אני מת על ג'אז.
לא משהו הכי "נועז" או מקורי להגיד כסוג של הצהרה רשמית או משהו כזה, אבל כן, אני באמת אוהב את זה.
לקח לי זמן להתחיל להכנס לזה, היה לי (כמו להרבה אנשים מסתבר) סוג של פחד לא מוגדר שכזה מכניסה לתוך העולם העצום, המורכב והשונה הזה.
אבל בסופו של דבר, יחד עם סבלנות, סקרנות וחיפוש בלתי נגמר כל אחד עם ראש מוזיקלי פתוח ומגוון, יכול למצוא את הנישות ואת הדברים שהוא יותר מתחבר אליהם בז'אנר הבאמת לא נגמר הזה, ולהמשיך להנות מהם כל פעם ופעם מחדש, שבאותו זמן הוא גם מגלה עוד ועוד דברים חדשים ומרתקים מכל הפינות ומכל הזמנים.
אני אישית רחוק מיליוני שנות אור מלהיות אפילו חצי "מומחה" לעניין, אין לי שום ידע טכני או פרקטי שאני יכול לשפוך בכתיבה שלי כמו שאנשים הרבה יותר מיומנים ממני יודעים לעשות.
את מיילס דייויס, צ'ארלס מינגוס או תלוניוס מונק אפילו לא התחלתי לשמוע עדיין, ואם זאת אני מתפרק כל פעם מחדש מההרפתקאות של קולטריין, אריק דולפי או אורנט קולמן ובטעם שלי נשאר רק הפלייבור הזה שגורם לי לרצות להמשיך לחפש ולחפור עוד ועוד, מהמוזיקאים הכי מוערכים ומשפיעים לאנדרדוגס חצי אנונימיים שכבר לא פעילים או מתים פי 2 יותר זמן ממה שאני חי.
עם כל ההקדמה הרגשית הזאת, מה שאני בא להגיד, זה שאין סיבה לפחד מג'אז וכל חובב מוזיקה ימצא את שלו עם יתמיד ויחפש ולא יוותר בייאוש אחרי שנפל על האלבום הלא נכון מבחינתו.
מבחינתי האישית, אחד הכיוונים היותר מעניינים ושאני יותר מתחבר אליהם בג'אז,זה שילובים לא סטנדרטיים עם סגנונות אחרים וניגודיים לגמרי (כמו Pאנק או מטאל לדוג'), קקופוניה ופרי ג'אז, אגרסיביות, זריקת זין לפנים, פתיחות מוזיקלית אינסופית, ברוטאליות, מקצבים לא שגרתיים, ואם זאת גם שמירה על אספקטים אחרים שונים שיכולים להתמזג עם כל מה שרשמתי לפני.
אני מדבר על הרכבים כמו Naked City הגדולים של זורן, שאחד הדברים שאני הכי אוהב ומעריך בהם, מלבד האלבומים הבאמת סופר מצויינים שהם ניפקו בכזאת קלות מרשימה (טוב עם סופרגרופ כזה חלומי איך אפשר שלא) זאת ההשפעה הדי גדולה שהם הנחיתו על מוזיקאים והרכבים מודרניים מהעשר-חמש-עשרה שנים האחרונות.
אני מבחינתי פתאום גיליתי מוזיקאים סופר כשרוניים שלקחו את כל האקלקטיות, הביזאריות והמופרעות לכיוונים אחרים לגמרי, ושמרו את זה עדיין כועס, אותנטי, מעניין, אוונגרדי ומדבק באותו זמן.
הרכב אחד שאני אדבר עליו קצת עכשיו זאת שלישייה איטלקית שבשנים האחרונות מקבלת חשיפה לא רעה בכלל, ועונה לשם Zu (שמורכבים מהמתופף Gabe Serbian, באסיסט Massimo Puppi ו-הסקסופוניסט באריטון Luca T.Mai).
Zu, ברוב השנים שהם פעילים (וזה כבר 13 שנה) לא ממש קיבלו התייחסות או הערכה כלשהי במימד רציני.
אבל, דווקא מאז האלבום האחרון המעולה והיחסית מפומפם שלהם, Carboniferous שיצא בלייבל המוכר והמצויין Ipecac Recordings של מיודענו מייק פאטון (שלא הפסיק לקדם אותם למשך הרבה זמן, וזה תמיד תורם), הם תפסו סוג של מעמד קאלט לא קטן, קיבלו ביקורות נשפכות מכל עבר ומכל חובבי פרי ג'אז, אוונגרד ומוזיקה אינסטרומנטלית שרק ממשיכים להיווסף ולהצטרף לרשימה של הנפעמים מהלהקה המיוחדת הזאת.
אז איך להגדיר את Zu? מצטער אבל אין לי ממש מילה אחרת. כבדים. דורסים. חסרי רחמים.
שילוב מקודש של באס שנשמע יותר חזק ומאיים מכל גיטרה כמעט, תופים אינטינסיביים, מוכים ומדוייקים וסקסופון באריטון אחד פסיכוטי ואחוז דיבוק, שביחד נשמעים כמו יחידת מוות אחת סופנית, שיודעת מה היא עושה ולא מפחדת מכל דבר שיבוא לה בפנים.
מה שכן מי שחושב שלפי התיאורים האלה Zu הם רק הרכב שנשמע אותו דבר בכל אלבום שלהם טועה ובגדול.
מדובר באחד ההרכבים הכי פתוחים ו-וורסטיליים שיש, ועל זה אני יכול להעיד על אינספור השיתופי פעולה שלהם עם אומנים שונים ומעולים בעצמם, כמו Eugene Chadbourne הגיטריסט המטורלל בשני אלבומים (אחד מהם, MotorHellington, הוא מאלבומי הקאברים הכי מגניבים וכיפיים ששמעתי בחיים) או Nobokazu Takemura, אומן הנויז והאלקטרוניקה היפני שהקליט איתם אלבום נויז-ג'אז-אמביינט מצויין בשם .Identification with the Enemy - A Key to the Underworld
אבל אני בכלל רוצה לדבר על שיתוף פעולה אחר שלהם...
כאילו שלא היה מספיק להם סקסופוניסט סאדיסט אחד, הם החליטו להביא עוד אחד כזה, ולהקליט איתו הפעם בסטודיו. לבנאדם הנוסף קוראים Mats Gustafson. הוא שוודי. הוא מתאים בול לסאונד המטורף והמאסיבי של Zu.
האלבום How To Raise An Ox מ-2005 זאת היצירה הכי טובה ש-Zu אחראים עליה מהדיסקוגרפיה הגם ככה עשירה שלהם. ועכשיו קצת על האלבום עצמו (סוף כל סוף).
הסאגה האנמליסטית-דיסוננטית הזאת נפתחת עם Over A Furnace שכבר פה קובע את הטון המרכזי והעקרי למשך השירים - דקה ו-46 דק' של רעש אחד גדול מסודר של סקסופונים תוקפניים וקורעי אוזניים ממשני הרמקולים, באס ליין Melvin-זי קבוע ועמוק ותיפוף צבאי הדוק ומפוזר באותו זמן שרק גורם להכל להשמע יותר מחובר.
אחרי המתקפת Pאנק-ג'אז שהיתה, מגיע קטע הנושא שהוא כבר הרבה יותר ארוך, הרבה יותר דורש סבלנות, הרבה יותר מהורהר, והבילד אפ בו נבנה באופן הדרגתי ומחושב בהרבה, ואם זאת שומר עדיין על הטירוף מעל.
פה כבר נשמע ש-Zu ו-Gustafson יוצרים ביחד סוג של ג'אם קוהרנטי-לא-קוהרנטי, עם שמירה קבועה על הלחן הראשי, ואם זאת, גלישה מצד כיוון זה או אחר, למאה אזורים אחרים מעניינים. באופן כזה או אחר הם משחזרים את זה בהצלחה לשאר הקטעים.
The Kind Devours His Son זה אישית הקטע האהוב עליי באלבום, 7 וחצי דק' של חפירות והלומות לראש לא נפסקות, שכבות ושכבות של אנרגיה גולמית טהורה ומלוכדת וחילופי תפקידים מעניינים בנגינה, שבערך הם הדבר שהכי מתקרב לסולואים פה כמו בג'אז "נורמלי".
אני חייב להגיד, הכימיה של Gustafson יחד עם Luca T.Mai היא פשוט עוצרת נשימה, ופה זה מתבטא בצורה הכי טובה שיש, כמה שהם נשמעים מחוברים ואם זאת גם עצמאיים, חוקרים, relentlesss. ופשוט אגרסיביים.
משם הקו הראשי בהחלט שומר על אותו אופי, וכל קטע נשמע באמת מצויין ומרשים, ודווקא משום מקום בא הקטע הכי שקט,רגוע ו"שונה" פה, Palace Of Reptiles, שאיכשהו בצורתו המקורית, נשמע כמו אקפלה פרי ג'אזית שתורגמה בשפה הלא נכונה.
עם תיפוף ג'אז סנטדרטי ברקע שמחזיק את המשקל של הקטע, שני הסקסופוניסטים מחליפים ביניהם נשיפות קלות ומכוונות כל אחד מהצד שלו,מהירות, מסודרות, איטיות ועם קצב מוגדר ולא מוגדר כאחת.
גם בלי כל הרעש והכאוס שנמצא בשאר הקטעים, זה פשוט נשמע טוב, שכרגיל הדבר הראשון פה ששומר על העניין זאת הכימיה היוצאת דופן של כל הלהקה עם עצמם ועם האורח שלהם שמתאים להם באמת כמו כפפה ליד.
The Tiger Teaches The Lamb הוא מה שמקפל הכל, וכמו בשאר הקטעים, מחזיק חזק חזק את הפרצוף שלך עם ג'אז שלא כדאי להשמיע בבתי קפה סנוביים ויקרים.
ג'אז-קור יותר נכון, ו-Zu תאמינו לי, בין הלהקות שהכי ראויות לתואר הזה (בין השאר) בניגוד להרכבים אחרים שסתם זורקים את זה לתיאורים שלהם כדי שיהיה ז'אנר לשייך אותו אליהם.
לכל האנשים שאיכשהו שמעו על Zu (טוב נו, הם הופיעו בישראל פעמיים אחרי הכל!), שאוהבים אוונגרד ומוזיקה רועשת ואלימה או סתם חובבי מוזיקה שרוצים להרחיב את העולם שלהם, ממליץ בחום על האלבום הזה, שהוא פשוט יצירת פאר מלאה ביצים, בשר ועצמות, ודווקא אנשים שבאים מרקע של מטאל או הארדקור, יוכלו בסופו של דבר להתחבר לדבר הזה בקלות וברצון טוב.
לכל מי שהתעייף, יכול ללכת לנוח. יש לי עוד צדדים בג'אז שאני אוהב, לא רק את הברוטל-ג'אז-נויז שדיברתי עליו מקודם.
גם דברים סתם מוזרים ואטקרטיביים אחרים שנופלים עדיין למשבצת של מקוריות ותעוזה.
יש לי עוד מוזיקאי מופלא במלוא מובן המילה ואלבום שלו אחד להמליץ, ואני אעשה את זה בשיא השמחה (דמיינו חיוך דבילי מרוח לי הפנים עכשיו שאני כותב את השורות האלה).
מי שאני רוצה לפרט עליו קצת, הוא מישהו מוכר-לא-מוכר, ידוע בשל יכולות המולטי-אינסטרומנטליות הפשוט לא יאומנות שלו, על יצירתיות מדהימה שעומדת ברמה של הגדולים ביותר, על האקלקטיות הלא נגמרת שלו, ועל הזקן הלבן הגדול שלו, והגוף הבעצם, גם כן לבן הגדול שלו.
קוראים לו Hermeto Pascoal.
הברזילאי המחונן הזה, כסיפורו הידוע, עשה את הפריצה האישית שלו באלבום Live-Evil של מיילס דייויס ומאז יצר, הלחין, השתתף וניגן בעשרות אלבומים שונים, וקטונתי בכלל לתאר את כל זה (בטח ששמעתי רק 3 אלבומים שלו בינתיים).
כמו שאמרתי, מלבד היותו בעל שליטה מלאה וטוטאלית בפסנתר, קלידים, אקורדיון, חליל, סקסופון, באס, גיטרה, גיטרת 12 מיתרים וקלרינט בין השאר (נו הבנתם את הקטע...) הוא גם די מפורסם מהיכולת הלא מובנת שלו לקחת חפצים רנדומליים כגון סלעים ואבנים, צעצועים, מתכת ואפילו כוסות בירה והזקן שלו, וליצור מהם איכשהו מוזיקה, אמיתית, חיה ונושמת.
הוא יוצר נועז, מוטרף, אוונגרדי ולא מתפשר ואם זאת עדיין הקטעים שלו נשמעים מלאי צבע, מלודיות מתוסבכות אבל קליטות במוזריותן, אופטימיות.
משום מה אם כמה שהוא זוכה להערכה גדולה ממוזיקאים אחרים וממבקרים וחובבי מוזיקה מכל העולם, איכשהו האלבומים שלו עצמם לא מקבלים יותר מדי התייחסות וחבל.
אני רוצה לדבר על אלבום אחד שלו מאוד בולט, בשם Slaves Mass מ-1977.
Slaves Mass יצא ב-Warner Bros, לייבל קטן ואנונימי שכזה, ואיכשהו אני חושב שהוא עדיין התפספס אי שם בין המדפים במשך השנים, ופשוט חבל כי מדובר באלבום אדיר, קסום, סופר מגוון, מרגש ומצחיק.
עם אנמסבל אמריקאי וברזילאי שלם של נגנים מצויינים ומשופשפים (רון קרטר הבאסיסט הענק הכי ידוע מהם) ומקהלה ווקאליסטית שלמה (פלורה פורים המצויינת הכי ידועה משמה), ועם כישורי ההלחנה והעיבוד היוצאי דופן של פסקואל, פשוט אי אפשר לטעות, וכל קטע וקטע פה (יש 7) מקבל טיפול ייחודי משלו, בלי פגיעה בקוהרנטיות הכללית של שאר האלבום.
Mixing Pot זו חגיגה קרניבלית ממושכת וארוכה בעלת אופי מאוד לטיני ורקיד, ואם זאת עדיין מוזר, מורכב ומסובך.
עם עיבוד עשיר ומטורף, פסקואל מוביל בראש הפירמידה את ההרכב הרב נגנים הזה, עם נגינה מדהימה בקלידים, חליל ובסקסופון אלט, ועם כל הפיזור שהולך שמה, שומעים באמת מי קובע את הטון ומי המנהיג של כל החבורה המפוצצת הזאת.
Little Cry For Him שומר על השמחה ועל הגרוב הבריא והממולכד, ושומעים כבר פה שפסקואל עצמו באופי השירים ובהלחנה ובריבוי וחיבור האינסופי של הסגנונות, מזכיר יוצר אחר גדול, איזה פראנק זאפה אחד.
כמו זאפה, גם העולם המוזיקלי שלו פשוט לא נגמר ובעל עומק עצום, וכמוהו הוא גם מוקף בנגנים סופר מדויקים ומהוקצעים שיודעים בדיוק מתי לנגן את התווים הלא כ"כ פשוטים שהוא מכתיב להם, ואם זאת, נשמעים חופשיים ומלוכדים בלי לפול לשום מלכודת של שיעמום ורובוטיות.
אבל אין מה לטעות, יש אכן דמיון רב בין השניים, אבל פסקואל הוא לא copy-cat והוא מספיק טוב ומוכשר בעצמו כדי להפוך את זה ליצירה מקורית שלו, ולא העתק זאפיסטי חסר עמוד שדרה.
Cannon (Dedicated To Cannonball Adderley) כמו שהשם מראה, זאת מחווה לסקסופוניסט המנוח, קאנונבול אדרלי, אבל מה שהולך פה בפנים בפועל זאת היציאה הכי הזויה, לא מובנת, ביזארית וקריפית ששייכת לאלבום, ואם זאת, התוצאה עדיין מרתקת.
זה מתחיל בנגינה נפלאה ומלודית של פסקואל בסקסופון אלט שאיכשהו ממשיכה בקו הלירי שלה ומתחברת עם כלי נשיפה לא מסודרים, קולות של חברי ההרכב משולבים עם חזירים ויצורים חייתים אחרים, ותיפוף סנייר רפפטיבי שנשמע כמו פעימות לב שיכולות להפוצץ בכל רגע.
מחווה לאחד הנגנים המפורסמים שהיו בג'אז, בצורה שרק פסקואל יודע לעשות, עם המוח המעוות הזה שלו.
Just Listen הוא קטע פסנתר סולו של פסקואל לבד (בערך), וזה מבחינתי פשוט קטע מדהים ואולי הכי טוב באלבום, כל כך מהפנט ומעורר חושים, ואם זאת גם חופשי לגמרי ואוונגרדי, מלא דימיון ועצמאות, וכל זה ב-7 דק' שפסקואל משחק לו שמה לבד, בלי כל המגה הרכב שמלווה אותו בשאר הקטעים.
אני כבר דיברתי על יותר מחצי מהאלבום אז אני אפסיק ורק אגיד לבסוף שפסקואל הוא באמת אחד האומנים המבורכים בכשרון שנתקלתי בהם ו-Slaves Mass זאת הוכחה חיה ובועטת למה.
אני יודע שהוא היה פה לפני שנתיים בערך בפסטיבל הג'אז באילת (שלא יצא לי להיות פעם אחת עדיין) וקראתי איך אנשים התרגשו שהמאסטר הזה בא. לא הכרתי את המוזיקה שלו בכלל אז ועניין לי לדעת אם הוא באמת כזה טוב ומרשים. התשובה כבר נראה לי מובנית לכם עכשיו, ואני יכול רק לאכול לעצמי את הראש שלא חזיתי בו בלייב.
אבל טוב נו, יש לי עוד הרבה לנבור בדיסקוגרפיה שלו, ואני יכול רק לשמוח מזה.
לא משהו הכי "נועז" או מקורי להגיד כסוג של הצהרה רשמית או משהו כזה, אבל כן, אני באמת אוהב את זה.
לקח לי זמן להתחיל להכנס לזה, היה לי (כמו להרבה אנשים מסתבר) סוג של פחד לא מוגדר שכזה מכניסה לתוך העולם העצום, המורכב והשונה הזה.
אבל בסופו של דבר, יחד עם סבלנות, סקרנות וחיפוש בלתי נגמר כל אחד עם ראש מוזיקלי פתוח ומגוון, יכול למצוא את הנישות ואת הדברים שהוא יותר מתחבר אליהם בז'אנר הבאמת לא נגמר הזה, ולהמשיך להנות מהם כל פעם ופעם מחדש, שבאותו זמן הוא גם מגלה עוד ועוד דברים חדשים ומרתקים מכל הפינות ומכל הזמנים.
אני אישית רחוק מיליוני שנות אור מלהיות אפילו חצי "מומחה" לעניין, אין לי שום ידע טכני או פרקטי שאני יכול לשפוך בכתיבה שלי כמו שאנשים הרבה יותר מיומנים ממני יודעים לעשות.
את מיילס דייויס, צ'ארלס מינגוס או תלוניוס מונק אפילו לא התחלתי לשמוע עדיין, ואם זאת אני מתפרק כל פעם מחדש מההרפתקאות של קולטריין, אריק דולפי או אורנט קולמן ובטעם שלי נשאר רק הפלייבור הזה שגורם לי לרצות להמשיך לחפש ולחפור עוד ועוד, מהמוזיקאים הכי מוערכים ומשפיעים לאנדרדוגס חצי אנונימיים שכבר לא פעילים או מתים פי 2 יותר זמן ממה שאני חי.
עם כל ההקדמה הרגשית הזאת, מה שאני בא להגיד, זה שאין סיבה לפחד מג'אז וכל חובב מוזיקה ימצא את שלו עם יתמיד ויחפש ולא יוותר בייאוש אחרי שנפל על האלבום הלא נכון מבחינתו.
מבחינתי האישית, אחד הכיוונים היותר מעניינים ושאני יותר מתחבר אליהם בג'אז,זה שילובים לא סטנדרטיים עם סגנונות אחרים וניגודיים לגמרי (כמו Pאנק או מטאל לדוג'), קקופוניה ופרי ג'אז, אגרסיביות, זריקת זין לפנים, פתיחות מוזיקלית אינסופית, ברוטאליות, מקצבים לא שגרתיים, ואם זאת גם שמירה על אספקטים אחרים שונים שיכולים להתמזג עם כל מה שרשמתי לפני.
אני מדבר על הרכבים כמו Naked City הגדולים של זורן, שאחד הדברים שאני הכי אוהב ומעריך בהם, מלבד האלבומים הבאמת סופר מצויינים שהם ניפקו בכזאת קלות מרשימה (טוב עם סופרגרופ כזה חלומי איך אפשר שלא) זאת ההשפעה הדי גדולה שהם הנחיתו על מוזיקאים והרכבים מודרניים מהעשר-חמש-עשרה שנים האחרונות.
אני מבחינתי פתאום גיליתי מוזיקאים סופר כשרוניים שלקחו את כל האקלקטיות, הביזאריות והמופרעות לכיוונים אחרים לגמרי, ושמרו את זה עדיין כועס, אותנטי, מעניין, אוונגרדי ומדבק באותו זמן.
הרכב אחד שאני אדבר עליו קצת עכשיו זאת שלישייה איטלקית שבשנים האחרונות מקבלת חשיפה לא רעה בכלל, ועונה לשם Zu (שמורכבים מהמתופף Gabe Serbian, באסיסט Massimo Puppi ו-הסקסופוניסט באריטון Luca T.Mai).
Zu, ברוב השנים שהם פעילים (וזה כבר 13 שנה) לא ממש קיבלו התייחסות או הערכה כלשהי במימד רציני.
אבל, דווקא מאז האלבום האחרון המעולה והיחסית מפומפם שלהם, Carboniferous שיצא בלייבל המוכר והמצויין Ipecac Recordings של מיודענו מייק פאטון (שלא הפסיק לקדם אותם למשך הרבה זמן, וזה תמיד תורם), הם תפסו סוג של מעמד קאלט לא קטן, קיבלו ביקורות נשפכות מכל עבר ומכל חובבי פרי ג'אז, אוונגרד ומוזיקה אינסטרומנטלית שרק ממשיכים להיווסף ולהצטרף לרשימה של הנפעמים מהלהקה המיוחדת הזאת.
אז איך להגדיר את Zu? מצטער אבל אין לי ממש מילה אחרת. כבדים. דורסים. חסרי רחמים.
שילוב מקודש של באס שנשמע יותר חזק ומאיים מכל גיטרה כמעט, תופים אינטינסיביים, מוכים ומדוייקים וסקסופון באריטון אחד פסיכוטי ואחוז דיבוק, שביחד נשמעים כמו יחידת מוות אחת סופנית, שיודעת מה היא עושה ולא מפחדת מכל דבר שיבוא לה בפנים.
מה שכן מי שחושב שלפי התיאורים האלה Zu הם רק הרכב שנשמע אותו דבר בכל אלבום שלהם טועה ובגדול.
מדובר באחד ההרכבים הכי פתוחים ו-וורסטיליים שיש, ועל זה אני יכול להעיד על אינספור השיתופי פעולה שלהם עם אומנים שונים ומעולים בעצמם, כמו Eugene Chadbourne הגיטריסט המטורלל בשני אלבומים (אחד מהם, MotorHellington, הוא מאלבומי הקאברים הכי מגניבים וכיפיים ששמעתי בחיים) או Nobokazu Takemura, אומן הנויז והאלקטרוניקה היפני שהקליט איתם אלבום נויז-ג'אז-אמביינט מצויין בשם .Identification with the Enemy - A Key to the Underworld
אבל אני בכלל רוצה לדבר על שיתוף פעולה אחר שלהם...
כאילו שלא היה מספיק להם סקסופוניסט סאדיסט אחד, הם החליטו להביא עוד אחד כזה, ולהקליט איתו הפעם בסטודיו. לבנאדם הנוסף קוראים Mats Gustafson. הוא שוודי. הוא מתאים בול לסאונד המטורף והמאסיבי של Zu.
האלבום How To Raise An Ox מ-2005 זאת היצירה הכי טובה ש-Zu אחראים עליה מהדיסקוגרפיה הגם ככה עשירה שלהם. ועכשיו קצת על האלבום עצמו (סוף כל סוף).
הסאגה האנמליסטית-דיסוננטית הזאת נפתחת עם Over A Furnace שכבר פה קובע את הטון המרכזי והעקרי למשך השירים - דקה ו-46 דק' של רעש אחד גדול מסודר של סקסופונים תוקפניים וקורעי אוזניים ממשני הרמקולים, באס ליין Melvin-זי קבוע ועמוק ותיפוף צבאי הדוק ומפוזר באותו זמן שרק גורם להכל להשמע יותר מחובר.
אחרי המתקפת Pאנק-ג'אז שהיתה, מגיע קטע הנושא שהוא כבר הרבה יותר ארוך, הרבה יותר דורש סבלנות, הרבה יותר מהורהר, והבילד אפ בו נבנה באופן הדרגתי ומחושב בהרבה, ואם זאת שומר עדיין על הטירוף מעל.
פה כבר נשמע ש-Zu ו-Gustafson יוצרים ביחד סוג של ג'אם קוהרנטי-לא-קוהרנטי, עם שמירה קבועה על הלחן הראשי, ואם זאת, גלישה מצד כיוון זה או אחר, למאה אזורים אחרים מעניינים. באופן כזה או אחר הם משחזרים את זה בהצלחה לשאר הקטעים.
The Kind Devours His Son זה אישית הקטע האהוב עליי באלבום, 7 וחצי דק' של חפירות והלומות לראש לא נפסקות, שכבות ושכבות של אנרגיה גולמית טהורה ומלוכדת וחילופי תפקידים מעניינים בנגינה, שבערך הם הדבר שהכי מתקרב לסולואים פה כמו בג'אז "נורמלי".
אני חייב להגיד, הכימיה של Gustafson יחד עם Luca T.Mai היא פשוט עוצרת נשימה, ופה זה מתבטא בצורה הכי טובה שיש, כמה שהם נשמעים מחוברים ואם זאת גם עצמאיים, חוקרים, relentlesss. ופשוט אגרסיביים.
משם הקו הראשי בהחלט שומר על אותו אופי, וכל קטע נשמע באמת מצויין ומרשים, ודווקא משום מקום בא הקטע הכי שקט,רגוע ו"שונה" פה, Palace Of Reptiles, שאיכשהו בצורתו המקורית, נשמע כמו אקפלה פרי ג'אזית שתורגמה בשפה הלא נכונה.
עם תיפוף ג'אז סנטדרטי ברקע שמחזיק את המשקל של הקטע, שני הסקסופוניסטים מחליפים ביניהם נשיפות קלות ומכוונות כל אחד מהצד שלו,מהירות, מסודרות, איטיות ועם קצב מוגדר ולא מוגדר כאחת.
גם בלי כל הרעש והכאוס שנמצא בשאר הקטעים, זה פשוט נשמע טוב, שכרגיל הדבר הראשון פה ששומר על העניין זאת הכימיה היוצאת דופן של כל הלהקה עם עצמם ועם האורח שלהם שמתאים להם באמת כמו כפפה ליד.
The Tiger Teaches The Lamb הוא מה שמקפל הכל, וכמו בשאר הקטעים, מחזיק חזק חזק את הפרצוף שלך עם ג'אז שלא כדאי להשמיע בבתי קפה סנוביים ויקרים.
ג'אז-קור יותר נכון, ו-Zu תאמינו לי, בין הלהקות שהכי ראויות לתואר הזה (בין השאר) בניגוד להרכבים אחרים שסתם זורקים את זה לתיאורים שלהם כדי שיהיה ז'אנר לשייך אותו אליהם.
לכל האנשים שאיכשהו שמעו על Zu (טוב נו, הם הופיעו בישראל פעמיים אחרי הכל!), שאוהבים אוונגרד ומוזיקה רועשת ואלימה או סתם חובבי מוזיקה שרוצים להרחיב את העולם שלהם, ממליץ בחום על האלבום הזה, שהוא פשוט יצירת פאר מלאה ביצים, בשר ועצמות, ודווקא אנשים שבאים מרקע של מטאל או הארדקור, יוכלו בסופו של דבר להתחבר לדבר הזה בקלות וברצון טוב.
לכל מי שהתעייף, יכול ללכת לנוח. יש לי עוד צדדים בג'אז שאני אוהב, לא רק את הברוטל-ג'אז-נויז שדיברתי עליו מקודם.
גם דברים סתם מוזרים ואטקרטיביים אחרים שנופלים עדיין למשבצת של מקוריות ותעוזה.
יש לי עוד מוזיקאי מופלא במלוא מובן המילה ואלבום שלו אחד להמליץ, ואני אעשה את זה בשיא השמחה (דמיינו חיוך דבילי מרוח לי הפנים עכשיו שאני כותב את השורות האלה).
מי שאני רוצה לפרט עליו קצת, הוא מישהו מוכר-לא-מוכר, ידוע בשל יכולות המולטי-אינסטרומנטליות הפשוט לא יאומנות שלו, על יצירתיות מדהימה שעומדת ברמה של הגדולים ביותר, על האקלקטיות הלא נגמרת שלו, ועל הזקן הלבן הגדול שלו, והגוף הבעצם, גם כן לבן הגדול שלו.
קוראים לו Hermeto Pascoal.
הברזילאי המחונן הזה, כסיפורו הידוע, עשה את הפריצה האישית שלו באלבום Live-Evil של מיילס דייויס ומאז יצר, הלחין, השתתף וניגן בעשרות אלבומים שונים, וקטונתי בכלל לתאר את כל זה (בטח ששמעתי רק 3 אלבומים שלו בינתיים).
כמו שאמרתי, מלבד היותו בעל שליטה מלאה וטוטאלית בפסנתר, קלידים, אקורדיון, חליל, סקסופון, באס, גיטרה, גיטרת 12 מיתרים וקלרינט בין השאר (נו הבנתם את הקטע...) הוא גם די מפורסם מהיכולת הלא מובנת שלו לקחת חפצים רנדומליים כגון סלעים ואבנים, צעצועים, מתכת ואפילו כוסות בירה והזקן שלו, וליצור מהם איכשהו מוזיקה, אמיתית, חיה ונושמת.
הוא יוצר נועז, מוטרף, אוונגרדי ולא מתפשר ואם זאת עדיין הקטעים שלו נשמעים מלאי צבע, מלודיות מתוסבכות אבל קליטות במוזריותן, אופטימיות.
משום מה אם כמה שהוא זוכה להערכה גדולה ממוזיקאים אחרים וממבקרים וחובבי מוזיקה מכל העולם, איכשהו האלבומים שלו עצמם לא מקבלים יותר מדי התייחסות וחבל.
אני רוצה לדבר על אלבום אחד שלו מאוד בולט, בשם Slaves Mass מ-1977.
Slaves Mass יצא ב-Warner Bros, לייבל קטן ואנונימי שכזה, ואיכשהו אני חושב שהוא עדיין התפספס אי שם בין המדפים במשך השנים, ופשוט חבל כי מדובר באלבום אדיר, קסום, סופר מגוון, מרגש ומצחיק.
עם אנמסבל אמריקאי וברזילאי שלם של נגנים מצויינים ומשופשפים (רון קרטר הבאסיסט הענק הכי ידוע מהם) ומקהלה ווקאליסטית שלמה (פלורה פורים המצויינת הכי ידועה משמה), ועם כישורי ההלחנה והעיבוד היוצאי דופן של פסקואל, פשוט אי אפשר לטעות, וכל קטע וקטע פה (יש 7) מקבל טיפול ייחודי משלו, בלי פגיעה בקוהרנטיות הכללית של שאר האלבום.
Mixing Pot זו חגיגה קרניבלית ממושכת וארוכה בעלת אופי מאוד לטיני ורקיד, ואם זאת עדיין מוזר, מורכב ומסובך.
עם עיבוד עשיר ומטורף, פסקואל מוביל בראש הפירמידה את ההרכב הרב נגנים הזה, עם נגינה מדהימה בקלידים, חליל ובסקסופון אלט, ועם כל הפיזור שהולך שמה, שומעים באמת מי קובע את הטון ומי המנהיג של כל החבורה המפוצצת הזאת.
Little Cry For Him שומר על השמחה ועל הגרוב הבריא והממולכד, ושומעים כבר פה שפסקואל עצמו באופי השירים ובהלחנה ובריבוי וחיבור האינסופי של הסגנונות, מזכיר יוצר אחר גדול, איזה פראנק זאפה אחד.
כמו זאפה, גם העולם המוזיקלי שלו פשוט לא נגמר ובעל עומק עצום, וכמוהו הוא גם מוקף בנגנים סופר מדויקים ומהוקצעים שיודעים בדיוק מתי לנגן את התווים הלא כ"כ פשוטים שהוא מכתיב להם, ואם זאת, נשמעים חופשיים ומלוכדים בלי לפול לשום מלכודת של שיעמום ורובוטיות.
אבל אין מה לטעות, יש אכן דמיון רב בין השניים, אבל פסקואל הוא לא copy-cat והוא מספיק טוב ומוכשר בעצמו כדי להפוך את זה ליצירה מקורית שלו, ולא העתק זאפיסטי חסר עמוד שדרה.
Cannon (Dedicated To Cannonball Adderley) כמו שהשם מראה, זאת מחווה לסקסופוניסט המנוח, קאנונבול אדרלי, אבל מה שהולך פה בפנים בפועל זאת היציאה הכי הזויה, לא מובנת, ביזארית וקריפית ששייכת לאלבום, ואם זאת, התוצאה עדיין מרתקת.
זה מתחיל בנגינה נפלאה ומלודית של פסקואל בסקסופון אלט שאיכשהו ממשיכה בקו הלירי שלה ומתחברת עם כלי נשיפה לא מסודרים, קולות של חברי ההרכב משולבים עם חזירים ויצורים חייתים אחרים, ותיפוף סנייר רפפטיבי שנשמע כמו פעימות לב שיכולות להפוצץ בכל רגע.
מחווה לאחד הנגנים המפורסמים שהיו בג'אז, בצורה שרק פסקואל יודע לעשות, עם המוח המעוות הזה שלו.
Just Listen הוא קטע פסנתר סולו של פסקואל לבד (בערך), וזה מבחינתי פשוט קטע מדהים ואולי הכי טוב באלבום, כל כך מהפנט ומעורר חושים, ואם זאת גם חופשי לגמרי ואוונגרדי, מלא דימיון ועצמאות, וכל זה ב-7 דק' שפסקואל משחק לו שמה לבד, בלי כל המגה הרכב שמלווה אותו בשאר הקטעים.
אני כבר דיברתי על יותר מחצי מהאלבום אז אני אפסיק ורק אגיד לבסוף שפסקואל הוא באמת אחד האומנים המבורכים בכשרון שנתקלתי בהם ו-Slaves Mass זאת הוכחה חיה ובועטת למה.
אני יודע שהוא היה פה לפני שנתיים בערך בפסטיבל הג'אז באילת (שלא יצא לי להיות פעם אחת עדיין) וקראתי איך אנשים התרגשו שהמאסטר הזה בא. לא הכרתי את המוזיקה שלו בכלל אז ועניין לי לדעת אם הוא באמת כזה טוב ומרשים. התשובה כבר נראה לי מובנית לכם עכשיו, ואני יכול רק לאכול לעצמי את הראש שלא חזיתי בו בלייב.
אבל טוב נו, יש לי עוד הרבה לנבור בדיסקוגרפיה שלו, ואני יכול רק לשמוח מזה.
