זכרון מעורפל

למרות הכותרת, אני לא ארחיב פה על יום השואה ומה שזה מסמל בשבילי. אין לי מה להוסיף על היום הזה, והאמת שכבנאדם שהרבה ימים אחרים בשנה מסתכל בתהיה על השואה שעברנו (ושעמים אחרים עברו ועדיין עוברים) ולומד עוד ועוד עליה, היום הזה בשבילי לא כ"כ זר. 
(אגב רק אמליץ למי שלא יצא - תקראו את "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, ספר מדהים, מטלטל וקשה שראוי לכל ההערכה שהוא קיבל.)

מה שאני כן אעשה כדי לקשר בצורה עקיפה את הנושא של הפוסט ליום הזה,זה לדבר ולפרט על אלבום אחד שמתקשר לי לרגשות ומחשבות של זכרון שלא מוכן לנטוש בקלות את המוח, שמירת דמות שחלפה לה מהעולם בתוך הראש, געגועים בלתי נפסקים, מלנכוליות רגשית עצומה והשלמה סופית עם מצב טראומתי ודכאוני.

.....................................................................................................................................................................

Alain Johannes הוא גיטריסט צ'יליאני/אמריקאי שהספיק לעבוד ולנגן עם הרבה להקות ושמות מוערכים (מארק לאנגן ו-Queens Of The Stone Age בין השאר) שגם היה חבר בלהקת Eleven יחד עם אישתו Natasha Shneider, להקה שבכלל לא שמעתי עדיין.

אבל הלהקה הזאת היא לא העניין פה בכלל, מה שכן העניין, זה שב-2008 נטשה נפטרה מסרטן, והשאירה את אלאיין מדוכא, בודד ומורבידי לבדו לגמרי, ובעצם המצב הלא כ"כ מעלה חיוך הזה נתן את ההקדמה לאלבום אולי הכי אינטימי, חשוף, כואב וישיר שנעשה בשנים האחרונות. בטח ובטח גם אחד האלבומים הכי מרתקים ומפעימים שיצא לי לשמוע באותן שנים בודדות.

אלאיין ג'והיינס שיחרר את האלבום סולו הראשון שלו Spark ב-2010, כשנתיים לאחר העזיבה התמידית של אשתו מהעולם, וטיפל ועבד בצורתו הטוטאלית בהכל והכל פה - חוץ מהגיטרת סיגפידל הראשית פה (גיטרה שעשויה מחפיסות סיגריות שונות ובעלת צורה מרובעת קצת מצחיקה ומגוכחת. אבל איזה סאונד והרמוניות פתלתלות ומהפנטות הוא מוציא ממנה...) הוא מנגן גם על גיטרת פרטלס, קונטרה באס, צ'לו, הרמוניום, כלי הקשה ותופים ויוצר עולם פרטי גדול וקטן כאחד, מינמליסטי וצנוע מהרבה בחינות ואם זאת גם עשיר ביותר ומלא אנרגיות מבחינות אחרות.

הוא בהחלט מוכיח את מעלותיו הרבות מאוד כמולטי אינסטרומנטליסט וגם כמלחין,מעבד, כותב שירים ומפיק, אבל מעל הכל מה שקושר את הכל הדוק הדוק ותורם את האספקט המשלים שהופך את זה לכזה סערת רגשות שעובדת טוב, זה שהוא גם ניגש לקדמת הבמה, ותורם את הקול שלו.

מזה תורם את הקול שלו.... הבנאדם זמר ומבצע בחסד עליון, מהסוג שלא צריך יותר מדי ברקע כדי לשכנע אותך בכל מה ומה שהוא אומר, עם הגשה מלאת חום ורטט שקרובה להתנפץ ולהשבר לרסיסים אבל תמיד נשארת באדג' ולא מוותרת, מין הכלאה קסומה בין ג'פרי לי פירס האגדי למארק לאנגן.

שיר הנושא שפותח את האלבום, הוא הדרך הכי טובה וממלאת רצון שיש בכלל להתוודות ולהכיר את האומן המופלא הזה, וכנראה גם אחד הקטעים הכי מרגשים שאני אישית מכיר ומה שגרם לי גם להתפס עליו.

עם עבודת גיטרות נפלאה ומוקפדת (מה שגם יתבטא בהמשך) ו-ווייבים דרום אמריקאיים וספרדיים חזקים, אלאיין שר את המילים האלה בצורה כ"כ פשוטה ואם זאת מלאה עצב ועגמומיות:

Its killing me that i must go on living

just to fill this cup of promise

with meaning

its tearing me apart were so connected

 its the you in me

each day im ressurected

אחרי זה ההיבט המלנכולי תופס עוד יותר נפח ועמדה דומיננטית, ועם הקטע השני Return To You אלאיין נכנס יותר ויותר לתהומות הדכאון והייאוש, אבל כמובן עם טיפה אבל טיפת הרגשה של תקווה וציפייה בסוף הנפילה הקשה והכ"כ ארוכה.

 הוא מוריד את שכבות הגיטרות המרובות שהיו בקטע הקודם ונשאר עם ליווי יותר זעיר ומצומצם, בלי לאבד שום אפקט דרסטי על מיתרי הרגש והראש כיחד.

השיר החמישי, Spider, זה פיסה שקטה,איטית ומהורהרת שמגובה באופן נגדי בנגינת גיטרה הנהדרת והתזזיתית כרגיל של אלאיין, ואולי גם מהווה את השיר עם המילים הכי טובות ונוגעות באלבום שכל שיר בו הוא כזה בצורה זאת או אחרת.

Endless reflections in a room full of glass

the winners the losers all end

in the past

love keeping track of every tiny impact

at facing the monsters that

 Ego has sent

The Bleeding Whole לקראת הסיום, ממשיך עוד יותר את הקו הדרמטי והעמוס דאגות שמתפקד כמאפיין המרכזי באלבום, ומהווה עוד קטע מלא רוחות וסערות, שיוצא ונכנס מעולם המתים לחיים ולמתים ולחיים, רק כדי להגיע להחלטה לאן הוא באמת צריך ללכת ולהשתייך.

ועכשיו וידוי קטן:

אני בנאדם, איך נגיד.... ציניקן ברמות. מאוד שפטני והחלטי בכל מה שנוגע לסיטואציות שמנסות לגעת באזורים רגישים בכוח, לא סובל קיטש מוגזם ומזויף, לא אוהב שירי אהבה מטומטמים ובנאליים (מוזיקת הסול וה-RnB הישנה וכל מה שקשור לשחורים יוצא מהמשוואה מן הסתם) ומוצא את כל העניין הזה של הקדשה או מחווה לבת זוג/אהובה מאוד גבולי וקשה לעשייה בלי שום תחושת מועקה ובינוניות כללית שתתפוס את כל הפינות.

כל זה רק מחדד ומגביר את ההערכה שלי לאלבום האדיר הזה ולאומן המרכזי (היחידי) שאחראי אליו, כי פשוט אלאיין יצר פה עולם מבודד ואינדיבידואלי שכולו פועל על הרגשות שלו ועל התחושת החמצה שלו, וכל הזה התכווץ והתמצת בפשטות למחווה אחת גדולה, ראויה, אותנטית, משכנעת, מלאת קסם ושליחות ופשוט אמיתית.

המוזיקה, הנגינה המושלמת, הכתיבת שירים, המילים, הקול המדהים, הכל פה הפך לפקטור אחד גדול וטוטאלי, והכל פה באמת מתהווה ומתקבע כאלבום המחווה (בפירוש הכי ישיר של המילה הזאת) הכי טוב ששמעתי בזכרון הקרוב-רחוק.

ככה מוציאים רגש לפועל.

האלבום הזה מאוד קצר (28 דק') אבל ממצה עד הסוף את המאזין והטעם היחידי שהוא משאיר זה פשוט לשמוע אותו שוב.

גם לאנשים הציניים, האיזוטריים, הסוציומתיים והמיזנטרופים, אני ממליץ בלב אחד גדול ושלם לתת צ'אנס ולהכיר את Spark לעומק.

כי זה שווה את זה.