יש את התחושה הזאת לפעמים שאתה צופה בספורט מסוים (אצלי אישית זה NBA ו-MMA) אתה חושב לעצמך באותה רגע שאתה רואה שחקן/לוחם ספציפי שהוא פשוט נולד כדי להתאים באופן מושלם את היכולות שלו לסגנון הזה.
זה לא שמנגד כולם חסרי כשרון ובמזל הם עוסקים באותו סוג ספורט שהראשון משתתף בו, זה רק שיש כאלה שאצלהם הכל בא ביותר בקלות, טבעיות, נונשלנטיות, והסקאלת כשרון שלהם לא נגמרת והם רק הולכים ומשתפרים, משתכללים ומוסיפים לעצמהם עוד כלים לרפטרואר הגם ככה עשיר שלהם.
בין אם זה לברון ג'יימס וקווין דוראנט בכדורסל, או ג'ון ג'ונס וג'וניור דוס סנטוס ב-MMA, יש אנשים שאצלהם זה פשוט זורם בורידים בקצב אינסופי, וזה כנראה למה הם outshine כל מי שבסביבה כבר מההתחלה שלהם.
במוזיקה יש גם אנשים כאלה, ושאני נתקל בקוסמים שונים ומשונים שיודעים לנגן בכל כלי נגינה שיש כמעט וליצור מוזיקה בעלת משקל אמיתי מכל חפץ (הרמטו פסקואל הגאון שכבר דיברתי עליו לדוג') אני נתקף חמת התרגשות קטנה ודבילית, ומודה לצ'אנס שהיה לי כדי לשמוע את אותו קוסם. יש פשוט אנשים שנולדו לעשות מוזיקה.
ואני אדבר על שניים כאלה, אומנים עם כשרון וחיזיון עצום, רקע מוזיקלי רחב שרק מתווסף ומתמתח ביצירות שלהם, הומור שובב ובריא שהם ידועים להכניס בכמויות מספקות והמון המון וורסטיליות שנעה מכל עולם מוזיקלי שהם חפצים לגעת בו בידי הזהב שלהם.
הראשון שאני אכנס ואדון עליו, זה בעצם "אחד משלנו", קובי ישראלית הדגול.
ישראלית הוא אחד המוזיקאים הכי אהובים עליי שיצאו מישראל, ובכללי בכלל אחד האומנים המרתקים והמסקרנים שיש בשנים האחרונות.
אני אגיד את זה כבר עכשיו בנסיון לא לצאת גרופי - הבנאדם נגן פשוט מדהים. אולי הכי טוב, מתקדם ומגוון ששמעתי מהמדינה הקטנה הזאת.
הוא בעיקר ידוע באקורדיון הראשי שאיתו הוא מאוד אוהב להסתובב גם בטורי ההופעות שלו, אבל הוא גם שולט בצורה אבסולוטית בעוד הממווון כלים (הוא מתופף ופסנתרן מופלא לדוג' גם) ויודע להוציא מהם מטעמים בלקניים וצועניים, אגרסיביים, רכים, בועטים, מהירים וקצביים, מזגזגים, מרגשים ומשעשעים ומה לא.
הוא פשוט בנאדם שמראה שאפשר להיות מוזיקאי מלידה.
אומנם הוא באמת עובד קשה כל הזמן ורק מוסיף עוד ועוד כלים, טעמים וסגנונות אפשריים כדי להתיך אותן בצורה המעוותת והמקורית שלו.
אבל איש כמוהו שכבר ידע לתופף ולנגן בפסנתר שהיה ילד ושתוך שבועיים למד לנגן באקורדיון ומאז זה נראה שכל החיים שלו הוא התגורר בהרים במזרח אירופה, הוא פשוט בעל תפיסה ולמידה הרבה יותר מהירה ומדויקת מרוב הבני אנוש שתמצאו מסביבכם.
ועם כל הרקע המפוצץ הזה, האלבומים שלו גם נהדרים.
עם רקע שהגיע בכלל בעיקר ממטאל ו-Pאנק (משהו שמתבטא היטב במוזיקה שלו) לקח זמן עד שישראלית מצא את הכיוון והייעוד האמיתי שלו, עד שאיזה אחד, ג'ון זורן שמע דמו שלו והתלהב והחליט להחתים אותו בלייבל האלמותי Tzadik ב-2003.
הוא שיחרר את האלבום בכורה שלו בשם Dance Of The Idiots שמה, וזה היה חתיכת חגיגה של צבעים קופצים ומשתנים ואקלקטיות שבוצעה בשלמות ששמה סימן קריאה על כשרון עולה ותוסס, ומשמה הדרך לעוד אלבומים בלייבל היתה קצרה.
Mood Swings ב-2005, Orobas: Book Of Angels Volume 4 C-2006 ואחרון חביב Is He Listening ב-2008. כולם משובחים מאין כמוהם.
כל מי שמתלהב מג'אז יותר "שונה" וגם אוהב את הכניסה של הבלקנים והצוענים בשנים האחרונות להרבה מהמוזיקה שיש, אוהב מוזיקה יהודית מקורית ואוונגרדית, אוהב את זאפה,Mr Bungle או Naked City או כל דבר מתזז אחר בסגנון, אוהב גיוון והומור קרוע, אוהב משחקי תפקידים ווריאציות לא נגמרות או פשוט מתעניין במוזיקה בת זונה, חובה לשמוע את ארבעת האלבומים האלה.
אבל סוף טוב הכל טוב.
לא יודע בדיוק מה היה, אבל זורן רצה שישראלית ימשיך לשחרר אלבומים עם המוטיבים היהודיים ששאר החברים ל-Jewish Radical Music משחררים, ולישראלית זה קצת מאס.
לא היה איזה כאסח רציני ביניהם או משהו בסגנון,אבל לאחר 5 שנים רצופות הוא יצא לדרכו במטרה אחת בראש:
פרויקט חדש שישלב כמה דברים מעניינים ביחד - פסקול לסרט פיקטיבי, שבעצם בנוי מסיפור קצר שהחבר הסופר שלו אופיר טושה גפלה כתב.
לתוצאה קוראים King Papaya ומדובר איכשהו גם אולי באלבום הכי מעניין ומוצלח שלו עד היום.
הסיפור בעל ה-28 עמודים בתמציתו בעקרון מספר על מלך בצורת פפאיה שקם בבוקר אחד שבגרונו לא נפסק צחוק מתגלגל ומטורף, ואף אחד לא מבין למה הוא לא מפסיק וממשיך עם זה, בין השאר אישתו המלכה שנטרפת היסטריה בגלל המקרה האחרון שמישהו נתקף בדבר הזה ומת אחרי שבוע כתוצאה מאי יכולת לנשום...
משמה הסיפור מקבל תפניות חדות, סוריאליסטיות ושנונות, הכל כדי להציל את המלך מהמחלה הנוראית שתקפה אותו.
בין אם זה בהצגת מכשפות קטנות,שדוניות ומרקדות בצורת חיילי שחמט מעוותים שעונות לשם The Peardition Girls, או Circus Mayhem שמכיל עוד יצורים הזויים ותמוהים שמנסים להוציא בכוח את הצחוק המעצבן של המלך, ועוד ועוד דברים שאני כבר לא ארחיב כי עדיף לקרוא את זה ולהנות מזה פעם ראשונה, והסוף עצמו בכלל גורם לך להסתכל על כל הסאגה הזאת בעין אחרת לגמרי.
(זה הזמן לציין לטובה גם את הקאבר וה-Artwork הנפלאים שרפאל ריספל דאג לעשות לאלבום. נותן סיבה חזקה וטובה לקנות את האלבום עוד יותר).
ישראלית תירגם את הסיפור הזה לאלבום קונספט שלם, סוג של אופרת-רוק-אוונגרד מלאה בסלטים קצוצים ולא ברורים, ויצר יצירה שלמה מלאה בחיוך ערמומי אבל גם עם השקעה, חשיבה ודיוק מאחורי כל פרט ופרט. חשוב גם לציין שהוא הלחין ועיבד הכל מלבד קטע אחד (A Band Of Gypsies שלקח לחן רומני סטנדרטי ושילב את זה עם הנדריקס...) וכמובן ניגן בכל הכלים בעצמו. היחידי שמלווה אותו קבוע (והנגן אולפן שלו כבר כמה שנים) זה ירון סטאבי על הבאס, שעושה עבודה מצויינת בלשמור על הגרוב של כל הערבוביה שמקפצת פה מכל כיוון.
Overture הפותח כבר מראה הצהרת כוונות ברורות:
עם נגינת באס קצת מרעידה וקריפית של סטאבי, ישראלית נכנס עם התיפוף המארשי שלו, עם הפסנתר הדוהר והמשתנה שהוא אוהב כ"כ, מוסיף שכבות ותוספות של קלרינט ואקורדיון מותאמים, והכל במסווה של מסגרת לחן ממושמע ו"סטנדרטי", נשמע כאילו מתנגן לו באיזה חצר חצי מוזנח בארמון לשעבר שעומד להתרסק על הקרקע אם לא יתקנו אותו בקרוב.
ב-The Moroser ישראלית מראה את הטאץ' הפסקולי שלו שבו הוא מתמצא.
עם השפעות ווסטרן וספגטי,אניו מוריקונה והודיות חזקות, הוא מייצר קטע מלא אופי, נפלא, חי ונושם שנע מהשקט שלפני הסערה לאסון הקרב שעומד להגיע בכל רגע, והכל עדיין נשמע מתאים ושמור לנושא הראשי של האלבום, שזה כמובן המחלה הבלתי ניתנת למרפא של המלך פפאיה.
Circus Mayhem כבר נשמע יותר דומה לישראלית של האלבומים הקודמים, אבל זה עדיין נשמע קולע.
פשוט חגיגת מטאל-קלייזמר-אלקטרונית-רועשת אבל קליטה מאוד, והרבה צעקות שמחה ואושר שנשמעות כאילו זו איזו חתונה רומנית על אסיד שהשתבשה במעט אבל עדיין שמרה על האיזון הנפשי.
חשוב לציין שבכמו כל אלבום קונספט שמכבד את עצמו, כל קטע וקטע פה עומד בפני עצמו בגב זקוף וישר, אבל לא סוטה מה"תסריט" הראשי והמכלול הגדול שבשבילו התכנסנו, ואפילו עם כל האפיפות והשילובים המנוגדים והלא מסתיימים פה, עדיין הקוהרנטיות כאן מורגשת חזק מאוד ואין רגע אחד לא קשור שמרגיש לא שייך לפה.
אנחנו ממשיכים במסע המאני דיפרסי המאוזן של ישראלית, עם קטעים מוזרים ואיזוטריים כמו Bald Batch הנויז-רוק הFאנקי והמרקיד או Meeting An Angel שבו ישראלית מפגין נגינה קלאסית-מודרנית בפסנתר בצורה נהדרת, ולדעתי עם כל הכלים שהוא יודע ויכול לנגן עליהם, בכלי הזה ספציפית הוא מתבטא בצורה הכי מושלמת ומרגשת שהוא יכול.
The Saddest Joke Ever זה הקטע הסוגר, והוא לוקח את כל המאפיינים והמוטיבים המרובים שחזרו על עצמם במשך האלבום, וזורק אותם לקטע אחד גדול, אפי ומושלם שנותן נוק אאוט חזרה למציאות מתוך הראש הקסום של ישראלית, ומשאיר לך רק עוד חשק לראות איזה עוד טריקים הבנאדם יוציא באלבום הבא שלו שהוא ישחרר.
כמו שהבנתם מההמלצה פה ומהפוסט הזה, אני חושב שישראלית הוא מוזיקאי אדיר ומעורר סופרלטיבים בצדק.
הבנאדם משלב כל מה שאני אוהב במוזיקה:
בין אם זה באישיות החצי בדחנית והזורקת זין שלו שמתבטאת באלבומים שלו, בין אם זה לקיחת אלפי השפעות שונות מכל הזמנים ולקדוח איתן יצירות ייחודיות שהן שלו בלעדית, ראש פתוח וביצים להכנס לאזורים חדשים גם שהוא לא התנסה בהן, והכל בשביל לעשות וליצור מוזיקה מצויינת שמעלה חיוך גדול על הפנים וגורמת הרבה פעמים לכל מני תגובות רגשיות שונות.
זה מה שאני מחפש הרבה פעמים במוזיקה (וחס חלילה שאני מתלונן, יש מספיק דברים שאני מאוד אוהב) וזה מה שאני מוצא בשלמותו בישראלית.
שמעו את האלבום הזה ותכירו לכם אומן חדש להתאהב בו.
זה לא שמנגד כולם חסרי כשרון ובמזל הם עוסקים באותו סוג ספורט שהראשון משתתף בו, זה רק שיש כאלה שאצלהם הכל בא ביותר בקלות, טבעיות, נונשלנטיות, והסקאלת כשרון שלהם לא נגמרת והם רק הולכים ומשתפרים, משתכללים ומוסיפים לעצמהם עוד כלים לרפטרואר הגם ככה עשיר שלהם.
בין אם זה לברון ג'יימס וקווין דוראנט בכדורסל, או ג'ון ג'ונס וג'וניור דוס סנטוס ב-MMA, יש אנשים שאצלהם זה פשוט זורם בורידים בקצב אינסופי, וזה כנראה למה הם outshine כל מי שבסביבה כבר מההתחלה שלהם.
במוזיקה יש גם אנשים כאלה, ושאני נתקל בקוסמים שונים ומשונים שיודעים לנגן בכל כלי נגינה שיש כמעט וליצור מוזיקה בעלת משקל אמיתי מכל חפץ (הרמטו פסקואל הגאון שכבר דיברתי עליו לדוג') אני נתקף חמת התרגשות קטנה ודבילית, ומודה לצ'אנס שהיה לי כדי לשמוע את אותו קוסם. יש פשוט אנשים שנולדו לעשות מוזיקה.
ואני אדבר על שניים כאלה, אומנים עם כשרון וחיזיון עצום, רקע מוזיקלי רחב שרק מתווסף ומתמתח ביצירות שלהם, הומור שובב ובריא שהם ידועים להכניס בכמויות מספקות והמון המון וורסטיליות שנעה מכל עולם מוזיקלי שהם חפצים לגעת בו בידי הזהב שלהם.
הראשון שאני אכנס ואדון עליו, זה בעצם "אחד משלנו", קובי ישראלית הדגול.
ישראלית הוא אחד המוזיקאים הכי אהובים עליי שיצאו מישראל, ובכללי בכלל אחד האומנים המרתקים והמסקרנים שיש בשנים האחרונות.
אני אגיד את זה כבר עכשיו בנסיון לא לצאת גרופי - הבנאדם נגן פשוט מדהים. אולי הכי טוב, מתקדם ומגוון ששמעתי מהמדינה הקטנה הזאת.
הוא בעיקר ידוע באקורדיון הראשי שאיתו הוא מאוד אוהב להסתובב גם בטורי ההופעות שלו, אבל הוא גם שולט בצורה אבסולוטית בעוד הממווון כלים (הוא מתופף ופסנתרן מופלא לדוג' גם) ויודע להוציא מהם מטעמים בלקניים וצועניים, אגרסיביים, רכים, בועטים, מהירים וקצביים, מזגזגים, מרגשים ומשעשעים ומה לא.
הוא פשוט בנאדם שמראה שאפשר להיות מוזיקאי מלידה.
אומנם הוא באמת עובד קשה כל הזמן ורק מוסיף עוד ועוד כלים, טעמים וסגנונות אפשריים כדי להתיך אותן בצורה המעוותת והמקורית שלו.
אבל איש כמוהו שכבר ידע לתופף ולנגן בפסנתר שהיה ילד ושתוך שבועיים למד לנגן באקורדיון ומאז זה נראה שכל החיים שלו הוא התגורר בהרים במזרח אירופה, הוא פשוט בעל תפיסה ולמידה הרבה יותר מהירה ומדויקת מרוב הבני אנוש שתמצאו מסביבכם.
ועם כל הרקע המפוצץ הזה, האלבומים שלו גם נהדרים.
עם רקע שהגיע בכלל בעיקר ממטאל ו-Pאנק (משהו שמתבטא היטב במוזיקה שלו) לקח זמן עד שישראלית מצא את הכיוון והייעוד האמיתי שלו, עד שאיזה אחד, ג'ון זורן שמע דמו שלו והתלהב והחליט להחתים אותו בלייבל האלמותי Tzadik ב-2003.
הוא שיחרר את האלבום בכורה שלו בשם Dance Of The Idiots שמה, וזה היה חתיכת חגיגה של צבעים קופצים ומשתנים ואקלקטיות שבוצעה בשלמות ששמה סימן קריאה על כשרון עולה ותוסס, ומשמה הדרך לעוד אלבומים בלייבל היתה קצרה.
Mood Swings ב-2005, Orobas: Book Of Angels Volume 4 C-2006 ואחרון חביב Is He Listening ב-2008. כולם משובחים מאין כמוהם.
כל מי שמתלהב מג'אז יותר "שונה" וגם אוהב את הכניסה של הבלקנים והצוענים בשנים האחרונות להרבה מהמוזיקה שיש, אוהב מוזיקה יהודית מקורית ואוונגרדית, אוהב את זאפה,Mr Bungle או Naked City או כל דבר מתזז אחר בסגנון, אוהב גיוון והומור קרוע, אוהב משחקי תפקידים ווריאציות לא נגמרות או פשוט מתעניין במוזיקה בת זונה, חובה לשמוע את ארבעת האלבומים האלה.
אבל סוף טוב הכל טוב.
לא יודע בדיוק מה היה, אבל זורן רצה שישראלית ימשיך לשחרר אלבומים עם המוטיבים היהודיים ששאר החברים ל-Jewish Radical Music משחררים, ולישראלית זה קצת מאס.
לא היה איזה כאסח רציני ביניהם או משהו בסגנון,אבל לאחר 5 שנים רצופות הוא יצא לדרכו במטרה אחת בראש:
פרויקט חדש שישלב כמה דברים מעניינים ביחד - פסקול לסרט פיקטיבי, שבעצם בנוי מסיפור קצר שהחבר הסופר שלו אופיר טושה גפלה כתב.
לתוצאה קוראים King Papaya ומדובר איכשהו גם אולי באלבום הכי מעניין ומוצלח שלו עד היום.
הסיפור בעל ה-28 עמודים בתמציתו בעקרון מספר על מלך בצורת פפאיה שקם בבוקר אחד שבגרונו לא נפסק צחוק מתגלגל ומטורף, ואף אחד לא מבין למה הוא לא מפסיק וממשיך עם זה, בין השאר אישתו המלכה שנטרפת היסטריה בגלל המקרה האחרון שמישהו נתקף בדבר הזה ומת אחרי שבוע כתוצאה מאי יכולת לנשום...
משמה הסיפור מקבל תפניות חדות, סוריאליסטיות ושנונות, הכל כדי להציל את המלך מהמחלה הנוראית שתקפה אותו.
בין אם זה בהצגת מכשפות קטנות,שדוניות ומרקדות בצורת חיילי שחמט מעוותים שעונות לשם The Peardition Girls, או Circus Mayhem שמכיל עוד יצורים הזויים ותמוהים שמנסים להוציא בכוח את הצחוק המעצבן של המלך, ועוד ועוד דברים שאני כבר לא ארחיב כי עדיף לקרוא את זה ולהנות מזה פעם ראשונה, והסוף עצמו בכלל גורם לך להסתכל על כל הסאגה הזאת בעין אחרת לגמרי.
(זה הזמן לציין לטובה גם את הקאבר וה-Artwork הנפלאים שרפאל ריספל דאג לעשות לאלבום. נותן סיבה חזקה וטובה לקנות את האלבום עוד יותר).
ישראלית תירגם את הסיפור הזה לאלבום קונספט שלם, סוג של אופרת-רוק-אוונגרד מלאה בסלטים קצוצים ולא ברורים, ויצר יצירה שלמה מלאה בחיוך ערמומי אבל גם עם השקעה, חשיבה ודיוק מאחורי כל פרט ופרט. חשוב גם לציין שהוא הלחין ועיבד הכל מלבד קטע אחד (A Band Of Gypsies שלקח לחן רומני סטנדרטי ושילב את זה עם הנדריקס...) וכמובן ניגן בכל הכלים בעצמו. היחידי שמלווה אותו קבוע (והנגן אולפן שלו כבר כמה שנים) זה ירון סטאבי על הבאס, שעושה עבודה מצויינת בלשמור על הגרוב של כל הערבוביה שמקפצת פה מכל כיוון.
Overture הפותח כבר מראה הצהרת כוונות ברורות:
עם נגינת באס קצת מרעידה וקריפית של סטאבי, ישראלית נכנס עם התיפוף המארשי שלו, עם הפסנתר הדוהר והמשתנה שהוא אוהב כ"כ, מוסיף שכבות ותוספות של קלרינט ואקורדיון מותאמים, והכל במסווה של מסגרת לחן ממושמע ו"סטנדרטי", נשמע כאילו מתנגן לו באיזה חצר חצי מוזנח בארמון לשעבר שעומד להתרסק על הקרקע אם לא יתקנו אותו בקרוב.
ב-The Moroser ישראלית מראה את הטאץ' הפסקולי שלו שבו הוא מתמצא.
עם השפעות ווסטרן וספגטי,אניו מוריקונה והודיות חזקות, הוא מייצר קטע מלא אופי, נפלא, חי ונושם שנע מהשקט שלפני הסערה לאסון הקרב שעומד להגיע בכל רגע, והכל עדיין נשמע מתאים ושמור לנושא הראשי של האלבום, שזה כמובן המחלה הבלתי ניתנת למרפא של המלך פפאיה.
Circus Mayhem כבר נשמע יותר דומה לישראלית של האלבומים הקודמים, אבל זה עדיין נשמע קולע.
פשוט חגיגת מטאל-קלייזמר-אלקטרונית-רועשת אבל קליטה מאוד, והרבה צעקות שמחה ואושר שנשמעות כאילו זו איזו חתונה רומנית על אסיד שהשתבשה במעט אבל עדיין שמרה על האיזון הנפשי.
חשוב לציין שבכמו כל אלבום קונספט שמכבד את עצמו, כל קטע וקטע פה עומד בפני עצמו בגב זקוף וישר, אבל לא סוטה מה"תסריט" הראשי והמכלול הגדול שבשבילו התכנסנו, ואפילו עם כל האפיפות והשילובים המנוגדים והלא מסתיימים פה, עדיין הקוהרנטיות כאן מורגשת חזק מאוד ואין רגע אחד לא קשור שמרגיש לא שייך לפה.
אנחנו ממשיכים במסע המאני דיפרסי המאוזן של ישראלית, עם קטעים מוזרים ואיזוטריים כמו Bald Batch הנויז-רוק הFאנקי והמרקיד או Meeting An Angel שבו ישראלית מפגין נגינה קלאסית-מודרנית בפסנתר בצורה נהדרת, ולדעתי עם כל הכלים שהוא יודע ויכול לנגן עליהם, בכלי הזה ספציפית הוא מתבטא בצורה הכי מושלמת ומרגשת שהוא יכול.
The Saddest Joke Ever זה הקטע הסוגר, והוא לוקח את כל המאפיינים והמוטיבים המרובים שחזרו על עצמם במשך האלבום, וזורק אותם לקטע אחד גדול, אפי ומושלם שנותן נוק אאוט חזרה למציאות מתוך הראש הקסום של ישראלית, ומשאיר לך רק עוד חשק לראות איזה עוד טריקים הבנאדם יוציא באלבום הבא שלו שהוא ישחרר.
כמו שהבנתם מההמלצה פה ומהפוסט הזה, אני חושב שישראלית הוא מוזיקאי אדיר ומעורר סופרלטיבים בצדק.
הבנאדם משלב כל מה שאני אוהב במוזיקה:
בין אם זה באישיות החצי בדחנית והזורקת זין שלו שמתבטאת באלבומים שלו, בין אם זה לקיחת אלפי השפעות שונות מכל הזמנים ולקדוח איתן יצירות ייחודיות שהן שלו בלעדית, ראש פתוח וביצים להכנס לאזורים חדשים גם שהוא לא התנסה בהן, והכל בשביל לעשות וליצור מוזיקה מצויינת שמעלה חיוך גדול על הפנים וגורמת הרבה פעמים לכל מני תגובות רגשיות שונות.
זה מה שאני מחפש הרבה פעמים במוזיקה (וחס חלילה שאני מתלונן, יש מספיק דברים שאני מאוד אוהב) וזה מה שאני מוצא בשלמותו בישראלית.
שמעו את האלבום הזה ותכירו לכם אומן חדש להתאהב בו.
