אחרי טיול מרתק במוזיאון השמור של רולאנד קירק שבוע שעבר, הגיע הזמן להצטרף בחלק השלישי לטיול מסוג קצת יותר שונה, יותר ריסקי, מלא בנפילות לבורים, מוקשים, מפולות, קוצים דוקרניים והרים תלולים בעלי צוק מתנדנד.
ההרכב שאני ארצה להרחיב עליו הפעם, הוא מהמייצגים היותר טובים ובולטים של הג'אז האגרסיבי והרועש יותר,או, במילים אחרות, Pאנק-ג'אז.
הג'אז ה-In Your Face, המקוטע והגולמי שמתרגם בהצלחה אנרגיות רוקיסטיות חזקות לתוך הסיר בישול שלו, ומשאיר אדים ועשן מחניקים וחוסמי ראייה מעל כל שמתבחש שם.
הם ארבעה חבר'ה, קוראים להם Gutbucket וברצוני לדבר על אלבום האחרון והחמישי משנה שעברה, Flock.
Gutbucket, כמו שאמרתי, מורכבים מארבעה אנשים:
Ty Citerman (גיטרה), Adam D Gold (תופים), Eric Rockwin (באס) ו-Ken Thompson (סקסופון).
ביחד הם מייצרים שילוב מלוכד, חתוך ושבור כאחד של פרי ג'אז, מת' רוק, Pאנק, נויז ומטאל עם אווירה תמידית של מתח ולחץ שעומדים להתפוצץ ולהציף את המאזין בכל חלק בגוף שלו, במיוחד בתוך האוזניים.
אבל, מצד שני, הם גם יודעים טוב מאוד כקונטרה להכניס קטעי מעבר מלודיים,שקטים, אטמוספיריים, אמביינט-יים ושמימיים, ולקשר את זה להתקף הרעש והאינטינסיביות שמחכה שם לא רחוק, בהמשך הדרך.
Flock, הוא האלבום הכי מגוון, לא מתפשר, מאסיבי, מעניין ומוצלח לדעתי שהחבורה הזאת שיחררה.
אלבום הקודם Modest Proposal, שהיה מצויין גם הוא, מלא בקטעים ששרויים ומאופיינים בשינויי הקצב שלהם, ובאווירה הפנימית המתוחה עד אינסוף שלהם, אבל בצורה אירונית הוא הרבה יותר "רגיל", נגיש ואכיל מ-Flock.
כאן, כל הארבעת הנגנים נתנו יד בכתיבה והלחנת הקטעים,
בניגוד לאלבומם הקודם, והתוצאה בהחלט נשמעת בהתאם.
Flock הוא סערת מוחות קולקטיבית של ארבעה ראשים סקרנים ושאפתנים שמערבבים כל מרכיב קטן שאפשר לערבב, ובמילים יותר פשוטות - אלבום נהדר והופך קרביים.
דבר נוסף שאני רוצה לציין זה את אחד הסקסופוניסטים המשובחים שאני מכיר כיום, קן תומפסון, שפשוט נשמע פה במיטבו.
מאז ששמעתי את Gutbucket לראשונה, הסאונד המקפץ שלו תפס אותי חזק חזק בביצים.
אבל לא רק שהוא השתפר והשתדרג מאז, הוא גם נשמע יותר וורסטילי ודומיננטי מאי פעם.
בעל שליטה מלאה בנגינה בכל סולם שהוא רוצה, הוא מחליף פה סגנונות, מהירויות וקצב כאילו אין מחר, ולכל קטע הוא גם מכניס את האלמנט הספציפי שלו.
לדוג',בקטע השני באלבום, Zero Is Short For Idiot, הוא מתחיל בחצי דקה הראשונה לנגן באופן לירי, מאופק ויפייהפה, ונותן מענה ראוי לבנייה העצמית והסובלנית ששאר הנגנים יוצרים פה.
מהר מאוד הקצב מקבל Boost קטן ונהפך ללחן מרשים וקליט, בעל נגינת גיטרה סרפית,רפפטיבית וצנועה.
מפה העניינים כבר נהיים יותר רציניים ומאיימים, שההרכב עולה בכמה וכמה קומות למעלה מבחינת הדרייב, הווליום והפיזור ועובר לנגינה באיזורים יותר מבולגנים ומחורעים.
תומפסון פשוט שומר על ההידוק והאחידות של כל מה שמתרחש פה עם נגינה מדויקת ומשוחררת בו זמנית, וככה גם בשאר הקטעים שממשיכים אחרי זה.
כל זה, חס וחלילה, לא בא להוריד מערכם של שאר הנגנים.
טיי סייטרמן הוא גיטריסט נהדר שיודע להכניס חומות גדולות של דיסטורשנים, אפקטים ומערבולות וליצור התקפי סאונד מסויטים ומשכנעים.
באותו זמן, הוא מסוגל גם לנגן בקלילות ובצורה מלודית יפה מאוד ולרחף בצדדים עם ה-Surf-יות שטמועה חזק בסגנון שלו, ולהכניס מימד אפילו בלוזי לעסק.
אריק רוקווין הקונטרה-באסיסט, נמצא תמיד מאחורה לתמוך באופן בולט ומשחרר עם ליינים מאוזנים, סמיכים, זריזים, מדויקים ומלאי חיים.
לבסוף, המתופף אדם די.גולד, הוא החולייה המשלימה שכמובן שומרת על כל הקצב-לא-קצב המסוחרר של ההרכב הזה.
הוא תמיד יודע להכניס שבירות קצב בדיוק ברגע המתאים, לשנות סוגי תיפוף בהתאם למוזיקה, ולהוסיף עוד פרמטר של אנרגיות לא נגמרות לתוך המוזיקה.
Said The Trapeze To Gravity הוא בדיוק קטע שמדגים עד כמה שהם נגנים טובים.
זה אולי הקטע הכי קקופוני, מוטרף, פרי ג'אזי ומתפזר פה.
הוא ישמע כמו בלאגן אחד גדול לאוזן הלא מזויינת שלא רגילה לדברים מהסוג הזה, אבל בפועל, שמגרדים את כל שכבות הרעש והפיצוצים שנתלים פה חזק מהתקרה, מגלים גוש מוזיקלי אחד שלא מפסיק לשנות מצבי רוח וסגנונות, ושומר על זה בתוך ים של מכות וחבטות מדממות.
ברצוני לעבור הלאה לסוף האלבום, או יותר נכון, לשלושת הקטעים שסוגרים אותו, שמהווים פינאלה סופית ומשכנעת, ששכנעה אותי אישית שמדובר בתוצר הכי טוב ושלם שלהם.
Born Again Atheist Suite, Pt. 1: Dyslexic Messiah (Where's Your Dog?) הוא הראשון מביניהם.
כיאה לקטע הכי קצר מבין השלושה, הוא הכי כיפי ומקפיץ, ונשמע כמו מסיבת חתונה הדרגתית וביזארית בעולם מקביל-לא-קיים.
כרגיל ההרכב מקפץ בנונשלאנטיות מ-Fאנק, לרוק נותן בראש, לנויז ולפסיכודליה טריפית, והכל במעטפה של עיבוד ולחן ראשי שמשתנים ומתחלפים בהתאם לאזורים שלהם הם עומדים להכנס.
Born Again Atheist Suite, Pt. 2: Sacrificial Vegan שמגיע אחריו, כבר מאותת ומבהיר לאלו מקומות הלהקה מתכוונת להכנס ובאיזו אסרטיביות ורעש היא מתכוונת להשתולל בהם.
לפני שקטע הסיום הענק מגיע, יש גם את הדבר הזה שמשאיר חותמת שרופה על המצח, ודווקא באופן קצת מצחיק, נשמע מאוד זהה ודומה ל-Zu המצויינים שעליהם כתבתי בפינה הראשונה.
ולסיום, מגיע אולי הקטע הכי מסחרר, מאני דיפרסי ומוצלח בכל האלבום הזה, והחלק השלישי במיני סוויטה שהם יצרו, Born Again Atheist Suite, Pt. 3: Turning Manischewitz into Wine.
כיאה לטייטל, גם פה העניינים מקבלים טוויסטים מעניינים ולא צפויים, מהתחלה בעלת 2 הדקות המלאת אופטימיות והשלווה, עם נגינה נהדרת ומהפנטת במיוחד של תומפסון בסקסופון.
משם,יש קטע מעבר מהיר ומטאל-י, שמכין את המאזינים הלאה לטוויסט...
תומפסון משנה פאזה לגמרי, ונכנס בשיא הטבעיות לסולו בעל כמעט 4 דקות של הסקסופון הדו פרצופי שלו.
הוא מדלג ורץ עם התווים הזריזים שלו בין נעימות "רגילות" וקצרות, שלגיה ושבעת הגמדים, ציפצופים וחריקות בעלות קצב לא סטנדרטי אבל שמיע, אוונגרד תלוש מהמציאות ושילוב חזרה יחד עם שאר הלהקה בהשמדה עצמית שהרבה זמן לא גמרה לי לחייך ככה.
קטע פשוט ממוטט לסתות, תרתי משמע.
לסיכום, כמו שהבנתם, Gutbucket היא לטעמי מהלהקות המסקרנות, המוצלחות והמוכשרות שנמצאות היום באזורים היותר אוונגרדים וכועסים של הג'אז.
למרות שלא חסר הרכבים שהלכו אחרי Last Exit ו-Naked City בשביל הPאנק-גריינד-נויז-ג'אז-שאר-אוונגרדים, Gutbucket מכילה מספיק מקוריות, ייחוד ונגיעות פרטיות בתוכן המוזיקלי שלה בלי ליפול לשטיקים או מחזורים של אומנים אחרים.
Flock הוא אלבום פשוט אדיר, ותעודת עניות אמיתית לעילאות ולעולם העשיר שמרכיב את הלהקה הכל כך מצויינת הזאת.
חובה למי שאוהב את הג'אז שלו סקרן, לא מתפשר, צבעוני ומפתיע.
איך פיספסתי אותם שהם היו בארץ יאללה.
ההרכב שאני ארצה להרחיב עליו הפעם, הוא מהמייצגים היותר טובים ובולטים של הג'אז האגרסיבי והרועש יותר,או, במילים אחרות, Pאנק-ג'אז.
הג'אז ה-In Your Face, המקוטע והגולמי שמתרגם בהצלחה אנרגיות רוקיסטיות חזקות לתוך הסיר בישול שלו, ומשאיר אדים ועשן מחניקים וחוסמי ראייה מעל כל שמתבחש שם.
הם ארבעה חבר'ה, קוראים להם Gutbucket וברצוני לדבר על אלבום האחרון והחמישי משנה שעברה, Flock.
Gutbucket, כמו שאמרתי, מורכבים מארבעה אנשים:
Ty Citerman (גיטרה), Adam D Gold (תופים), Eric Rockwin (באס) ו-Ken Thompson (סקסופון).
ביחד הם מייצרים שילוב מלוכד, חתוך ושבור כאחד של פרי ג'אז, מת' רוק, Pאנק, נויז ומטאל עם אווירה תמידית של מתח ולחץ שעומדים להתפוצץ ולהציף את המאזין בכל חלק בגוף שלו, במיוחד בתוך האוזניים.
אבל, מצד שני, הם גם יודעים טוב מאוד כקונטרה להכניס קטעי מעבר מלודיים,שקטים, אטמוספיריים, אמביינט-יים ושמימיים, ולקשר את זה להתקף הרעש והאינטינסיביות שמחכה שם לא רחוק, בהמשך הדרך.
Flock, הוא האלבום הכי מגוון, לא מתפשר, מאסיבי, מעניין ומוצלח לדעתי שהחבורה הזאת שיחררה.
אלבום הקודם Modest Proposal, שהיה מצויין גם הוא, מלא בקטעים ששרויים ומאופיינים בשינויי הקצב שלהם, ובאווירה הפנימית המתוחה עד אינסוף שלהם, אבל בצורה אירונית הוא הרבה יותר "רגיל", נגיש ואכיל מ-Flock.
כאן, כל הארבעת הנגנים נתנו יד בכתיבה והלחנת הקטעים,
בניגוד לאלבומם הקודם, והתוצאה בהחלט נשמעת בהתאם.
Flock הוא סערת מוחות קולקטיבית של ארבעה ראשים סקרנים ושאפתנים שמערבבים כל מרכיב קטן שאפשר לערבב, ובמילים יותר פשוטות - אלבום נהדר והופך קרביים.
דבר נוסף שאני רוצה לציין זה את אחד הסקסופוניסטים המשובחים שאני מכיר כיום, קן תומפסון, שפשוט נשמע פה במיטבו.
מאז ששמעתי את Gutbucket לראשונה, הסאונד המקפץ שלו תפס אותי חזק חזק בביצים.
אבל לא רק שהוא השתפר והשתדרג מאז, הוא גם נשמע יותר וורסטילי ודומיננטי מאי פעם.
בעל שליטה מלאה בנגינה בכל סולם שהוא רוצה, הוא מחליף פה סגנונות, מהירויות וקצב כאילו אין מחר, ולכל קטע הוא גם מכניס את האלמנט הספציפי שלו.
לדוג',בקטע השני באלבום, Zero Is Short For Idiot, הוא מתחיל בחצי דקה הראשונה לנגן באופן לירי, מאופק ויפייהפה, ונותן מענה ראוי לבנייה העצמית והסובלנית ששאר הנגנים יוצרים פה.
מהר מאוד הקצב מקבל Boost קטן ונהפך ללחן מרשים וקליט, בעל נגינת גיטרה סרפית,רפפטיבית וצנועה.
מפה העניינים כבר נהיים יותר רציניים ומאיימים, שההרכב עולה בכמה וכמה קומות למעלה מבחינת הדרייב, הווליום והפיזור ועובר לנגינה באיזורים יותר מבולגנים ומחורעים.
תומפסון פשוט שומר על ההידוק והאחידות של כל מה שמתרחש פה עם נגינה מדויקת ומשוחררת בו זמנית, וככה גם בשאר הקטעים שממשיכים אחרי זה.
כל זה, חס וחלילה, לא בא להוריד מערכם של שאר הנגנים.
טיי סייטרמן הוא גיטריסט נהדר שיודע להכניס חומות גדולות של דיסטורשנים, אפקטים ומערבולות וליצור התקפי סאונד מסויטים ומשכנעים.
באותו זמן, הוא מסוגל גם לנגן בקלילות ובצורה מלודית יפה מאוד ולרחף בצדדים עם ה-Surf-יות שטמועה חזק בסגנון שלו, ולהכניס מימד אפילו בלוזי לעסק.
אריק רוקווין הקונטרה-באסיסט, נמצא תמיד מאחורה לתמוך באופן בולט ומשחרר עם ליינים מאוזנים, סמיכים, זריזים, מדויקים ומלאי חיים.
לבסוף, המתופף אדם די.גולד, הוא החולייה המשלימה שכמובן שומרת על כל הקצב-לא-קצב המסוחרר של ההרכב הזה.
הוא תמיד יודע להכניס שבירות קצב בדיוק ברגע המתאים, לשנות סוגי תיפוף בהתאם למוזיקה, ולהוסיף עוד פרמטר של אנרגיות לא נגמרות לתוך המוזיקה.
Said The Trapeze To Gravity הוא בדיוק קטע שמדגים עד כמה שהם נגנים טובים.
זה אולי הקטע הכי קקופוני, מוטרף, פרי ג'אזי ומתפזר פה.
הוא ישמע כמו בלאגן אחד גדול לאוזן הלא מזויינת שלא רגילה לדברים מהסוג הזה, אבל בפועל, שמגרדים את כל שכבות הרעש והפיצוצים שנתלים פה חזק מהתקרה, מגלים גוש מוזיקלי אחד שלא מפסיק לשנות מצבי רוח וסגנונות, ושומר על זה בתוך ים של מכות וחבטות מדממות.
ברצוני לעבור הלאה לסוף האלבום, או יותר נכון, לשלושת הקטעים שסוגרים אותו, שמהווים פינאלה סופית ומשכנעת, ששכנעה אותי אישית שמדובר בתוצר הכי טוב ושלם שלהם.
Born Again Atheist Suite, Pt. 1: Dyslexic Messiah (Where's Your Dog?) הוא הראשון מביניהם.
כיאה לקטע הכי קצר מבין השלושה, הוא הכי כיפי ומקפיץ, ונשמע כמו מסיבת חתונה הדרגתית וביזארית בעולם מקביל-לא-קיים.
כרגיל ההרכב מקפץ בנונשלאנטיות מ-Fאנק, לרוק נותן בראש, לנויז ולפסיכודליה טריפית, והכל במעטפה של עיבוד ולחן ראשי שמשתנים ומתחלפים בהתאם לאזורים שלהם הם עומדים להכנס.
Born Again Atheist Suite, Pt. 2: Sacrificial Vegan שמגיע אחריו, כבר מאותת ומבהיר לאלו מקומות הלהקה מתכוונת להכנס ובאיזו אסרטיביות ורעש היא מתכוונת להשתולל בהם.
לפני שקטע הסיום הענק מגיע, יש גם את הדבר הזה שמשאיר חותמת שרופה על המצח, ודווקא באופן קצת מצחיק, נשמע מאוד זהה ודומה ל-Zu המצויינים שעליהם כתבתי בפינה הראשונה.
ולסיום, מגיע אולי הקטע הכי מסחרר, מאני דיפרסי ומוצלח בכל האלבום הזה, והחלק השלישי במיני סוויטה שהם יצרו, Born Again Atheist Suite, Pt. 3: Turning Manischewitz into Wine.
כיאה לטייטל, גם פה העניינים מקבלים טוויסטים מעניינים ולא צפויים, מהתחלה בעלת 2 הדקות המלאת אופטימיות והשלווה, עם נגינה נהדרת ומהפנטת במיוחד של תומפסון בסקסופון.
משם,יש קטע מעבר מהיר ומטאל-י, שמכין את המאזינים הלאה לטוויסט...
תומפסון משנה פאזה לגמרי, ונכנס בשיא הטבעיות לסולו בעל כמעט 4 דקות של הסקסופון הדו פרצופי שלו.
הוא מדלג ורץ עם התווים הזריזים שלו בין נעימות "רגילות" וקצרות, שלגיה ושבעת הגמדים, ציפצופים וחריקות בעלות קצב לא סטנדרטי אבל שמיע, אוונגרד תלוש מהמציאות ושילוב חזרה יחד עם שאר הלהקה בהשמדה עצמית שהרבה זמן לא גמרה לי לחייך ככה.
קטע פשוט ממוטט לסתות, תרתי משמע.
לסיכום, כמו שהבנתם, Gutbucket היא לטעמי מהלהקות המסקרנות, המוצלחות והמוכשרות שנמצאות היום באזורים היותר אוונגרדים וכועסים של הג'אז.
למרות שלא חסר הרכבים שהלכו אחרי Last Exit ו-Naked City בשביל הPאנק-גריינד-נויז-ג'אז-שאר-אוונגרדים, Gutbucket מכילה מספיק מקוריות, ייחוד ונגיעות פרטיות בתוכן המוזיקלי שלה בלי ליפול לשטיקים או מחזורים של אומנים אחרים.
Flock הוא אלבום פשוט אדיר, ותעודת עניות אמיתית לעילאות ולעולם העשיר שמרכיב את הלהקה הכל כך מצויינת הזאת.
חובה למי שאוהב את הג'אז שלו סקרן, לא מתפשר, צבעוני ומפתיע.
איך פיספסתי אותם שהם היו בארץ יאללה.
