הנה הפעם החלטתי לתת 4 המלצות קטנות על 4 אלבומי היפהופ מהשנתיים האחרונות ככה, כי מעצבן אותי לשמוע אותי כל הזמן כל מני חסרי מושג שמכירים רק את ג'יי זי וקניה או משהו משעמם אחר ואומרים שאין מה לשמוע בז'אנר.
כי יש. צריך לדעת איפה לחפש וכבר תמצא ת'דברים שלך.
כמו הלייבל הנפלא והמספיק מוכר בפני עצמו Rawkus, שעשה תחייה מופלאה בעשור הקודם והביא לעולם הרכבים נהדרים אחד אחד (Blue Scholars, The Procussions, Kidz In The Hall ו-Panacea) או גם ההרכב ה-ענק מפלורידה, Solliquists Of Souns שלוקח את הז'אנר לאזורים שונים ומגוונים ופסגות יצירתיות אדירות ועדיין שומר על אותנטיות וסאונד ייחודי לגמרי. (הנה מה שלליאור שיינברגר מקול הקמפוס היה לומר על שני האלבומים המדהימים שלהם As If We Existed מ-2006 ו-No More Heroes מ-2009 בהתאמה- http://www.106fm.co.il/#page-/albums/14715
http://www.106fm.co.il/#page-/albums/14720)
אז יאללה נתחיל.
מההרכבים שציינתי מ-Rawkus יש את אחד הצמדים היותר אהובים עליי בהיפהופ (לצד ענקים כמו Showbiz And Ag וכאלה) שאלו הרי כמובן Blue Scholars שמורכבים מ-Geologic האמסי האינטיליגנט ו-DJ Sabzi, מהמפיקים היותר כישרוניים ואנדרייטד שיש בשטח.
הצמד הזה כבר קנה אותי עם האלבום הקודם והמופתי שלהם, Bayani מ-2007, שבקלות מתברג לאחד מעשרת האלבומים הגדולים בהיפהופ בעשור הקודם לדעתי.
עם סאונד וינטאג'י, חם, נוסטלגי ואם זאת גם סופר עדכני ויצירתי וראפר אחד עם כריזמה בלתי נגמרת וכישורי סטורי טלינג מרהיבים שמשתלב באופן מושלם עם המעלות שציינתי בהתחלה, אי אפשר היה בכלל מבחינתי שלסרב להם, והם היו בין הדוגמאות הבולטות לזרוק בפנים של כל אחד שטוען שהיפהופ מת, שרק הרוטס שווים שמיעה, ושבלה בלה בלה בלה.
בגלל זה האלבום האחרון שלהם עוד יותר מציב אותם בכל רשימה חיובית שאפשר להחליט לשים אותם.
Cinematroplis זה מסע מסחרר ואמוציונלי דרך תחנות ואישיות תרבות והיסטוריות מכל זמן ומקום, שבכל אחת ואחת מהם Geologic מציב את ההשוואות והעיסוקים המודרניים שלו מקדימה, ונותן פרשנויות אישיות לכל שיר ושיר.
Lalo Schiffin זה תיאור ציני וקולע של מצב המוזיקה היום באופן יצירתי ומשכנע, Slick Watts זה הומאז' מגניב ביותר לסיאטל, עיר מגורם של הצמד, Oscar Grant זה קטע מחאתי אירוני ומעולה ו-Yori Kochiyama (כנראה הקטע האהוב עלי באלבום) זה אחת מהמחוות היותר נהדרות ששמעתי בשנים אחרונות בכל ז'אנר כלשהו, שמתאר בהערצה רבה את פועליה של האקטיביסטית והלוחמת לזכויות אזרח, יורי קוצ'יימה האמריקאית-יפנית.
.
בכלל, Geogolic הפך לאחד הראפרים האהובים עלי בקלות מהשנים האחרונות, והיכולות שלו לזגזג בין כל נושא שהוא רוצה בצורה מספיק מעניינת ומקורית, הופך כל קטע מהאלבום הזה למעדן בפני עצמו, Cinematroplis אמיתי באמת.
בצד של המוזיקה, ההפקות המלאות Vibes ואורגניות של Sabzi הוחלפו באופן די משמעותי בהרבה יותר אלקטרוניקה מזוקקת ומפורקת, ביטים חלליים וסינת'ים כבדים וארוכים שאומנם רחוקים שנות אור מהסאונד שאיפיין אותו בעבר, אבל אין יותר טוב מזה, כי גם שמה Sabzi עושה עבודת קודש, וגורם להכל להשמע מעולה ומהודק.
השינוי הזה רק מבורך לטובה לדעתי, וגם מראה על נכונות לצאת מהקופסה, לא משנה גם אם היא כ"כ טובה כמו שהיא היתה באלבום הקודם שלהם.
אין פה שום פילרים, שם קטעים משעממים, שום זמן מת ושום בנאליות מסוג כלשהי. יש פה רק עוד אלבום נפלא של אחד מהצמדים היותר מבורכים שפועלים כיום, וזה פשוט כיף לא נורמלי.
אוהבים את מאדליב והרפתאות ה-קוואזימוטו שלו? אוהבים את דאדלי פרקינס והנזילות הסטלנית שיוצאת מכל מקום ומקום בשירים שלו? את אלקהוליקס המיתולוגיים או Devin The Dude השרוט והמצחיק?
אוהבים את שירי ה"עישון" שלכם קצת יותר quirkים, מוזרים, משעשעים ומפתיעים?
עשו לעצמכם טובה לא קטנה, שמעו את Magic Heart Genies, הרכב מעולה ומגניב ברמות שמורכב ממייקה 9 (המופלא לדעתי, ואנדרייטד ברמות מגוחכות, עוד מימיו בפריסטייל פלושיפ המצויינים), JtheSarge שהוא אמסי צעיר וכשרוני מאוד, ו-DJ Drez המעולה שאחראי על ה-Production.
האלבום שלהם Cardiac Arrest (השני שלהם) שיצא ב-2010 הוא מהדברים המרעננים והמעניינים האלה שאני תמיד שמח להתקל בהם, ולדעתי יותר אנשים צריכים לשמוע עליהם ועל הדבר הזה ספציפית, שזה חתיכת האזנה כיפית כל פעם מחדש.
הקשבה אחת תשים אותכם בספה נוחה וגדולה שמתרחבת לאט לאט ומציירת בראש אווירת קומיקס קלה, הזיות שמחות ומשמחות, תיאורי מצבים אבסורדיים טיפשיים ומשעשעים, קלילות נעימה וזורמת, עיניים חצי אדומות, ערבובי ביטים חצי חלקלקים חצי לעוסים ומעושנים, השפעות סול, RnB ו-Fאנק ששקועות עמוק עמוק בגלגולי נייר גדולים ושני ראפרים מצויינים שדואגים להתחלף במשמרות ולהשמע דומים ואם זאת מנוגדים אחד לשני...
עם החצי שירה-ראפ א-לה פארסייד שמייקה 9 ידוע בה, והפלואו הקונקרטי והקשוח של ג'ו-דה-סארג', הצמד נשמע מחובר ו-tight לגמרי, בגיבוי ההפקות החצי אנרגטיות-עצלניות והצבעוניות ש-Drez מספק מלמעלה.
לחובבי מאדליב ודומיו כמו שאמרתי, זה חובה. וגם למי שרוצה לשמוע היפהופ קצת שונה ומקורי. שזה בעצם חובבי מאדליב. נו שווין!
עכשיו הגיע הזמן למנה הכי פחות מגוונת ו"מפותחת" מוזיקלית בפוסט הזה.
אין פה שום ערבובי סגנונות והקפדה על אקלקטיות והרחבת ז'אנרים כמו שני האלבומים הקודמים שיחסית כן היו כאלה.
מה שיש פה צמד זה מפיקים פולני שפשוט חונך על ערכי ה-Boom Bap הישנים והטובים, שזה אומר עבודת ביטים היפהופית טהורה ודי נוסחתית שמורכבת מלופים אינסופיים, מנה הגונה של סרקרצ'ים וסימפולים במקום איזשהו פזמון ומונוטוניות בלתי נגמרת. א-לה פרימו.
אלא שכמו פרימו, גם הם יודעים את המלאכה טוב טוב וגורמים לזה להשמע שובר צווארים ומזיז ראשים בשמיעה ה-15 וגם מעבר, ובנוסף לזה הם מקבלים להצגה את אחד האנשים שיודעים איך לגרום לזה לשמע באמת באמת רצחני.
השם שלו זה El Da Sensei, בעבר חצי מהצמד ניינטיז המצויין The Artifacts (לצד Tame One, עוד אגדה) וכיום אומן סולו טוב מאוד בפני עצמו, שמבחינתי הוא מהראפרים היותר כריזמטיים וטובים שקיימים, שהוא אחד גם הווקאליסטים האהובים עליי אישית בהיפהופ.
החיבור שלו עם צמד הפולנים נשמע טבעי ביותר, וכמו מתאגרף אקספלוסיבי ומאסיבי במשקל כבד,הוא מנחית עליך בכל קטע וקטע מהלומות חזקות לראש עם כישוריי אמסיינג שלא מהעולם הזה, שרק מתחזקות עוד יותר עם הביטים המצויינים שאיתם הוא משתלב בכזאת חלקלקות.
Nu World, Pain ו-Good Time הם השיאים של האלבום, וקטעים גדולים שיתנו לאצבע שלכם תירוץ טוב להפעיל לחץ על הפליי ולהכנס עם זה ללופים ארוכים. אבל כל האלבום עצמו שווה וגם קצר ומשביע.
באמת שאין פה שום חידוש מוזיקלי או ליריקלי, אלא רק אלבום היפהופ בן אלף של זונות. גם זה צריך לפעמים בחיים האלו.
טוב זה אחד יוצא דופן. לא רק כי הוא הכי ישן ברשימה (2007), אלא כי בניגוד לאלבום הקודם, הוא הכי מגוון ורב השפעות והוא גם אינסטרומנטלי בעיקר, ולא מכיל בכלל יותר מדי ראפים בוא נגיד.
וכמובן שהוא נהדר ברמות.
Mumbles הוא מפיק היפהופ שבעיקר נודע בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הראפר המעולה Aceyalone באלבום המוערך Body Of Language מ-98 (לא שמעתי אותו שנים... צריך לחזור בכלל לכל האלבומים של אייסיאלון).
לאחר זה הוא החליט לארוז ולנסוע, אם כי כמה שזה נשמע כבר מאוס וקלישאתי, למסע רוחני בהודו לכמה וכמה שנים טובות, וחזר עם מוצר חדש וטרי לאחר 9 שנות שתיקה, בשם Trasformations/illustrations.
אז מה יש פה? בסיס היפהופי חזק ונוקשה אבל עם באמת מגוון גדול של טעמים חריפים ומלוחים כחד, ממוזיקה הודית (מן הסתם), לאונג', מוזיקה ערבית, ג'אז, טריפ הופ, ביג בנד ובכלל אווירה מדדיטיבית כבדה שגם מתנענעת לה בקלילות לעבר הכיוון הגרובי היותר נגיש והקליט.
אישית אני תמיד אוהב ומעריך מפיקים ואנשי סאונד כמו Mumbles שבעלי מספיק מודעות ופתיחות מוזיקלית כדי לנסות להכניס עוד מרכיבים שונים, ולשחק עם צלילים ככל שלה על רוחם, ולהשאר עדיין מספיק יאחידים,מוכשרים וייחודיים כדי שיוכלו לתת את ההרגשה הזאת שאתה עדיין שומע מאיפה הכל בא, ולאן הכל הולך בכיוונו.
הקטעים האינסטרומנטלים מצויינים אחד אחד וגם הרשימת אורחים לא גורעת, עם אומנים אטרקטייבים ומגוונים כמו אייסיאלון (כמובן), Blu, פלורה פורים, קאט קמיסט והאחים פאולר בין השאר (האחרונים הם שני נגני כלי נשיפה מצויינים, שמוכרים הכי מהעבודה שלהם עם איזה אחד, פראנק זאפה...)
עוד הוכחה חיה שאפשר לשלב היפהופ עם כל ז'אנר שרוצים, ומצד שני גם לתת טון אחיד וקוהרנטי שלא ירדים אותך לרגע.
מחכה לעוד אלבום מהאומן המצויין הזה.
כי יש. צריך לדעת איפה לחפש וכבר תמצא ת'דברים שלך.
כמו הלייבל הנפלא והמספיק מוכר בפני עצמו Rawkus, שעשה תחייה מופלאה בעשור הקודם והביא לעולם הרכבים נהדרים אחד אחד (Blue Scholars, The Procussions, Kidz In The Hall ו-Panacea) או גם ההרכב ה-ענק מפלורידה, Solliquists Of Souns שלוקח את הז'אנר לאזורים שונים ומגוונים ופסגות יצירתיות אדירות ועדיין שומר על אותנטיות וסאונד ייחודי לגמרי. (הנה מה שלליאור שיינברגר מקול הקמפוס היה לומר על שני האלבומים המדהימים שלהם As If We Existed מ-2006 ו-No More Heroes מ-2009 בהתאמה- http://www.106fm.co.il/#page-/albums/14715
http://www.106fm.co.il/#page-/albums/14720)
אז יאללה נתחיל.
מההרכבים שציינתי מ-Rawkus יש את אחד הצמדים היותר אהובים עליי בהיפהופ (לצד ענקים כמו Showbiz And Ag וכאלה) שאלו הרי כמובן Blue Scholars שמורכבים מ-Geologic האמסי האינטיליגנט ו-DJ Sabzi, מהמפיקים היותר כישרוניים ואנדרייטד שיש בשטח.
הצמד הזה כבר קנה אותי עם האלבום הקודם והמופתי שלהם, Bayani מ-2007, שבקלות מתברג לאחד מעשרת האלבומים הגדולים בהיפהופ בעשור הקודם לדעתי.
עם סאונד וינטאג'י, חם, נוסטלגי ואם זאת גם סופר עדכני ויצירתי וראפר אחד עם כריזמה בלתי נגמרת וכישורי סטורי טלינג מרהיבים שמשתלב באופן מושלם עם המעלות שציינתי בהתחלה, אי אפשר היה בכלל מבחינתי שלסרב להם, והם היו בין הדוגמאות הבולטות לזרוק בפנים של כל אחד שטוען שהיפהופ מת, שרק הרוטס שווים שמיעה, ושבלה בלה בלה בלה.
בגלל זה האלבום האחרון שלהם עוד יותר מציב אותם בכל רשימה חיובית שאפשר להחליט לשים אותם.
Cinematroplis זה מסע מסחרר ואמוציונלי דרך תחנות ואישיות תרבות והיסטוריות מכל זמן ומקום, שבכל אחת ואחת מהם Geologic מציב את ההשוואות והעיסוקים המודרניים שלו מקדימה, ונותן פרשנויות אישיות לכל שיר ושיר.
Lalo Schiffin זה תיאור ציני וקולע של מצב המוזיקה היום באופן יצירתי ומשכנע, Slick Watts זה הומאז' מגניב ביותר לסיאטל, עיר מגורם של הצמד, Oscar Grant זה קטע מחאתי אירוני ומעולה ו-Yori Kochiyama (כנראה הקטע האהוב עלי באלבום) זה אחת מהמחוות היותר נהדרות ששמעתי בשנים אחרונות בכל ז'אנר כלשהו, שמתאר בהערצה רבה את פועליה של האקטיביסטית והלוחמת לזכויות אזרח, יורי קוצ'יימה האמריקאית-יפנית.
.
בכלל, Geogolic הפך לאחד הראפרים האהובים עלי בקלות מהשנים האחרונות, והיכולות שלו לזגזג בין כל נושא שהוא רוצה בצורה מספיק מעניינת ומקורית, הופך כל קטע מהאלבום הזה למעדן בפני עצמו, Cinematroplis אמיתי באמת.
בצד של המוזיקה, ההפקות המלאות Vibes ואורגניות של Sabzi הוחלפו באופן די משמעותי בהרבה יותר אלקטרוניקה מזוקקת ומפורקת, ביטים חלליים וסינת'ים כבדים וארוכים שאומנם רחוקים שנות אור מהסאונד שאיפיין אותו בעבר, אבל אין יותר טוב מזה, כי גם שמה Sabzi עושה עבודת קודש, וגורם להכל להשמע מעולה ומהודק.
השינוי הזה רק מבורך לטובה לדעתי, וגם מראה על נכונות לצאת מהקופסה, לא משנה גם אם היא כ"כ טובה כמו שהיא היתה באלבום הקודם שלהם.
אין פה שום פילרים, שם קטעים משעממים, שום זמן מת ושום בנאליות מסוג כלשהי. יש פה רק עוד אלבום נפלא של אחד מהצמדים היותר מבורכים שפועלים כיום, וזה פשוט כיף לא נורמלי.
אוהבים את מאדליב והרפתאות ה-קוואזימוטו שלו? אוהבים את דאדלי פרקינס והנזילות הסטלנית שיוצאת מכל מקום ומקום בשירים שלו? את אלקהוליקס המיתולוגיים או Devin The Dude השרוט והמצחיק?
אוהבים את שירי ה"עישון" שלכם קצת יותר quirkים, מוזרים, משעשעים ומפתיעים?
עשו לעצמכם טובה לא קטנה, שמעו את Magic Heart Genies, הרכב מעולה ומגניב ברמות שמורכב ממייקה 9 (המופלא לדעתי, ואנדרייטד ברמות מגוחכות, עוד מימיו בפריסטייל פלושיפ המצויינים), JtheSarge שהוא אמסי צעיר וכשרוני מאוד, ו-DJ Drez המעולה שאחראי על ה-Production.
האלבום שלהם Cardiac Arrest (השני שלהם) שיצא ב-2010 הוא מהדברים המרעננים והמעניינים האלה שאני תמיד שמח להתקל בהם, ולדעתי יותר אנשים צריכים לשמוע עליהם ועל הדבר הזה ספציפית, שזה חתיכת האזנה כיפית כל פעם מחדש.
הקשבה אחת תשים אותכם בספה נוחה וגדולה שמתרחבת לאט לאט ומציירת בראש אווירת קומיקס קלה, הזיות שמחות ומשמחות, תיאורי מצבים אבסורדיים טיפשיים ומשעשעים, קלילות נעימה וזורמת, עיניים חצי אדומות, ערבובי ביטים חצי חלקלקים חצי לעוסים ומעושנים, השפעות סול, RnB ו-Fאנק ששקועות עמוק עמוק בגלגולי נייר גדולים ושני ראפרים מצויינים שדואגים להתחלף במשמרות ולהשמע דומים ואם זאת מנוגדים אחד לשני...
עם החצי שירה-ראפ א-לה פארסייד שמייקה 9 ידוע בה, והפלואו הקונקרטי והקשוח של ג'ו-דה-סארג', הצמד נשמע מחובר ו-tight לגמרי, בגיבוי ההפקות החצי אנרגטיות-עצלניות והצבעוניות ש-Drez מספק מלמעלה.
לחובבי מאדליב ודומיו כמו שאמרתי, זה חובה. וגם למי שרוצה לשמוע היפהופ קצת שונה ומקורי. שזה בעצם חובבי מאדליב. נו שווין!
עכשיו הגיע הזמן למנה הכי פחות מגוונת ו"מפותחת" מוזיקלית בפוסט הזה.
אין פה שום ערבובי סגנונות והקפדה על אקלקטיות והרחבת ז'אנרים כמו שני האלבומים הקודמים שיחסית כן היו כאלה.
מה שיש פה צמד זה מפיקים פולני שפשוט חונך על ערכי ה-Boom Bap הישנים והטובים, שזה אומר עבודת ביטים היפהופית טהורה ודי נוסחתית שמורכבת מלופים אינסופיים, מנה הגונה של סרקרצ'ים וסימפולים במקום איזשהו פזמון ומונוטוניות בלתי נגמרת. א-לה פרימו.
אלא שכמו פרימו, גם הם יודעים את המלאכה טוב טוב וגורמים לזה להשמע שובר צווארים ומזיז ראשים בשמיעה ה-15 וגם מעבר, ובנוסף לזה הם מקבלים להצגה את אחד האנשים שיודעים איך לגרום לזה לשמע באמת באמת רצחני.
השם שלו זה El Da Sensei, בעבר חצי מהצמד ניינטיז המצויין The Artifacts (לצד Tame One, עוד אגדה) וכיום אומן סולו טוב מאוד בפני עצמו, שמבחינתי הוא מהראפרים היותר כריזמטיים וטובים שקיימים, שהוא אחד גם הווקאליסטים האהובים עליי אישית בהיפהופ.
החיבור שלו עם צמד הפולנים נשמע טבעי ביותר, וכמו מתאגרף אקספלוסיבי ומאסיבי במשקל כבד,הוא מנחית עליך בכל קטע וקטע מהלומות חזקות לראש עם כישוריי אמסיינג שלא מהעולם הזה, שרק מתחזקות עוד יותר עם הביטים המצויינים שאיתם הוא משתלב בכזאת חלקלקות.
Nu World, Pain ו-Good Time הם השיאים של האלבום, וקטעים גדולים שיתנו לאצבע שלכם תירוץ טוב להפעיל לחץ על הפליי ולהכנס עם זה ללופים ארוכים. אבל כל האלבום עצמו שווה וגם קצר ומשביע.
באמת שאין פה שום חידוש מוזיקלי או ליריקלי, אלא רק אלבום היפהופ בן אלף של זונות. גם זה צריך לפעמים בחיים האלו.
טוב זה אחד יוצא דופן. לא רק כי הוא הכי ישן ברשימה (2007), אלא כי בניגוד לאלבום הקודם, הוא הכי מגוון ורב השפעות והוא גם אינסטרומנטלי בעיקר, ולא מכיל בכלל יותר מדי ראפים בוא נגיד.
וכמובן שהוא נהדר ברמות.
Mumbles הוא מפיק היפהופ שבעיקר נודע בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הראפר המעולה Aceyalone באלבום המוערך Body Of Language מ-98 (לא שמעתי אותו שנים... צריך לחזור בכלל לכל האלבומים של אייסיאלון).
לאחר זה הוא החליט לארוז ולנסוע, אם כי כמה שזה נשמע כבר מאוס וקלישאתי, למסע רוחני בהודו לכמה וכמה שנים טובות, וחזר עם מוצר חדש וטרי לאחר 9 שנות שתיקה, בשם Trasformations/illustrations.
אז מה יש פה? בסיס היפהופי חזק ונוקשה אבל עם באמת מגוון גדול של טעמים חריפים ומלוחים כחד, ממוזיקה הודית (מן הסתם), לאונג', מוזיקה ערבית, ג'אז, טריפ הופ, ביג בנד ובכלל אווירה מדדיטיבית כבדה שגם מתנענעת לה בקלילות לעבר הכיוון הגרובי היותר נגיש והקליט.
אישית אני תמיד אוהב ומעריך מפיקים ואנשי סאונד כמו Mumbles שבעלי מספיק מודעות ופתיחות מוזיקלית כדי לנסות להכניס עוד מרכיבים שונים, ולשחק עם צלילים ככל שלה על רוחם, ולהשאר עדיין מספיק יאחידים,מוכשרים וייחודיים כדי שיוכלו לתת את ההרגשה הזאת שאתה עדיין שומע מאיפה הכל בא, ולאן הכל הולך בכיוונו.
הקטעים האינסטרומנטלים מצויינים אחד אחד וגם הרשימת אורחים לא גורעת, עם אומנים אטרקטייבים ומגוונים כמו אייסיאלון (כמובן), Blu, פלורה פורים, קאט קמיסט והאחים פאולר בין השאר (האחרונים הם שני נגני כלי נשיפה מצויינים, שמוכרים הכי מהעבודה שלהם עם איזה אחד, פראנק זאפה...)
עוד הוכחה חיה שאפשר לשלב היפהופ עם כל ז'אנר שרוצים, ומצד שני גם לתת טון אחיד וקוהרנטי שלא ירדים אותך לרגע.
מחכה לעוד אלבום מהאומן המצויין הזה.
