התכנסנו – אבל אף אחד מהם בכלל לא הצליח התקרב לבוהן של 'שמש זורחת'. האלבום הזה לוקח כל מה שטוב בהם, מזניק אותם קדימה ומשאיר לא מעט אבק וחצץ מאחור. כל ההשפעות הזורמות של מוזיקה קובנית, אפריקאית, סול, ג'אז, Fאנק ושאר הגרובס הטעימים (שס"א כבר עשו מהם דברים לא רעים בכלל) הלכו והתרחבו לשלם אחד גדול ויציב מאוד. זה מורכב, אקלקטי ומגוון יותר מאי פעם – ועם זאת נשמע רציף ואחיד מאוד, לא נסחף לאזורים קלישאתיים, ושומר על האוזן מרותקת בלי לאבד אותה אף לרגע אחד.
השיר הראשון, Awakening, נותן את האות לזינוק יפה ושקט, ומדגים היטב כמה חזקה ומסודרת הנגינה של ס"א, אך באותו זמן גם מלאת דמיון וחופש. הקטע עצמו מזכיר גם סוג של הלוויה מקסיקנית חצי נפרדת/מברכת או אפילו ניו אורלינסית, משהו שהיה יכול להתאים בקלות לסצנה בסדרה (הנהדרת) Treme. משם הגרוב עולה בכמה הילוכים טובים, המלנכוליות והעוגמה עוזבים את הבית עם בהבטחה שיחזרו בהמשך. ושני קטעים מפוצצים ומרקידים בכל טוב עולים בתורם. אחד מהם, Negus Negast, הוא מסוג השירים שאתה שם בלופ ומתפלא ומתפרק בכל פעם מדברים אחרים: הסולואים המרשימים שממשיכים את הקו המלודי המהפנט של השיר, או הנגינה הקולקטיבית והמפוצצת שפשוט שוטפת את הראש ושמה אותו בחלל אחר, אולי באיזה ג'ונג'ל דמיוני, רק בלי כל הסכנה מסביב.
And From Reality To Fantasy Again!

בזמן שאני שואל אם אני יכול להצטרף למרכבה הפראית שהשתוללה משמאלי בעשר הדקות האחרונות, אני כבר מרגיש רעידות קלות באדמה. זה לא איזה סימן מקדים חס וחלילה לאסון טבע הרסני, להיפך – זה ליין בס מאופק אך קליט, אנשי הקרנבל הנודד נענים לבקשתי ונכנסים כל אחד בתורו לתרום את חלקו לשיר. אני רואה מולי פרח לוטוס ענק, בגובה 15 מטר לפחות, שלא מפסיק להחליף צבעים וגוונים לפי הכיוונים והשינויים שהנגינה לוקחת בקטע הנוכחי. לאנשים מסויימים זה אולי נשמע כמו תיאור הזייתי, בשבילי זה סתם תחליף אופטימי שנותן קצת שחרור ורוגע מחיי היום-יום הכבולים והסגורים. כשהשיר מתקרב לסיומו אחרי כל התהפוכות והקווים הבדיוניים שנחצו ופורקו, הפרח מתכווץ והופך לנהר ענק ועוצר נשימה פי כמה וכמה. בתוכו מפליגים כלי נגינה מסקסופון אלט עד קסילופון, תקליטים של פלה קוטי, ג'ון קולטריין, אייזק הייז ו-Buena Vista Club, והרבה תמונות פשוטות של אנשים אופטימיים עם תקווה לחיים, מקובה עד ישראל, מברזיל עד הולנד, מניגריה עד פאקינג קנדה.

And Finally, Reality!

Consecration מקרב אותנו יותר לקו הסיום, ומחזיר קצת את המלנכוליה והעוגמה שעזבו מקודם. קצת מהגורמים היותר שמחים נשארו והתערבבו איתם, והפכו את הקטע הזה לחתיכת ג'אז-אפרו-לטיני מענג ומעודן כאחד, שמכין אותנו לשני הקטעים הסופיים שחותמים את הסאגה הזאת באופן ראוי. Rejoice Pt 1 הוא קטע פסנתר מאוד עגמומי וקצר, אולי הקטע שהכי מתקרב לעצב באלבום הזה, שבו Pierre Chrétien, שאיכשהו מנהיג את החבורה המאוזנת הזאת, מפגין נגינה מחושבת שנעה מאיטיות למהירות באופן הדרגתי, מסולמות נמוכים לגבוהים יותר. הליווי השקט של התופים והסקסופון גורמים לו להשמע כמו קטע הסיום של דרמה טרגית בתיאטרון מאשר אלבום מלא צבעים כמו זה, אבל איכשהו האחידות נשארת ולא מאבדת את עצמה.

Rejoice Pt 2 הסוגר לוקח את השקט מהקטע שקדם לו והופך אותו לחגיגה אמיתית, שנעה מסווינג מקפיץ לסמות' גאז', לFאנק מרקיד עם ניחוחות קובניים ומקסיקניים שהופכים את הגרוב לשלם יותר. עדיין חלק מהרגשות המעורבים נשארים ומהווים קונטרה נהדרת שהופכת לקטע סיום אולטמטיבי, המשאירה אותך עם חיוך וטעם טוב בפה, וגם עם מחשבות מאוד רציניות, כמו – כמו למה לעזאזל לא ראיתי אותם לייב עדיין?
Fantasy, Final!

אחרי הביצוע האחרון שבו הצלילים היוו לי פסקול תואם למגוון מראות מעניינים ותזזיתיים (תבחרו איזה), חברי הלהקה לאט לאט מתפוגגים ונעלמים כאילו לא היו מלכתחילה. התמונות מולי לאט לאט נעלמות, וכל מה שנשאר מולי זה אותו כביש ריק ורגיל לגמרי כמו שהיה בהתחלה. מה קרה פה הרגע? אני כבר פחות סבלני עם העיניים שלי, ולאט ולאט חוזר לעולם החלומות שהציף אותי לפני הסיפור הזה. אני מקווה שאני אקום למחרת ויהיה לי יום לא פחות מופלא לספר עליו, או פשוט לזכור מה שהלך ולהריץ שוב ושוב בלי שימאס. כי זה לא ימאס.

המלצות המלצות PT 1

סתם ככה בלי סיבה בא לי להתחיל "פינה" להרחיב קצת על 4 אלבומים מצויינים של 4 אומנים/הרכבים מצויינים (בלי שום קשר ממשי ביניהם) ולתת לכם משהו לשמוע לשבוע הבא... אז יאללה!




בשנות ה-70 מאטלנטה, ג'ורג'יה, צמחה לה איזה להקת Fאנק רוק מגניבה, כיפית ואותנטית לגמרי בשם Mother's Finest, ששמה דגש חזק חזק על הגרוב בורידים,על התזוזה בצוואר ועל רגליים תזזיתיות ולצערי לא צברה (הרבה) יותר מעריצים ממה שהיא היתה צריכה לצבור.
בלהקה בדומה לדוג' לסליי אנד סטון פאמילי, היו חברים בה גם מוזיקאים שחורים וגם לבנים, ואם זאת הסאונד, הגישה והנגינה שלהם נטטה  לכיוון הרוק גאראז'י המחוספס לעיתים, אבל בעיקר דווקא היא העדיפה להתמקד במצקבים הרבה יותר "שחורים" כמו R&B,גוספל וסול, רק עם אותה תוספת רוקיסטית הפוכה וגם עם אפילו טיפה נגיעה של פסיכודליה מעל.

מאז כבר קם ה-Fאנק מטאל ושמעו כבר אינספור להקות ששילבו הארד-רוק עם גרובים Fאנקיים כמו הליבינג קולור (אין ספק שהושפעו מהם ברמות),Infetcious Gtooves (הלהקה השניה המעולה של הסולן של Suicidle Tendencies) ו-Janes Addiction.
אבל Mother's Finest היו ללא ספק בין הראשונים שנשמעו באופן מובהק כמו הנקודת הההתכה והמפגש בין הז'אנרים הללו וגם באופן אחיד נשמעה גם כ"כ חזקה, משכנעת ומהודקת.
אני רוצה להמליץ על האלבום היחידי ששמעתי מהם, הסלף טייטלד השני שלהם מ-1976 (גם הראשון הוא סלף טייטלד, אבל הם באופן אישי גנזו אותו ודי מתכחשים אליו למרות שאני בטוח שגם הוא שווה משהו), והוא חתיכת בונבניירה ממכרת וכ"כ משמחת שהיא אפשר להשאר אדיש אליה.

את עמדת הווקאלס תופסים זמר אחד (גלן מארדוק) וזמרת אחת (ג'ויס קנדי), ששניהם נשמעים פשוט מעולה, כריזמטיים, מלאי צבע,אנרגטיים מאוד ובאופן כללי גם משלימים אחד השני כמו שצריך וגם האלה שבאמת נותנים את הטון ה-Fאנקי מקדימה למוזיקה הגם ככה מלאה גרוב שיש.
כל הנגנים נשמעים מהודקים ומשולהבים מאוד מאוד, בלי שום אגו, רק הרבה מיומנות וRhythm שזורם להם בכל עורק ועורק שאותם הם מכניסים למוזיקה המפוצצת הזאת.
Fire ישר זורק אותך למופע המלהיב הזה עם שני רגליים בפנים וחיוך דבילי מרוח על הפנים, Niggaz Can't Sang Rock N Roll המצחיק בהחלט "מוכיח" אחרת מהכותרת והוא בכלל אחד השירים היותר מקפיצים והטובים שיש ו-Fly With Me הוא הקטע הכי "Funkedelic" ופסיכודלי פה, שגם מוסיף טיפה צבע אחר לכל העסק.
קיצר,אלבום נהדר, חובה לכל חובב מוזיקה שאוהב גם הרבה הרבה גרוב בריא וכשר בתפריט היומיומי שלו. מומלץ!

ומפה ניקח את הרכב בפניה חדה ומהירה לאיזור מלא קצב ותזוזה בעצמו, רק באופן טיפה שונה ובמועד זמן הרבה יותר מאוחר מהקודם...
Ming + FS הם צמד כישרוני ברמות של שני מפיקים/DJ's/אנשי סאונד מיומנים וגם מהם שמעתי רק אלבום אחד בכל החיים שלי, אבל איזה אלבום...
Hell's Kitchen יצא ב-99 והוא מציג לדעתי את אחד השילובים היותר מעניינים ויצירתיים שנעשו בין דראם-נ'-בייס, היפהופ, ברייקביט,טריפ הופ וג'אנגל.
זה לא סתם זריקת סגנונות לאוויר, Ming + FS בהחלט שולטים במה שהם עושים, ובמקום להשמע כמו עוד מפיקי DnB מונוטוניים וחסרי כל מקוריות, הם מכניסים,מכווצים,מטפלים ומוציאים מכל הטעמים שציינתי קטעים שעומדים בפני עצמם בלי להכנס לכל מני קלישאות שחוקות ומעייפות, ובאופן כללי איך נגיד את זה... זה נשמע פשוט בנזונה.

האלבום חזק מתחילתו ועד סופן אבל אם צריך לציין "שיאים", אז קטע הפתיחה (שהוא  שיר הנושא) הוא אחד הדברים היותר מאסיביים שהולכים פה, Rock Higher הוא חתיכת סרט מטמטם ומפוצץ מוחות,80 Watt Parker הוא מחווה נהדרת ואם זאת גם רלוונטית לאולדסקול היפהופ ואפילו ניו-וויב (קיצר אייטיז) וBonus Round  הוא הקטע הכי איטי,טריפ-הופי ומדבק שנמצא פה, ונשמע גם מאוד מושפע (לטובה) מ-DJ Krush האגדי (איזה הופעה ענקית הוא דפק בבלוק לפני שלושה חודשים!).
אגב בכמה קטעים (חמישה ליתר דיוק) גם מתארחים כל מיני ראפרים די אנונימיים, ולמרות שאני אישית מעדיף את הקטעים האינסטרומנטליים פה (שאר האלבום) הם לא גורעים משומדבר פה, וכל אחד משתלב בצורה טבעית וחלקה עם הביטים המשוגעים ש-Ming + Fs מספקים להם (Family עם הראפר Werdplay הכי מומלץ מאלה).

לכל חובבי אלקטרוניקה שנשמעת נאמנת למקורות ואם זאת מלאה מקוריות,פתיחות ותעוזה, לכל חובבי DJ Shadow וחבריו, וכל אלה שרוצים משהו באמת מזיז לנגן באוטו, זה הדבר בשבילכם.
חבל שגם הם כ"כ פאקין אנדרייטד שזה עצוב.

טוב פה האוטו אחרי שתי נסיעות הגרוב הארוכות שלו בכלל נזכר שעכשיו צריך לעשות פרסה מאוד מסוכנת, קרוב קרוב לתהום אינסופית שאליה הוא יכול ליפול.
אז התמונה פה לא נועדה למשוך כל מיני חולי נפש בעלי נטיות סאדו-מאזיסטיות או אפילו פדופיליות, אלא זה פשוט מה שבא בעטיפה של איזה אלבום מסוים של איזה להקה מדהימה מ-2006. קוראים להם Made Out Of Babies, לאלבום קוראים Coward וכן העטיפה באמת חולנית ודפוקה ביותר... אבל למי אכפת עם מוזיקה כזאת? (וזה כבר הרגל מאוד מאוד ישן לשים עטיפות מטרידות להרכבים/אומנים כבדים, דכאוניים,מורבידייים או ניסיוניים.. או הכל ביחד).

הלהקה מורכבת כ"סופר גרופ" שמפגיש 4 אנשים מ-4 להקות די נחשבות במונחים האיזוטריים (שאישית לא שמעתי עדיין):
ברנדן טובין הגיטריסט (מ-Red Sparrows), אריק קופר הבאסיסט (Pigs) ומת'יו אגן המתופף (Cleanteeth), ושלושתם מהווים יחידה רצחנית, סלאדג'ית, זועמת וכועסת ונשמעת כמו הגיבוי המושלם לאיזה סולנית די ייחודית אחת, ג'ולי כריסטמס (שם של שחקנית פורנו וגם שווה כמו אחת... גם תופסת את הפרונט ב-Battle Of Mice הדי מוערכים).
ג'ולי היא אחת הסולניות הכי אדירות מימדים, עצבניות, מגוונות,מפחידות ו-מוכשרות שיש בעולם לדעתי, ואם העובדה שהיא מבצעת בחסד לא מספיקה, היא בעלת כתיבה נהדרת ושוטפת וחוש הומור מוזר ומפותח.

Coward הוא אלבומם השני של MOOB, ודווקא הוא לא נחשב כשיא של הלהקה (The Ruiner שיצא שנתיים אחרי זוכה לתואר הזה, והוא בהחלט מעולה אבל פחות מ-Coward לדעתי) שגם ככה כמובן לא זוכה ליותר מדי יחסי ציבור מטורפים, וחבל כי מדובר באחד האקטים הכי איכותיים של נויז רוק וסלאדג', וכל אחד שקורא לעצמו "חובב מטאל" או איזה שטות כזאת בסגנון, חייב לנסות אותם, ואת האלבום האדיר הזה, באופן ספציפי.
ההתפוצצות לכל עבר לא מחכה להגיע, וישר ב-Silverback הפותח, שומעים את הצעקות של ג'ולי ואיתה נכנסים כל השאר בדרייב אימתני, יודעים איך ישמע שאר האלבום.
יש פה 9 שירים, כולם נהדרים,רועשים ומחוררים ועם כל ההסחת הדעת מסביב והקול הנפלא של ג'ולי שווה כמו שאמרתי, להעיף מבט גם בליריקס שבאופן הזרימה שלהם נשמעים מאוד ספונטניים ואפילו בעלי השפעות ביטניקיות, כמו לדוג' בשיר הרביעי, Mandatery Bedrest:

After all the dreams started words just showed up on the page each day looking for some company a single point on which to rest their heads paralyzed and squeaky clean dull and flat a bit of shade to slim there was no sign the change was fixed

מה שבאמת מסיים כמו שצריך ובכבוד זה השיר אחרון והכי אהוב עליי אישית של הלהקה בכלל, Gunt, שכמיטב המסורת של השירים הכי כבדים ומצמררים בהיסטוריה (כמו Cabin Man של Cows שהזכרתי בפוסט הראשון בבלוג הזה) מתחיל ומתלחש לו לאט לאט, בליין באס רך ומהורהר שבמהרה מוצא את עצמו מצטרף לשגעון המתקרב והבלתי נמנע, ולאיזה מלכה פסיכוטית אחת בשם ג'ולי כריסטמס:

Oh Man you've got a fuckin nail in your brain Turn it left until the fleas can come out Thimble thumbnail Showered Cuts And rip the power ouuuuuttttttttt

אחחחח שיר פשוט ענק. להקה ענקית. ופאקין אלבום מופתי. חובה.

אני יודע שזה כבר נהיה קלישאה באמת ישנה וטיפה מעצבנת, אבל באמת אין משהו יותר טוב לסיים איתו מאיזה בלוז אמיתי, שורשי, צנוע וכואב.
לא יודע כמה ראו את זה, אבל ב-2003 יצא סרט דוקומנטרי נפלא של הבמאי הגרמני המצויין וים ונדרס שסיקר את השפעות הבלוז בכללי על אומנים מודרניים (בין השאר בסרט מתארחים ניק קייב, ג'ון ספנסר,לו ריד,מארק ריבו ועוד המון טובים) ובאופן ספציפי גם עבר על שלושה דורות שונים של שלושה אגדות בלוז אמיתיות.
הראשון היה בליינד ווילי ג'ונסון, השני היה סקיפ ג'יימס והשלישי וזה שהתכנסנו במיוחד בשבילו, היה JB Lenoir.
משמה גיליתי זמר/גיטריסט מופלא, חד פעמי ומרגש ואם זאת גם כ"כ מפוספס וגם טראגי, מכיוון שהוא מת כ"כ צעיר (ב67 בזמן שהוא כולה בן 38).

כמעט 30 שנה אחרי מותו העצוב, החליטו כמה אנשים טובים ונדיבים לקחת חומרים נדירים שלו שהוא הקליט בשנות ה-60 ולאחד אותם בשני אוספים (אם אני לא טועה). הראשון היה Alabama Blues והשני  היה Vietnam Blues ושניהם גם לפי מבט זריז בראשון, די חופפים אחד את השני בקטעים מכיוון שבאמת לא היו יותר מדי דברים מוקלטים של האיש, וזה פשוט חבל.
אבל במקום לבכות על זה, נתתי שמיעה ל-Vietnam Blues ופשוט התאהבתי.
JB Lenoir, כמו בלוזמן אמיתי שכבר קיבל מכות כואבות מכל פינה ואזור בחיים שלו, נשען לגמרי על הקול המדהים הזה שלו ועל הנגינה הפשוטה ואם זאת הכ"כ ייחודית הזאת, ויוצר עולם שלם שמתבטא דרך הרגשות הכנים והסותרים שלו, בין אם זה בשירי מחאה ריאליסטיים וכואבים כמו Alabama Blues, Move This Rope או Vietnam שנשמעים בהתאם לתקופה העליה והתמודדות של זכויות האזרח והשחורים בארה"ב,מאוד קשים ומהורהרים ואם זאת פשוט אמיתיים ומדהימים בפשטות שלהם.
Mojo Boogie,Talk To Your Daughter ו-I Feel So Good (אין קשר לג'יימס בראון) מצד שני, הם קטעים כ"כ מלאי שמחה וקסם שאם זה לא יעשה לכם מצב רוח טוב, אז אני לא יודע מה באמת כן יעשה לכם.

JB Lenoir הוא בשבילי בין התרופות היותר טובות לדכאון או עצב, ואומן שהיה צריך להיות הרבה יותר גדול ממה שהוא לא הספיק להיות, אבל בזמן שהותו על הפלנטה, הוא פשוט רצה להעביר את הבלוז בצורה הכי טהורה ואם זאת גם בעלת ערך מוסף שיש. JB Lenoir הוא אגדה, ולא כי הוא מת מזמן אלא  כי הוא מסוג האומנים שימשיכו לחיות דרך המוזיקה והאישיות שלהם הרבה אחרי שהם יתפוגגו מכדור הארץ.
Rip JB Lenoir ושבוע טוב שיהיה לכולם.

הישועה תבוא בפעם אחרת

אחד הדברים שאני הכי מעריך וגם אוהב במוזיקה, זה שהיא מצליחה להפנט אותך בצורה אבסולוטית, להפוך אותך לעבד ולמשרת שלה בו זמנית, להכניס אותך עמוק עמוק בתוך השרשראות עצבים הבלתי נגמרות שהיא מכילה ובתוך הכאוס העצום שהיא מתרחבת וגדלה בו, ופשוט לגרום לך לא לצאת ממנה בלי טיפה של סיפוק עצמי.

בוא נגיד שאני מדבר פחות או יותר על רגעי ברוטליות אבל לא על חשבון התוכן עצמו, אגריסיביות וכבדות שלא מורידות מהערך הרגשי, ונפילה עמוק עמוק לתוך הרס עצמי בלתי עציר וקטלני אבל לא בלי סיכוי קטן לגאולה אישית.

האלבומים הראשונים של הסוואנס מבחינתי הם דוגמא מייצגת לזה, יצירות אדירות וטוטאליות שמכות בך חזק חזק בראש ובעצבים באופן חולני בלי רחמים, עם הזעקות והמילים הכ"כ הרסניות ומלאות שנאה של מייקל ג'ירה.

 ואיכשהו,בכל זאת זה מצליח לעורר בך כ"כ הרבה עניין והתעניינות בו זמנית, ואם אתה בראש הנכון אתה פשוט לא מצליח להשתחרר מהאחיזה הכ"כ חזקה ואיתנה של מה שאתה שומע.

גם בהופעה (המדהימה והבלתי נשכחת!) שהסוואנס עשו השנה בבארבי, היה קטע פשוט מפעים שכל הנגינה שתקה וג'ירה נכנס לטראנס מילים ספק דתי ספק כופר שבו זעק Jesus come down! come down NOW! איזה דקה וחצי בלי הפסקה, ירק על עצמו, השתגע, גילגל עיניים, יצא מגופו עוד שניה, חזר על המילים בצעקות היסטריות ואחרי זה חזרו להמשך השיר בסופו של דבר.

אז הפוסט אומנם לא יהיה בדיוק על הלהקה הכ"כ ענקית וחשובה הזאת, אלא על סוג של פרויקט צדדי של שני מוזיקאים בעלי המון פעיליות, שהחליטו בהשפעות של סווואנס עצמם וכל מיני ירקות אינדסטריאל ואוונגרד אחר, ליצור את שניים מהאלבומים הכי כבדים וחסרי ריסון שאי פעם שמעתי.

ההרכב שאני ארחיב עליו נקרא God, הרכב צד של איש ה-Godflesh ג'סטין ברודריק ושל קווין מרטין (שהמשיך את את הקריירה המגוונת עם עוד המון פרויקטים ואלטרי אגו שונים).

אני אגיד כבר עכשיו: לא שמעתי עדיין את גודפלאש או שום דבר אחר של ברודריק וגם לא אחד ממיליוני האלבומים של מרטין, ועדיין אני טוען בתוקף שמדובר בלהקה חד פעמית, מדהימה ואפוקליפטית ברמות אחרות.

הגעתי ללהקה הזאת במקרה גמור לחלוטין מעוד שיטוט רנדומלי של משועמם כמוני ברשת, ובמזל גדול מאוד נפלתי על המפלצת הזאת, וראיתי גם שבאלבום הראשון שלהם שיצא ב-92 (Possession) משתתף אפילו לצד שמות מעניינים בעצמם ג'ון זורן ההו-כה ידוע ומוערך, אז חשבתי מה יכול להיות רע.

אפשר להגדיר אותם כאינדסטריאל מטאל-ג'אזקור-גריינד-נויז-רוק או איזה שטות כזאת, אבל בעצמם הפתרון הכי טוב זה פשוט לשמוע את הדבר הזה ולהבלע בתוך כל החפירות והמכות הבלתי פוסקות שהלהקה הזאת מנחיתה עליך.

Possession הוא אלבום מלוכלך מהמלוכלכים, דחוס, מזיע, מפחיד לעיתים, אלים, כואב ורועש וכל זה הופך אותו  ביחד לחתיכת יצירה מעולה שלא עוזבת את הראש שלך גם אחרי שהיא מסתיימת.

ישר בקטע פתיחה Pretty, אתה נכנס לעולם הגיהנום הפרטי והמסויט של החבר'ה האלה, עם דקה וחצי מרתיעה של צילצולים, כלי נשיפה שמתחממים לקראת הפיצוץ, הגיטרה עקומה של ברודריק שחופרת לך במוח, הבאס הנמוך והמרעיד.

הכל עומד לעלות כמה טמפרטורות טובות, והעסק מתחמם ופורץ עם זעקות "גאד" אימתניות של מרטין (שתופס את פיקוד הסולן פה) והכל נשמע כ"כ על סף פירוק ופסיכוזה ועדיין כולם משתלבים באופן מושלם אחד עם השני, שהכי מרשים מבחינתי בכל הדבר זה הבאסיסט שגורם להכל להשמע כמו ג'אם מטונף ואפילו טיפה Fאנקי בצורתו המוזרה.

הקו של האלבום פה לא משתנה לאחר מכן עם Fucked הסופר עצבני וגם עם Soul  Fire שהוא אולי הקטע הכי פסיכוטי ופשוט רצחני פה (וזה קשה מאוד), משהו שהיה יכול להשתלב באיזה פרק גותי לא כ"כ אופטימי...

 ואתה ממשיך להמשך ללהבות הכ"כ שורפות שהמדורה הזאת מאיימת לזרוק עליך כל פעם, אבל אתה פשוט לא מפסיק להשרף מזה ולהנות באותו זמן.

שלושת השירים האחרונים של האלבומים הם שנותנים את הטון הסופי והמכריז, והם שיגרמו לך (אם שרדת עד אז) או לשנוא למוות, או לאהוב בכל חייך את החוויה שעברת עכשיו.

Lord I'm On My Way הוא הקטע באמת הכי פרי ג'אזי באלבום עם סקסופונים (באדיפות זורן וטים הודג'ינקנסון) חרוטים וצרודים שתוקפים אותך משני הצדדים בצירוף מקצב תופים + באס מדבק בדרכו, שכל פעם מפוצצים, נרגעים ומפוצצים עד לסוף הבלתי נמנע.

Love הוא קטע ג'אם בעל 16 דק' שרודפות אותך עד לקצה הצוק ומאיימות לזרוק אותך ולצחוק לך בפנים והקטע האחרון והחותם הוא Black Jesus הוא הקטע הכי רגוע ואם זאת ביזארי באלבום, ובכמה מילים:

פעמוני כנסייה ופסנתר מעולם לא נשמעו קריפיים יותר.

פה נגמר הסרט הזה,ואני אישית חושב (נראה לי שכבר הבנתם) שמדובר במאסטרפיס אדיר ומדביק מחשבות...

מה שדי אירונ דווקא, זה שלא ידעתי באותו רגע שהם יוכלו לשחזר כזאת אנרגיה גולמית ומוטרפת בעוד אלבום נוסף.

Wrong! כמה שטעיתי...

"האנטומיה של ההתמכרות" (איזה עטיפה אדירה אגב!) יצאה ב-94 וכמו קודמה, גם היא לוקחת תבשיל ראשוני כאינדסטריאל למתכון, וזורקת בפנים את כל התוספות הג'אזיות הרחבות, האוונגרדיות המוזרות, הסאדיסטיות האכזריות וכמובן בצורה מעוררת הערצה והערכה.

פה God נשמעים דווקא פחות מבולגנים ויותר מתואמים ומלוטשים, הסאונד פה יותר ברור ו"נעים" לאוזניים, אפילו אני אהמר ואגיד שהם מחליטים לנגן עם דרייב יותר מהיר ופחות איטי ומרושל, יותר נותים לכיוון המטאל הנותן בראש, אבל זה כמובן לא מוריד שומדבר מהאנרגיות ומהשגעון הכללי שנזרק פה כמו מזרקים בדרום ת"א.

On All Fours מתחרה חזק על אחד מקטעי הפתיחה הטובים אי פעם, Lazarus הוא פצצת-ג'אזקור סמיכה שמתפרצת לכל כיוון כמו פצצת אטום, ו-Bloodstream (אולי הקטע הטוב באלבום),White Pimp Cut ו-Driving The Demons Out מבהירים היטב איפה אנחנ אם לא ידעתם, ביבשת נחרבת,עצובה וגם משעשעת באותן זמן.

Detox, השיר הסופי, נע בין מקצבי תופים אפריקאים (משהו שהוסיפו לאלבום הספציפי ונשמע באופן די אבסורדי בול מתאים לטראנס ההיפנוטי גם ככה ש-God מייצרים), נויז רוק ואינדסטריאל קשוח ומכה וזה כמו באלבום הקודם, מתמשך לזמן לא קצר, 18 דק' וקצת, וגורם לך להשאר ולשים לב לכל שניה ושניה שזה מתנגן.

ברודריק ומרטין, למרות שאני בטוח שאני אאהב עוד המון דברים שהם מעורבים בהם (Godflesh ו-Jesu,Techno Animal, The Bug וכו') קנו אותי רק עם הפרויקט הכ"כ מדהים הזה, וזה הוכיח לי בלי ספק שמדובר באומנים גדולים, אמיצים, מוכשרים בטירוף שלא שמים זין על מוסכמות ולא פוחדים לגעת בקיצוניות, לא כי זה מגניב, אלא כי זה חלק בלתי נפרד מהם, מהאישיות שלהם ושל הסובבים אותם ומהמוזיקה האדירה שהם סיפקו תחת השם השגרתי,"אלוהים".

כל מי שלא פוחד מקצת דברים מאתגרים, מעוררי חושים ומגרים חייב לעצמו לנסות לשמוע את צמד האלבומים האלו, שכמו שאמרתי, מראים לכל להקה שניה שהיא חושבת שהיא כבדה מהו Heavyness בהגדרה ומה זה מכיל.

פה גדול שווה הרבה Pt.2

למי שקרא את החלק הראשון על Chino XL, אולי זוכר שבהתחלה הזכרתי את The Anthem הקלאסי של Sway And Tech, ושאמרתי שאני אכתוב על שניים מהראפרים שמשתתפים שמה.
אז הנה, אחד כבר בוצע, והשני כבר מתממש...


הבנאדם שאני אכתוב עליו עכשיו הוא חתיכת סרט בפני עצמו,הוא הרבה יותר ותיק, חשוב ומשפיע מצ'ינו (עם כל הכבוד), ומבחינת יכולות זרימה,כריזמה, פרסונה ותיאורי פשע עסיסיים למיניהם הוא סלל את הדרך לאינספורים אמסיז אגדיים מנאז עד GZA.
בנוסף, הוא היה חבר אולי בסופרגרופ היפהופ המשמעותי הראשון בשטח, היה בכל מקום חשוב בהיסטוריה של הז'אנר וספציפית מדובר גם בלי כל החשיבות העצומה באחד מהראפרים הכי כישרוניים ורצחניים ששמעתי בחיים שלי.
הוא עונה לשם Kool G Rap.




קול ג'י ראפ הוא "סנדק" אמיתי, בטח בתחום ההארדקור האפור וה"גריימי", ומקוטנתי עכשיו לנסות למצות אותו בכמה משפטים.
מה שכן אני רוצה לעשות, זה לדבר על האלבום השני שהוא שיחרר (בצוותא עם DJ Polo) ב-1990, Wanted Dead Or Alive, יצירה שצריכה להיות חרוטה בדפי ההיסטוריה לצד Enter The 36 Chambers או Fear Of A Black Planet, אבל לצערי, היא ממש לא נזכרה ככזאת.

בתקופה מאוד עמוסה, חיובית ומפוצצת בהיפהופ, Wanted Dead Or Alive השתחרר כמו טיל והשאיר כנראה גם רושם של אחד כזה.
קול ג'י ראפ ופולו גייסו מפיקים מצויינים אחד אחד שיעזרו בעבודה, מאריק בי (שגדל עם קול ג'י באותה שכונה), לארג' פרופסור ומארלי מארל.
הביטים נעשו במאלכת מחשבה מדויקת ובהחלט יצאו כמו זהב אחד אחד, נאמנים לסגנון האולד סקול הידוע והדי רפפטיבי ועדיין נשמעים הרבה יותר מתקדמים ומלאי צבע, בתוספת עבודת סימפולים מצויינת ודרייב חזק שיגרום לך להגיב בהתאם.

קול ג'י ראפ כבר היה עם אלבום אחד מאחוריו שהוא הוציא שנתיים לפני, Road To The RIches, אלבום לא רע עם כמה שירים מעולים וכמה פילרים שלא בדיוק מימש את כל הפוטנציאל הגדול שהיה קיים.
כבר אז הוא היה ראפר מצויין וכריזמטי, אבל פה הוא כבר עולה בכמה וכמה רמות קדימה, ונשמע כמו חיית טרף רעבה שרוצה לבלוע ולירוק כל דבר שעומד מולה, מגובה בהגשה פשוט מושלמת ומהפנטת, סטורי טלינג מהסרטים, תיאורים כואבים ומצחיקים כאחד ופשוט המון המון צ'ארם שאי אפשר להשאר אדיש אליו.
הוא מזכיר לי מהבחינה הזאת את האלבום No One Can Do It Better של D.O.C, פשוט ביה"ס לאמסיינג ולאיך לרתק את המאזין הממוצע. 

האלבום נפתח באחד משירי ההיפהופ הכי קלאסיים שקיימים, Streets Of New York, דיוקן מדמם וכואב למדי של החיי היומ-יום בתפוח הגדול, אחד מהקטעים היותר טובים שקול ג'י היה שותף אליהם, ובתוספת ההפקה הג'אזית, אורגנית והאנרגטית כאחת, באמת שקשה לא להקשיב באמת למה שהוא מתאר:

Shoot-outs for a desire for territory
A kid got caught in the crossfire
A tired mother can't take no more
She grab the bottle full of sleeping pills and took about 24
Human beings are laying on the pavement
Cause they're a part of a mental enslavement
The cop snipers, little babies in dirty diapers
This type of life is making you hyper
 

אומנם אחרי קטע פתיחה באמת כזה מושלם זה די בלתי אפשרי להתעלות בהמשך אבל עדיין האחידות נשמרת, ואיתה גם האיכות והרמה הגבוהה, וחשוב לציין אגב שאין שום פילרים בניגוד להרבה אלבומים אחרים.

שיר הנושא (Wanted Dead Or Alive) הוא סאגת פשע עצמית אלימה עם פלואו מעורר התפעלות כרגיל של ג'י ראפ וביט רוצח בהתאם, וגם שירי אגו טריפ שנמצאים לאורך כל האלבום (Bad To The Bone, Play It Again Polo ו-Jive Talk) נשמעים מצויינים ומקוריים בלי טיפה של בנאליות ושיעמום. ביה"ס להיפהופ אמרתי כבר?

אי אפשר גם להתעלם מ-Talk Like Sex, אחד משירי הזימה הכי סוטים, חולים ומצחיקים ששמעתי בחיים שלי (bite your nipples when i lick em, not gentle when i stick em, huh, i leave em lookin' like a rape victim) וכמובן גם אולי מהשיר הכי "אופטימי" ומעורר אמפתיה באלבום, Erase Racism בשיתוף שני אגדות מאותו ג'וס קרו שבו היה חבר ג'י ראפ: ביג דדי קיין הגדול וביז מארקי הליצן המקורי (שדואג לזייף במיטב המסורת באופן נהדר את הפזמון).
הקטע עצמו הוא גם הכי רגוע וניחוח באלבום, מאוד לייד באקי ומכיל שני בתים נהדרים של ג'י ראפ וביג דדי קיין שדואגים לצאת בחריפות בצורה מספיק אינטליגנטית ואנטי-קלישאתית כנגד תופעת הגזענות הלא נגמרת:

So don't be foolish if you're Jewish or Hindu
The racial manual is the evil that men do
I was raised in a nation of Asian
Hate shouldn't seperate Jamaican from Haitian
So if you're givin in your ears I hope your hear me and
Siberian's no better than Nigerian
I bring a rattle to a battle that you see me in
I'm no villian so why would I be killin indians

בגדול, הקו הכללי של האלבום עדיין נוטה הרבה יותר לכיוון ההארדקור המחוספס, ועושה את זה בצורה מושלמת בהחלט, משהו שיתממש בצורה הרבה יותר מובהקת באלבום הבא של הצמד.
 שיר הסיום Rikers Island דואג להראות את זה באופן בולט מאוד, עם תיאורים פרנואידיים ואווירה קשוחה שמתחברת באופן ישיר לבית הכלא הידוע לשמצה והברוטאלי בניו יורק, ועם אחד הביטים היותר עצבניים ששמעתי מאותן שנים שנשמע כמו Run DMC על קראק.

אני זוכר שאחת האכזבות הגדולות שלי היו שציפיתי לפנים שלוש שנים לאלבום חדש של ג'י ראפ, ועוד שמעתי שזה יכיל הפקות של תותחים כמו פרימייר, מארלי מארל (שוב) ודומינגו... הייתי בטוח שיהיה עוד חתיכת אלבום מעולה! אבל כגודל הציפיות ככה גודל הבינוניות, כל הדבר היה נשמע כמו מחזור אחד גדול ומשעמם של החומרים הישנים של הבנאדם, ופשוט התבאסתי שכנראה בחיים אני לא אשמע ממנו עוד משהו ברמה של Wanted Dead Or Alive או אפילו Let Live And Die.
אבל שאני שאני חושב על זה בצורה שנייה, ג'י ראפ סה"כ גם מבחינת איכות ואלבומים טובים עשה מספיק, יותר מהראפר המוכשר הממוצע יש לציין, ובשיאו הוא פשוט לא ראה אף אחד ממטר. מלך אמיתי.

לסיכום, קול ג'י בניגוד לצ'ינו הוא לא בזבוז גדול, אלא פשוט אנדרייטד כ"כ שזה גובל בפשע, יותר גרוע מרצח(:
שאלו את צ'אק די או ראקים או כל אגדה אחרת הרבה יותר מוכרת ומפורסמת, והם יציבו את הבנאדם יחד איתם אם לא מעליהם.
האלבום הזה, הוא אחד הטובים, ה-Flawless, המהנים והממכרים לדעתי שיצאו בתקופת הגולדן אייג' וכמוהו גם האלבום הבא שהזכרתי, שמבחינתי כל אחד שקורא לעצמו חובב היפהופ חייב לעצמו לפחות לנסות את שניהם, וקול ג'י עצמו הוא פשוט אמסי גדול שנשמע רעב, שנשמע עצבני, שנשמע פשוט אותנטי. 

 

פה גדול שווה הרבה Pt 1

אני חייב להגיד שגם עם נוסטלגיה או בלי שום נוסטלגיה - אני מת על היפהופ.
כן, אומנם הטעם שלי השתנה והתגוון במהלך השנים והיום אני גם מזגזג למוזרויות שרחוקות שנות אור מהז'אנר, אבל זה בגלל שאני תמיד מוצא פינות חדשות ומרתקות, לא כי שכחתי את המקום שממנו התחלתי הכל.
ובכנות אגב - אני באמת עדיין מת על היפהופ.
מבחינתי לא צריך שום סטיגמה להצמד אליה כדי להעריך ביט שובר צווארים ואמסי שגורם להכל להשמע בדרכו הייחודית כמו שצריך.

אחד הדברים החביבים עליי בזמנים של אז היו Posse Cuts טובים.
מזה Posse Cut?
לוקחים חבורה לא קטנה של כמה ראפרים מעניינים (בוא נגיד מ-5 ולמעלה), שמים איזה מפיק/DJ תותח שמספק את הרקע לזרימה ומתחילים.
אחד ה-Posse Cuts הכי קלאסיים שקיימים וגם מוכרים זה  The Anthem, של הצמד Sway And Tech, ששמו אוסף ראפרים מטורף (שבין השאר הכיל את אמינם הצעיר, פרעה מונץ', טק ניין, KRS-One ועוד) שכל אחד מהם דפק וורס יותר טוב מהשני.
אני רוצה לדבר דווקא על שניים מהשמות שהשתתפו שמה (שגם גנבו את ההצגה בגדול), שמבחינתי הם מהשניים הכי מוכשרים, לא מוערכים, מרתקים וטובים שאי פעם החזיקו מייק.




הראשון שאני אתחיל איתו זה הראפר החצי פורטו ריקני/שחור, שזה הרי Chino XL.
צ'ינו הוא באמת אחד מהליריסיסטים הכי שנונים וחדים שהיו בהיפהופ, תמיד מלא תיאורים, דימויים ופאנצ'ים מקוריים ומטורפים, ממלא את הראש שלך ברפרנסי פופ סוטים, מפוצץ את המחשבה שלך בסיפורים סוחפים והזויים, ואת כל זה הוא יורה בפלואו באמת מושלם וקול כועס ועצבני שמזכיר מאוד איזה לבנבן מחומצן שהתפרסם אחריו.
צ'ינו מבחינתי הוא הראפר האולטמטיבי- חכם, מודע לעצמו, לא דופק חשבון לאף אחד, חסר תאקט, מגוון בתכנים שלו וגם בעל מספיק יכולות טכניות גבוהות כדי לשמור על עניין מעבר גם לליריקס.

איכשהו זה יצא שהוא בעיקר קצת התפרסם מהוורס (האדיר) שלו ב"The Anthem", מאיזה קללה שטופאק זרק עליו בדיס המגוחך "Hit Em Up" ומכל מיני תפקידים "מרתקים" בCSI Miami שבו הוא מראה לעולם מהו בודיבילדר לטיני אמיתי.
כמו שאמרתי למעלה מהרגע הראשון שהוא ירה את שני המשפטים הראשונים שלו בראפ- היה מדובר במפלצת אמיתית ומפוצצת בכשרון, ולא מספיק אנשים יודעים את זה בכלל.
והדוגמא הכי טובה שעליה אני גם רוצה לדבר, זה אלבום הבכורה הכה מבריק שלו - Here To Save You All.

לאחר כמה שנים שריק רובין (!) המפיק האגדי, גילה את צ'ינו בגיל 16 בלבד, הוא החל להקליט את האלבום הראשון שלו בלייבל של רובין, American Recordings.
מוכן להוציא על כל העולם את כל העצבים, כל האגרסיות, כל מה שהזיז לו קצת בראש או במקומות אחרים, התוצר הסופי יצא ב-96 ואפילו יחסית הצליח לאלבום הארדקור לא מתפשר שכמוהו.

 Slice like a cesarean, shoot like insulin
Hip hop lives at no radio station, penetrate you like a vaccination
Fascination do you like styro foam and crush ya
Needles in pressure points, acupuncture
You shouldn't of start no rubbish you got no indentity like Jay
You sing more blues than Sarah Vawn, easy to ruin like sued
Respect like Areatha Franklin', half asleep dark must be
But still American as fuckin' in the back seat

האלבום, בטח יחסית להיפהופ, מאוד ארוך (74 דק'), מאוד עמוס, בלי אורחים כמעט (למעט קול קית' וראס קאס המצויינים, וGravitation החברים של צ'ינו שמשתתפים בשיר הכי משעמם וחלש פה באופן אירוני) ועדיין לא משעמם לרגע.
צ'ינו לבד מצליח בלי בעיות לשמור אותך מפוקס ומרוכז לאורך כל השעה ורבע הזאת, בלי להתעייף כמעט לשניה.
B Wiz, שהוא המפיק העיקרי פה, מספק לצ'ינו ביטים חזקים, הדוקים, מהירים ובסיסיים, בלי יותר מדי שטיקים ובלי יותר מדי תוספות, מה שנותן לצ'ינו את הרקע המושלם להתפרע עליו ולעשות ככל העולה על נפשו.

משירי אגו טריפ רצחניים (Deliver, No Complex, RiIIooottt ועוד) משירים אישיים ומציאותיים באמת נוגעים (Its All Bad הדכאוני וWhat I Am המדהים, אחד מהשירים האהובים עליי שמדבר על הילדות הבעייתית של צ'ינו כילד מעורב בלי שום גזע או קבוצה להשתייך אליה) צ'ינו לא מפסיק להוציא מהשרוול עוד ועוד קסמים ומוכיח באמת שמדובר באמסי ברמה של הגדולים.

אני דווקא רוצה לעבור ולדבר על הסוף הכ"כ אדיר של האלבום, שמתחיל מ-Kreep, מין בלדת היפהופ עגמומית וקריפית שלוקחת השראה מהלהיט המאוס של רדיוהד, והופכת אותו להמנון סטוקרי מקורי ומצמרר במיוחד:

What the hell made you think the sun rose and set in your ass?
Fast I remove you from my itinerary
I tense you worry and exaggerate
becoming jealous at the drop of a dime wanting to kill all womankind
You are a perfect ten with the perfect tan goddess
Who could sell Evian to a drowning man, honest
Trying to stay sane walking that tight rope
I'm throwing you off the deep end you better pray shit floats
You gave me chills to your mind when Beverly Hills
make cleverly deals, and now you think you Brooke Shields

מפה הולכים ל-Many Different Ways ששוב חוזרים לממלכת הפאנצ'ים הבלתי נגמרת והעסיסית של צ'ינו, ואחרי זה לשיתוף פעולה הזוי ומעולה בשם The Shabba Doo Conspiracy עם קול קית' - הראפר ביזאר האולטמטיבי שמספק קונטרה ממש מצחיקה ואירונית.

שני הקטעים שמסיימים את האלבום  הם- הם באמת מה שמשאירים את הטעם הטוב בפה, ומראים בהחלט שהיפהופ הוא ז'אנר אחרי כל ההאשמות, הסטריאוטיפים, הירידות, ההתנשאות מלמעלה וההסתגרות- הוא ז'אנר באמת בלי גבולות.
הקטע הראשון Ghetto Vampire, הוא סאגה ספק גותית-ספק-ריאליסטית באמת מדהימה, מפחידה ומיסתורית.
צ'ינו מצייר לנו בראש בשלושה וורסים שונים (כל אחד עם ביט מותאם אישית ברוח האווירה שמשתוררת)
של אדם-ערפד שמשליט פחד וטרור בכל הסובבים אותו, וכרגיל עושה שהוא מוסיף מסביב רפרנסיים תרבותיים שרק הוא יכול לעשות.
הקטע השני ואולי אחד המרגשים פעם בהיפהופ לפחות, זה Rise שמסיים את הסרט.
צ'ינו שוב מציב את עצמו בתפקיד ראשי, הפעם כבנאדם שרצחו ומתכנן אחרי המוות שלו לנקום ברוצחים- ויחד עם הביט הסנטימנטלי והרגוע יחסית, יש פה אפקט הזדהות שאי אפשר לראות יותר מדי במוזיקה בכלל.

The actual transition between death and life
reveals darks passageways, painted like stained glass
Soaking wet from the rain and my brain tired
and I'm barefooted freezing cold as I walk through fires
A child born with no soul signifies my return
from pure thought to put my killer's ashes in a urn
Outside the realm of light, demons dance in preparation
Weightless, only to be seen during incantation

צ'ינו הוא באמת בזבוז ואחד כזה ענק.
חוצמזה והאלבום שאחרי (I Told You So, לא באותה רמה לדעתי, אבל עדיין מעולה) הוא נפל חזק חזק כמו הרבה ראפרים מוכשרים לפניו ואחריו (למרות שאין יותר מדי כישרוניים כמוהו שאני חושב על זה...)  לבורות הבינוניות והבנאליות שמהם הוא היה כ"כ רחוק בשנות הראשונות.

אבל עדיין....
כל מי שרוצה להכנס להיפהופ מעבר לקלישאות והדברים הצפויים והמשעממים, ובכלל רוצה להכיר אומן נהדר שהוא היה כזה, חייב לתת שמיעה ל-Here To Save You All, שהוא באמת מהאלבומים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו בפאקין הדבר הזה שקוראים לו היפהופ.

ריצ'י אפריל והחבר'ה

מחר מתכוננת הופעה משובחת במיוחד בבארבי של להקה מבטיחה וקצת (ממש קצת) עולה בשם Consider The Source.
אולי השם קפץ בכמה אתרים כאטרקציה מעניינת וזולה לשם שינוי ללכת לראות, ואני אומר עכשיו- זה שווה את ה-70 שקל (או כמה שזה לא עולה) הממש מועטים.

מדובר בטריו לא הכי שגרתי של (פרטלס)גיטרה-(4 ו-6 מיתרים)באס-(כלי הקשה נוספים ואזוטריים,סמפלים....)תופים שנשמע כמו 10 אנשים לפחות.
הם מזגזגים ושוחים בין השאר במוזיקה הודית, פסיכדליה, ג'אם רוק, מוזיקה ערבית ו-Fאנק מטאל בקלילות והם נגנים באמת מדהימים אבל מה שיותר מרשים שהם גורמים לזה להשמע אחיד,סוחף וגרובי כגורם שלם, ולא כפירוטכניקה מעייפת שכל אחד מאונן על הכלי שלו בלי טאקט.

לי באופן אישי הם מזכירים לטובה הרכבים אוריינטליים אדירים כמו סיקרט צ'יפס (אפילו שאלתי את הבאסיסט אם הם מושפעים מהם) או אפילו קרוזנשטרן ופרוחוד שלנו, וההופעה שנה שעברה באוזן בר (יחד עם עוד 20 אנשים בקהל) היתה מפציצה, נהדרת ובול לעניין.
they know theyre stuff.

יש להם גם אלבום חדש שלא שמעתי אבל קיבלתי עליו המלצות חמות ועדיין אני חושב ש-Esperanto הראשון שלהם, הוא פאקינג מבריק ומענג.

לצערי אני לא אהיה שם מחר מסיבות אישיות מבאסות ומפגרות, אבל כל מי שקורא את זה ומשעמם לו ורוצה הופעה טובה ו-לא יקרה.... זאת האחת!

קבלו תמונה של המתופף הכריזמטי שלהם שבגללו יש את הכותרת (שאגב הסיבה העקרית שהם מופיעים הרבה בישראל זה כי יש לו קשרים משפחתיים עמוקים פה(:) :

הקאנטרי הכי מגניב שלא שמעתם בחיים

ב-2008 ככה, לקראת גיל 18, בשיא תקופת "צריכת וחקירת מייק פאטון על גזרותיו השונות והמוזרות" שלי (שאני מניח שאני לא החובב מוזיקה היחידי שחווה את זה מתישהו), לאחר שכבר גיליתי וחרשתי גם את FNM וגם את מיסטר באנגל, וגיליתי בנוסף את טומהוק, פאנטומס, לאבאג' וכו' החלטתי גם לנסות אומנים שונים מהלייבל ששמעתי שהוא מנהל, Ipecac Recordings.
הדבר היחידי שהכרתי שחתום שמה באותה תקופה זה את אימני קופולה (המדהימה! מהמוזיקאיות האהובות עליי, אני אכתוב עליה משהו בעתיד) ואת המאסטרפיס שלה The Black And White Album.

מהשמות שצדדתי שמה, איזה אחד בלי ערך בויקי תפס לי את העין, The Lucky Stars זה היה.
אמרתי יאללה נלך על עיוור, נוריד (סורי) ונראה אם יש מה להתמודד ואם זה פסיכי ומאתגר כמו ידידינו בעל הזקן הצרפתי.
נפלתי על אלבום שלהם משנת 2000 (שמסתבר שהוא הראשון גם), The Hollywood Western, ושמה שמתי במדייה פלייר ולחצתי... פליי.

ממה ששמעתי באותו רגע לא הפיל אותי, לא זיעזע אותי, לא גירה אותי, לא הזיז אותי ולא נעליים.
מה ששמעתי באותו רגע היה מין קאנטרי "ברים" ספק מיושן-רטרו-רלוונטי או ווטאבר, וביטלתי את זה בסטופ ודחיקה חזרה למגירה, במטרה לראות אם בעתיד יהיה לי בכלל חשק לשמוע איזה להקת קאנטרי מוזרה (ולא בקטע התזזיתי שפאטון וחבריו ספקו לי) ומייבשת. נקסט!
ועוד חשבתי אז שיש לי ראש פתוח...

לאחר שנתיים וקצת, שאני כבר מגוייס ומתפקד כחייל ממורמר וציני, השם "הכוכבים המזליסטים" תפס את עיניי שוב, וגם העטיפה המצחיקה/מגוחכת שמככבת שמה. מאז הטעם שלי גדל והתרחב יחסית, אני נהייתי יותר פתוח לדברים שבעבר היו מרתיעים אותי (ג'אז ופוסט רוק הם הדוגמאות הבולטות) ואמרתי וואט דה (פ)הק, ננסה שוב.

אני אגיד את זה עכשיו - מדובר באחד האלבומים היותר כיפיים, ממכרים, מעלים חיוך ופשוט מצויינים שיצא לי לחרוש בשנה וחצי האחרונה.

לסולן/גיטריסט סייג' גאיטון יש יש קול כ"כ נהדר והגשה כ"כ כובשת שאי אפשר להגיד לו לא, ולאורך כל האלבום הוא ממשיך לשיר על נושאים פשוטים-יומיומיים בצורה כ"כ נאיבית וישירה, שיחד עם הלהקה המצויינת שמלווה אותו אי אפשר שלא להנות למשך כל ה-35 דק' הקצרות שההצגה הזאת בפעולה.
מה יש פה? הרבה סטיל גיטאר מענג,"פידל" באס דומיננטי ושמן, אקורדיון, פסנתר, מפוחית והכל פשוט נשמע כאילו זה מנוגן בסלון שלך באווירה שטותניקית אך מקצועית, אם כמה בירות מפוזרות על השולחן ואיזה ג'וקבוקס דימיוני שנמצא מימינך ואיזה בחורה קאבויות חמודה שיושבת לך על הברכיים (טוב נו....)
.
הסאונד פה כ"כ וינטאג'י ומדויק, הדינמיקה בין הנגנים מושלמת והשילוב המנצח שהם עושים עם קאנטרי,סווינג ובלוז עובד ועובד חזק.
לצד שירים הומוריסטיים קלילים וזורמים כמו Everybody's Fool  ו-Suger Mama יש גם את הצד היותר "רציני", כמו Get Of Your High Horse (הפייבוריט שלי) הנהדר שהוא השיר אנטי-התנשאות המושלם שיש או Chisel To My Heart הקופצני והעגמומי בבת אחת.

אני ממליץ לכל מי שפוחד מקאנטרי "אמיתי" לנסות את זה ולראות שזה ז'אנר לא פחות מעניין מכל שאר ירקות אלטרנטיביים למיניהם... או שזה פשוט להקה בת זונה ואלבום בן זונה, מה שתחליטו.

http://www.youtube.com/watch?v=QSAP7TF59ak&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=u52bQmOzkok&feature=related
 (קטעי לייב, איכות לא משהו, אבל זה מה שיש ביוטיוב...)



ומדרום ארה"ב נלך לכיוון הצפוני לקראת פנסילבניה, שמשמה יצאה אחת מהלהקות הכי אהובות עליי שיש, Ween הסופר אדירים.

למי שמכיר ולמי שלא, Ween מורכבת בבסיס מצמד "אחים" פיקטיביים בשם ג'ין ווין ודין ווין שיוצרים ביחד יותר מ-20 שנה, מאז בעצם שהם היו שני תיכוניסטים שאהבו להקשיב לפראנק זאפה, להסניף דבק ולשחק בשובבות משהו עם ערוצי הקלטה ביתיים.
 להוציא את האחרון שלהם (La Cucaracha), כל מה שהם הוציאו מומלץ בחום אך בזהירות, כי מדובר (במיוחד בשנים הראשונות) גם בשני אנשים שלא רואים אף אחד ממטר, גם אם זה אומר להיות חתום במייג'ור לייבל כמו אלקטרה ולשחרר אלבומים פארודיים מפוצצים ברעיונות מוזיקליים לא נגמרים,בדיחות פנימיות,הומור שחור חולני ושאר ירקות שבעצם הפכו אותי למעריץ מושבע שלהם! אז מה רע בעצם...

הסגנונות ש-Ween אכלו במשך השנים, עיכלו והוציאו בפורמט שלהם (כן אני יודע(:) למשך השנים קיבלו הרבה תהפוכות מעניינות ואקלקטיות, ומאלבום Lo-Fi אוונגרדי ומטורף כמו Pure Gueva (לצד Pop Tatari של הבורדומז, האלבום הכי מוזר שיצא במייג'ור אי פעם... מפתיע מישהו שששתי הלהקות איחדו כוחות לאלבום מצויין ב-96?) עד ל-The Mollusk המופתי והכ"כ פסיכדלי ועשיר, החבר'ה האלה אף פעם לא התעייפו ותמיד חיפשו דברים חדשים לחקור, כיוונים שונים ומשונים לשים את הידיים בהם ותמיד מצאו דרכים להשאר עדיין ייחודיים ובעל טביעת חותמת משלהם, עם כל הפיזור הז'אנרים מסביב שמאפף אותם. 

אבל רגע מה רציתי? אה כן.... ב-95 בין כל שאר הדברים שהם עדיין לא הספיקו לגעת בו, הם גם רצו לשחרר אלבום קאנטרי-רוק משלהם, עם אנמסבל שלם של נגנים שכלל הרבה מותיקי הסצינה בנשוויל, והרבה יותר אנשים מסביב מהימים שהם היו רגילים רק שניהם להוציא לעולם אלבומים שיציא מפרי מוחם המלא הזיות וריר באולפן ביתי קטן וצנוע.

הם ניצלו את הדמי כיס שהאבא הגדול והעשיר הביא להם,הביאו בחורצ'יק מיומן ומוכשר כמו בן ווהן להפיק את הדבר, איחדו את כל הנגנים המשופשפים של נשוויל ביחד, כתבו 10 שירים ווואלה! קראו לזה 12 Country Golden Greats  (כמחווה נאשווילית ברוח הנושא) וזרקו את זה לפנים של המאזינים שבטח אז לא ידעו מאיזה כיוון הם יבואו.

בניגוד ל-The Lucky Stars מקודם, Ween לקחו את האלמנטים הקאנטריים הבסיסיים והנוסחתיים ולא ביצעו אותם בפשטות אך בדיוק כמוהם, אלה הלכו והרחיבו את הגבולות כמו שהם אוהבים תמיד, הוסיפו את הטוויסט הסאטירי שלהם ולא שחכו גם להראות מחווה אמיתית לאותם ענקים שלהם הם הקדישו את האלבום.
Im Holding You שפותח את האלבום הוא מהשירים היותר יפים שג'ין ווין שר בחיים שלו, You Were The Fool ו-I Dont Want To Leave You On The Farm ממשיכים להראות את הצד היותר רך ורגיש אך עדיין הומוריסטי שלהם, בעוד שב-Mister Richard Smoker ו-Piss Up A Rope (שיר הפרידה הגדול בהיסטוריה נגיד ככה) הם חוזרים להיות אכזריים, קורעים ולועגים כתמיד,אך מה?
הכל מקבל קונטרה חריפה בתוספת הרחבה והנהדרת של הנאשווילים שפשוט הופכים הכל למסע חייכני/מסטול לאורך מסילות רכבת, חוות מועסקות, טרקטורים בשדה ודיינרים חצי כושלים...
 בסופו של דבר הכל מתחבר ומה שיש פה לדעתי זאת אחת היצירות היותר כנות,אמיצות, מורכבות וגם כן כן מרגשות שהלהקה המופלאה הזאת הוציאה.

קאנטרי-רוק מעולם לא נשמע יותר קרוע ובאותו זמן גם אותנטי לחלוטין.

http://www.youtube.com/watch?v=4e-aPughYQQ

http://www.youtube.com/watch?v=w7M3EEHYkJ0

וכל מי שרוצה טעימה רחבה מהסיקור שעשיתי על שאנון

בבקשה!

http://www.mediafire.com/?xd3si4951dis943

WHAT IS TWO IN A FIVE A BILLION WORLD!

מה קורה למי שקורא וגם למי שלא. פתחתי בלוג אחרי שנמאס לי להיות תלוי באתרים אחרים על מנת לפרסם דברים(: אני כתבתי 9 ביקורות/סקירות לשרת העיוור כ-AWS 1 ועכשיו נראה לאן ה"ההרפתקאה" הזאת תקח אותי.


אז כדי לתת בעיטת פתיחה, הנה עשרה שצריך (שאין לי מושג אם זה יתפרסם בעתיד בכלל) שכתבתי על אחד הסולנים הכי אהובים עליי, שאנון סלדברג!

______________________________________________________________________


The supremacist popped out of audience and said he was gonna kill me! So I popped him with the bottom of my mic stand and he fell back into the crowd and I didn't hear anything else from him. And there was this big biker in Houston that was standing up front kinda leering at me. And you know how the audience will stop watching the show and start watching the confrontation instead. So finally I said I gotta do something about this guy, so I leaned down, grabbed him by the hair and French kissed him.

ככה שאנון סלדברג מסביר בראיון לפני כמה שנים טובות על שתי הופעות "שגרתיות" של ה-Cows, שהיו ידועות בטירוף הכאוטי והרנדומליות המוזרה שאפפה כל פינה במועדונים הצפופים שבהם הופיעו.

זה גם קצת מסביר על הפרסונה המרתקת של שאנון עצמו, אחד הסולנים והכותבים היותר ייחודיים שצמחו מאמריקה מאז ומתמיד לדעת כותב זה, ואומן שמייצג בשבילו כל מה שצריך וכל מה שמספיק במוזיקה "אלטרנטיבית".

אפשר להגדיר את שאנון כמין אלכס דה לארג' מפותח של עולם הנויז רוק רק עם הומור מורבידי וביזארי,תמיד מכיל תכנים סאדיסטיים ואכזריים, תמיד לועג ושוחט כל טאבו אסור שיש על הפלנטה, ותמיד מעביר את כל התכונות השטניות שלו בצורה הכי משכנעת ומקורית שיש.

בשבילי לעשות "עשרה שצריך" עליו היה קצת בעייתי כי לבנאדם סה"כ יש הרבה אלבומים שבהם הוא השתתף אך רק ב-2 להקות עיקריות, Cows  ו-Heroine Sheiks, אבל איזה שתי להקות...

הראשונים היו מלהקות הנויז-פאנק-אוונגרד הכי מדהימות והכי פחות מתפשרות שפעלו בניינטיז, מין שיבוט בלתי אפשרי של ג'יזוס ליזארד ובאטהול סרפרז רק עם יותר אבסטרקטיות ונטייה לקקופוניה מפוזרת וג'אזית (באדיבות החצוצרה הכסחנית של שאנון). 

האלבומים שלהם פחות או יותר מהווים את הפסגה של אותה התקופה, והם המייצגים הכי נאמנים של הלייבל הנהדר שבו הם פעלו (Amphetamine reptile האגדי), וההופעות החיות שלהם לפי המיתוסים, בכלל ניפצו כל עור תוף, תא מוח, אף, לב, רגל ופה אפשריים.

שאנון הקים את הלהקה השניה על חורבות התפרקותה של Cows (הגיטריסט Thor Eisentrager החליט שלהיות מאבטח במוזיאון לאומנות הרבה יותר מרגש מחיי מוזיקאי אנדרגראונד) שהמשיכה את הקו הפסיכוטי וה"רעשני" של להקת האם.

Heroin sheiks הם הרבה יותר Groove-Oriented ומגובשים, עם עלייה בסאונד ובהפקה בכמה רמות (להוציא את הראשון שלהם) והם התפתחו וחקרו כיוונים אחרים מוזרים, מעניינים ואפילו "אלקטרוניים" יותר נגיד, שה"פרות" לא נגעו בתקופתן, ושאנון עצמו רק השתכלל כמבצע ומספר סיפורים אורבני מגיהנום.

אז כל מי ששמע איכשהו את השם הזה, או את אחת מהשמות של שתי הלהקות, מוזמן להציץ ב"עשרה שצריך" ולהכיר לרוחב את אחד האומנים היותר מעניינים שצמחו ברוק הקיצוני (ובכלל).

Cows – Taint Pluribus Taint Unum 1987

איך אפשר להגיד לא לאלבום בכורה שנפתח בקאבר Pאנק ברוטלי ל-Koyaanisqatsi  של פיליפ גלאס?

התנגשויות מכוונות אחד בשני, גירודים בראש,  נהיגה מהירה בשכרות בזמן אוננות כפייתית, כימיקלים מקולקלים, סטיות מיניות מעוותות, ראשים מנופחים, ים של סבל, ים של הומור, ים של איברי מין כרותים, קירות אטומים של דיסטורשנים, באס-תופים אימתני ומפוצץ ומיזנטרופ צבעוני אחד שאחראי על כל ההצגה.

אלבום הבכורה של ה"פרות" לדעתי היה ונשאר אחד מאלבומי הבכורה היותר מרשימים שיצאו באותם שנים.

וחבל שכמו רוב אלבומי הלהקה, הוא לא ממש ניתן להשגה היום, כי מדובר באוצר של ממש... אוונגרדי, אלים, ממכר וכיפי כל פעם מחדש.

אגב, כבר פה אפשר להכנס לראש ההומוריסטי והמוזר של שאנון שמספק לנו סיפורים ותיאורים קולעים ומוזרים בבת אחת, שנעים משירי אהבה מעודדים במיוחד לאמא (Mother, I Love That Bitch) או דילמות מיניות וזוגיות וקצת מרתיעות שיכולות לגרום לחיוך רציונלי ומבייש באותו זמן (The Pictorial).

הייתי ממליץ דווקא להתחיל עם זה ולא רק כי זה האלבום הראשון, גם כי זה מבחינת סאונד והפקה, האלבום אולפן הבאמת היחידי שלהם שמגשר בין התקופה היותר "מלוכלכת", לו-פי-יית ובוסרית של השנים הראשונות (87-93 ככה) לבין התקופה השניה היותר נגישה, ממוקדת ומגוונת (94-98 ככה).

__________________________________________________________________________________

Cows- Daddy Has A Tail 1989

לפני שאני אעבור לפריט הזה, אני חייב להגיד רק עוד משהו אחד: ל"פרות" היו את העטיפות הכי משוגעות ומדהימות אי פעם. זהו.

חתימה בלייבל הצעיר Amphetamine Reptile, יריית פתיחה באוויר ויאללה לדרך...

 פה העניינים כבר נעשים יותר ויותר קשים ואכזריים, הגיטרה הרבה יותר מפוזרת ולא מכוונת, הבאס יותר חזק וקשה מקיר בטון והתופים יותר פרימטיביים ותוקפניים מאוהדי ביתר מתוסכלים, והכל נשמע כמו ערבוביה של גאראז'-Pאנק-שיט שהרגע קפץ בזרם ענק מהביוב ממתחת כדי לתקוף את האזרחים המסכנים שמהלכים להם למעלה.

כאן כבר מתחילה הסאגה הכי לא מתפשרת ונסיונית של הלהקה, לדעתי לטוב וכמעט לא לרע, ולאנשים שרק נחשפו אליה יהיה יותר קשה להתחבר אליהם פה לדעתי מאשר מבאלבומים המאוחרים שלהם, בעיקר שהם נשמעים בשנים האלה (וכמובן באלבום הזה גם) כ"כ Raw ומבולגנים.

אבל עדיין איזה אלבום משובח!

שאנון רק ממשיך להתקדם בדרכו ונשמע יותר ויותר כמו השד/ליצן חצר שתמיד אורב בפינה במקומות המפוקפקים…

בקול הייחודי והמלגלג הזה שלו הוא פשוט שואג/צועק/צורח/נואם כל מה שעובר לו בראש הבעייתי שלו, וכרגיל שווה מאוד להקשיב למה שהבנאדם הזה מעביר, כי באמת שאין הרבה כותבים חדים ושנונים כמוהו.

 _________________________________________________________________________________

Cows - Peacetika 1991

בזמן זה באמת הבית משוגעים מתחיל להשתגע ולנפץ כל דבר שעומד מולו, באלבומם הרביעי ואולי הכי רועש ומתחרע של הקופים האלה.

פה שומעים שכל מה שהם עברו ועשו (ואני לא מדבר רק מבחינה מוזיקלית) בשנים האחרונות, התגלגל כמו כדור שלג מפלצתי ודוקרני במיוחד, גדל וגדל, והפך למפלצת סאדיסטית שאי אפשר לעצור או לברוח ממנה.

אני אגיד את זה בכמה מילים: זה נויז רוק כמו שנויז רוק אמור להיות: מחריש, מקפיץ, מבלבל, מקולקל, מודע לעצמו, מפגר ותוצר עסיסי של אותה תקופה כ"כ טובה לתת ז'אנרים רועשים וכועסים למיניהם.

Hitting The Wall  זה מהקלאסיקות הגדולות של הלהקה (אין על הצרחות הפסיכוטיות של שאנון פה), The Man, Cant Die  ו-3 Way Lisa  כולם שירים שראויים להכנס לארכיון ה"מנודים" שמתחבא לו איפשהו מתחת לאיזה פאב כושל, ושאנון הוא פשוט מאסטר שאי אפשר שלא לסמפט. זהו.

________________________________________________________________________________

Cows – Cunning Stunts 1992

העטיפה (האדירה, כרגיל) לא משקרת. זה בהחלט האלבום הכי ג'אזי של ה"פרות", שמקרב אותם לעתים יותר לאיזה קרקס סווינג ביזארי מאשר לPאנק או נויז רוק סטנדרדטי שהסתובב באותן שנים.

אך עדיין אין מה לטעות... מדובר באלבום בועט, ובועט מאוד מאוד.

החצוצרה של שאנון כאמור מקבלת פה תפקיד יותר משמעותי והיא פשוט משתלבת נהדר עם שאר הבלאגן המאורגן איכשהו שמספקת הלהקה מסביב, והשירים פה הם בונבניירות אחד אחד, מהתחלה עד הסוף.

לדעת רבים האלבום הכי טוב של הלהקה, שגם מייצג אותם הכי נאמנה.

אני קצת חולק על זה, כי למרות שבהחלט מדובר באלבום נפלא עדיין יש שניים-שלושה שאני מעדיף על פניו.

שוב למי שפוחד מאי-נגישות שלהם, הייתי ממליץ להתחיל פה כי איכשהו בצורתו המשונה, הוא יותר קליט ואפילו "רקיד" מאחרים.

________________________________________________________________________

Cows – Orphan’s Tragedy 1994

פה כבר נכנסים עמוק עמוק לתקופה השניה של הלהקה, שבה הם נשמעים הרבה יותר מגובשים ומנוסים, ההפקה פי כמה וכמה יותר טובה  ועדיין אי אפשר להגיד שניה שעדיין הם לא נשמעים שלוחי רסן ומרוסקים כמו שצריך.

לפי שם האלבום והעטיפה כבר מבינים שאולי התוכן יותר קר, ציני וחולני ואכן זה נכון, שאנון עולה ועולה (או יורד ויורד) לתהומות הוולגריות והנונסנס רק כדי להגיע לשמה ולצחוק לכולם בפנים באופן אבסורדי ומגוחך.

שמות כמו Pussy Is Monarchy, Allergic To Myself, Witch Hunt  וכו' רק מבהירים את העניין וכרגיל מעלים את המוזיקה המפוצצת של ה"פרות" בכמה רמות למעלה.

מלבד זה, הכל פה נשמע הרבה יותר הדוק ומרשים מבעבר מבחינה טכנית, וגם מבחינה לא טכנית, מדובר בעוד אלבום מצויין, מרשים ומקורי של החבורה הזאת.

אגב פה הם נשמעים הרבה יותר סטונריים הרבה יותר מבכל דבר אחר שלהם לדעתי, מה שגורם להם להשמע כמו יותר מהכל דומים לאחת המקבילות היותר מוכרות שלהם, המלווינס הגדולים. טוב נו רק עם תוספות אסיד בתוך העוגיות.

__________________________________________________________________________________

Cows – Whorn 1996

 

עוד מחווה בעטיפה לבלו-נוט, עוד אלבום ג'אז-נויז- רוק שמשתחרר לעולם? לא יודע, אבל כן עוד תוצרת איכותית להוסיף למדף.

פה  כבר הם ממש קרובים לסוף הדרך, ובהמשך ישיר ועקיף של הקודם שלהם (Orphan’s Tragedy) הם מגישים את אחד האלבומים היותר מגוונים, מעניינים, מאתגרים וטובים שלהם, שמבחינתי רק מחמם מנועים לקראת הבא והאחרון.... אולי גם הכי נגיש ואחיד בצורתו המחורעת של הלהקה ובהחלט נקודת פתיחה עדיפה לכל מאזין ממוצע ומתחיל.

_________________________________________________________________________

Cows – Sorry In Pig Minor 1998

מאסטרפיס, גאונות, שגעון, הרס עצמי משחרר, עצבים מלוכדים, כתיבת שירים לא מהעולם הזה ופשוט אלבום מושלם.

100 מתוך 10 מבחינתי, הפייבוריט שלי של הלהקה הזאת ושיא הפסגה של כל המעורבים פה.

באז אוזבורן (מלווינס) תפס את מושכות המפיק הפה ובדומה ל-Stag של המלווינס, גרם לזה להשמע כיצירה הכי נגישה שלהם ובאותן גם הכי נועזת ומטורללת של ה"פרות".

סלסה אפריקאית, נויז קיצוני וג'אז אתני בין השאר מהמרכיבים של האלבום הזה יחד עם החספוס התמידי שלהם.

 שאנון עצמו אמר פעם שהוא כתב את כל השירים פה בידיעה שהם הולכים להתפרק ושזהו זהו.

לדעתי מדובר בשיא הכתיבה שהוא הציג לעולם עד כה, כרגיל מלאי הומור מרושע ואירוני אבל אולי לראשונה הוא גם מכניס קצת עגמומיות ועצב, בצורתו הייחודית לכל העסק הזה.

Cabin Man, הוא מהשירי פתיחה הכי מדהימים, מזעזעים ובלתי יאומנים ששמעתי בחיים שלי! ללא ספק השיר הכי גדול של הלהקה. שאר האלבום מפעים גם הוא, אבל רק בשביל זה שווה להשיג את האלבום (בצורה חוקית או לא חוקית, לא משנה).

________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Rape On The Installment Plan 2000

ת'ור איסטנרג'ר הגיטריסט הלך לאבטח במוזיאן לאומנויות כמו שאמרתי (או משהו כזה), קווין רוטמניס הבסיסט הדגול הלך למלווינס להצטרף לבאזו וקרובר להרפתקאות הסלאדג' שלהם והמתופף פרדי ווטל הלך להתגורר בשכונה שקטה בטבריה ולא חזר לעצמו אף פעם.

שאנון עצמו, אחרי ההתפרקות המצערת של להקת האם שלו, החליט להקים להקה חדשה בשם "הרואין שיקס" שתיקח את כל ההשפעות של האקסית,על מנת להמשיך איתן יד ביד ולפזר אותן למחוזות יותר אפלים ושונים (ואפילו לשלב לצד החצוצרה המקפצת שלו יותר ויותר קלידים ספייסיים וביזאריים שרק מוסיפים צבע נוסף למוזיקה).

הוא קיבץ סביבו תותחים לא קטנים (נורמן ווסטברג אקס-גיטריסט Swans, ג'ון פל, מתופף מצויין ומכובד בחוגי האלטרנטיב למיניהם וכו) ונכנס לאולפן ויצר את זה.

אלבום הבכורה שלהם, הוא מנת הארדקור מופרעת, משובחת וקצרה שרק מגבירה את הרעב לעוד מהפרויקט המעניין הזה.

ההגשה, הקול, הנוכחות, הטקסטים האדירים... כרגיל שמה.

_________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Siamese Pipe 2002

דווקא לאחר ה-11 בספטמבר, שאנון החליט שזוהי חובתו להוציא לעולם את האלבום הכי פוליטי/ביקורתי/מושחז שהוא שחרר עד כה.

אבל אין מה לדאוג, במקום איזה תחליף זול לדד קנדיז או משהו כזה, הוא מביא יחד עם ה"שיקס" אלבום אינטילגנטי, מצחיק, מעורר מחשבה וכרגיל מלא בדימויים השחורים פרי מוחו הקודח על גבי האפוקליפסה העצבנית שמגבה אותו מכל עבר.

לטעמי האלבום הכי טוב שלהם, ואחד מהדברים היותר מצויינים ששאנון היה מעורב בהם בקריירה הארוכה שלו.

Since I was a little tyke

I’ve kept on swinging, with all my might might might

My life’s a shotgun without a sight

And I say OH AH OH AH Ohhhh MAS SUICIDE

_________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Out Of Aferica

המשך ישיר ל"תאום סיאמי", מופרע אבל קוהרנטי, רועש אבל איכשהו גם מלודי מאוד.

בצורה כלשהי, הוא גם ממשיך את קו הנגישות המפתיע שהרואין "שיקס" הביאו בניגוד ל"פרות", ובכללי, מדובר באלבום מהנה וממצה שכיף לשמוע כל פעם מחדש.

כבר לא צריך להגיד ששאנון הוא ענק אמיתי, נכון?

Break Up  זה המנון פאנק עצבני שצריך להשמיע לכל זוג מעצבן, Jaws Of Life  זה קטע אפרורי שצריך להשמיע לכל תינוק חדש בעולם, ו-The Obscenery  זה פשוט קטע שצריך להשמיע לכל אחד עם זוג אוזניים בריאות, וחוש הומור קצת שונה.
________________________________________________________________________





(בהמשך גם יתפרסם אוסף של שאנון)