יום שבת, 26 במאי 2012

בשר של אידיוטים

ווילונות גדולים ואדומים מתפנים הצידה במהירות, אורות מעומעמים מתמקדים בבמה אחת עקומה וגבוהה מאוד, תפאורה אחת גדולה מלאה צבעים לא מובנים וחצי מפורקת ומוזנחת עולה למעלה ויורדת כל כמה שניות, יצורים לא מוגדרים וערומים הולכים ומתחלפים ביניהם במקומות ב"אודיטריום", ואז לתשואת צליל חצוצרה מעוות ורועש, עולה הרכב מוזר ומרובה אנשים, כולם לבושים בתחפושות פנטומימה לא מובנים, עוטים חיוך ענק שחושף שיניים לבנות ומסנוורות, ואז כולם צועקים ביחד כדי להתחיל את כל האקט המהולל הזה:
"Faaaaaaaancy. Faaaaaancy, Faaaaaaaaaaaaaancy!!!!!"

אז מתרחש פיצוץ גדול ומחריש אוזניים, חצי מהקהל עף בחתיכות בשר לכל עבר, יש צחוק גדול ועבה שנותן רקע קולי ומבעית ברקע, אתה שומע צרחות ובהלות מכל פינה, ליחשושי פחד שקטים, בכי קטוע בצחקוקים מרושעים וסוטים, ואז לבסוף אנחת רווחה מצד החבר'ה שגרמו לכל הכאוס והבלאגן הזה מלכתחילה.
הבנאדם שמוביל את כל העסק, עם איפור כבד של שחור/לבן ונוכחות פיזית לא מעטה, לוקח את המיקרופון (שבמקרה לא מחובר לשום דבר מלכתחילה) ואומר בקול עמוק ומלא פאתוס ובטחון עצמי:
"עכשיו שהשגנו את התשומת לב שלכם, נתחיל סוף כל סוף באקט שלנו. תודה שבאתם לתיאטרון "המנתחים החינמיים". אני נילס פריקדהל, ואנחנו "אידיוט פלאש".
עכשיו, אתם בטוחים שאתם רוצים להיות מתים כמונו?"




"מי שלא רוצה לחוש מוות כ"כ מלא תהפוכות וסיבובים מכל עבר ולכל עבר, לא ראוי לחיות מלכתחילה"....
לוחש בנאדם אחד בגובה שני מטר לחבר שלו שמגיע לו לביצים, בזמן שהשני מחטט באף ומוציא משמה טבעת גדולה עם חיוך שטני ומצוייר.

ואז הרקיעות רגליים והתופים הגדולים נכנסים לפעולה, כולם מתזזים לפי הקצב כאילו מדובר בהתחלה של מסיבת סווינג בסוף הפורטיז, מקישים באצבעות בנונשלנטיות, עם סימני קדם חזקים לעוד התפוצצות מבעיתה, רק עם פונטציאל לאפקט יותר חיובי ומשמח, וארבעת חברי הלהקה בצעקות של 1,2,3,1,2,3,4 מתחילים סוף כל סוף במופע שלקרוא לו "קאלט" זה להקטין ולמזער אותו לצורת שזיף בצורה די מעליבה.

כל המאפיינים האלה מתחברים ומרכיבים את הקטע הפותח של ה"ההצגה" הקרובה,  Dead Like Us, שנשמע ומתפתח כמו תערוכת קברטית ג'אזית ואנרגטית במיוחד, ופריקדהל שואג בעוצמה את מילות האירוניה והנונסנס האלה על רקע כלי נשיפה ותופי מרימבה רועשים במיוחד:

Cross your eyes and wiggle your toes. Lean back and touch your fingers to your nose.
Swear up and down that you never took a drink.
Take ‘em to your grave and show ‘em what you think of their…

Worldly pleasures are all in your mouth, So come on baby we’re all headed…
!Look out, you’re dead like us. Dead like candy.


 
מפה הצבעים בתפאורה ברקע מקבלים גוון יותר שחור ואדמדם, יותר כהה וגס, המנורה למעלה מתנפצת ומשאירה חושך די מוחלט, כל האווירה של המקום מקבלת מימד חדש וסאדיסטי לחלוטין עם כוונות שטניות ורצחניות, והקטע השלישי בעל השם הראוי "Teen Devil Worshipper" מבהיר בדיוק לאיזה איזורים אפשר להכנס בלי הציפיות המתאימות באותו רגע.
רק עם אותו חיוך מטריד ומשעשע בו זמנית שמקודם הגמד הוציא מהאף שלו...

הקטע הזה נשמע כמו הכלאה בין נויז רוק/דת' מטאל/רוק גותי סהרורי בצורתו המאוד לא אופיינית, ומספר סיפור חולה מאוד על ילד והיחס המשונה שהוא עומד לנפק לאמא שלו כמתנה לאב האמיתי שלו.

מפה, הרכבת שדים המעופפת שנקראת "אידיוט פלאש" מחליפה, מוחצת, מוציאה, מקיאה ומתזזת בין מספר לא נגמר ולא הגיוני של תתי סגנונות, מקצבים, רעיונות, שכבות של כלי נגינה ורעש וטקסטים סוריאליסטיים ושחורים שמתעסקים ועוסקים בנושאים מורבידיים בהמון המון הומור ותחכום וגם טמטום מכוון, באותו זמן.

הם עוברים ושבים במכונת זמן עכשווית מזאפה לביפהארט, לרזידנטס, לקרקסים צועניים ורומניים, ל-Fאנק המקפיץ השחור, לספיד מטאל, לג'אז-קור, ארט רוק, קרנגי הול בעולם מקביל ופסיכודלי יותר וכמובן למקבילה היותר שונה שלהם, מיסטר באנגל, רק עם תוספות הרבה יותר תיאטרליות ומפוצצות מהלהקה מקליפורניה.




 Drowning לוקח את הקווים האלימים והגועשים שבקעו בקטנה בקטעים הקודמים, ומעיף את זה לאזורים גבוהים והרבה יותר מסויטים.
אבל שוב,יש איזשהי הרגשה של תחושת קלילות קטנה בצד שפועלת כקונטרה מוצלחת לכל הערבוביה שמתרחשת באוזניים, שמגובה שוב בשירה מגוונת ומוטרפת של פריקדהל שלוחש וצועק בתורות טקסט מאוד מאוד מנוכר ו"אפור", מאוד פסימי ואם זאת גם בעל מאפיינים סאטיריים מוצלחים ומושחזים.

I catch a glimpse of a future picture, the only thing that we will still own.
Naked and cold in an empty room, but I’m happy ‘cause I still got you.
And your happy ‘cause you still got… cigarettes


זה הזמן לציין שאותם בדרנים/ליצנים/שובבים שמתרוצצים על הבמה כמו ילדים בעלי ADHD שהסניפו ריטלין בהפסקת עשר, הם גם חבורה של מולטי אינסטרומנטליסטים די משוגעים. בכל המובנים.

פריקדהל מעבר ליכולות הווקאליות האדירות והמפעימות שלו מתפעל גם גיטרה, חליל וערמוניות, ואליו מצטרפים שלושה "אידיוטים" תמהונים שונים: ג'ין ג'ון שהוא הגיטריסט השני שגם תורם בכינור וכלי מתכת, ווס אנדרסון המתופף שמנגן בכל סוג של כלי הקשה והבאסיסט הלא שגרתי דן רת'בון שגם מנגן בכלי נשיפה שונים (וגם לעתיד יהיה שותפו של פריקדהל להקמת והנהגת מפלצת אוונגרד אחרת מופלאה, שזאת הרי סליפיטיים גורילה מיוזיאום).
הם גם מקבלים עזרה מנגנים ומוזיקאים מיני "אידיוטים" שקופצים מדי פעם לביקור עם עשרות כלי נגינה שונים ומשונים.
כולם גם שותפים כגורם אחד לחישובים, ההלחנות והעיבודים הלא כ"כ פשוטים והדי מורכבים וקשים לפיענוח וביצוע, וזה גורם לך לתהות איך בדיוק חבורת המפגרים הזאת קוראת לעצמה "אידיוטים"....

Motherfucker שמגיע בדיוק אחרי באקסטזה מראה ומוכיח את כל הכישורים והמעלות שלהם שציינתי למעלה.
אם זמן "מוקצב" של שבע דקות ו-20 שניות, ה"אידיוטים" עם מבט חסר מצמוצים והבעה כלשהי לקהל המפורק והמבותר שעומד מתחתיהם,
פותחים באסטה אחד גדולה של דיסטרושנים מהירים ומתחלפים, שינויי קצב וסגנונות דרסטים ומוזרים, מעברים סופר מתוחכמים וגם קליטים מהתקפת גיטרות כסחנית למנגינת לונה פארק מהירה ותזזיתית וכיפית וכלי נשיפה גרוביים ו-Fאנקיים, וכל זה עם שמירת הוויביים הקריפיים שמגרדים את השטח מעל ומתחת, כדי להזכיר לכל המעורבים במקום עם מי יש להם עסק.

לאחר עוד מספר קטעים מהרפטואר העשיר והוורסטילי של ההצגה שקרויה Fancy, חברי ההרכב לוקחים כולם בבת אחת את המיקרופון עם חצי חיוך זדוני ולא מובן, ומסבירים שעכשיו הם יבצעו את הקטע האחרון. אחרי כל העיסוק הזה עם מוות, עם שטניזם, טביעות והקרבת קורבנות איך אפשר שלסיים את הסרט הזה עם קצת נתינת הרגשה אופטימית וחייכנית יותר?

עם רחוב שווווומשום!!!




People In Your Neighborhood זו סאגת-תיאטרון-Fאנק מטאל מרקידה ותוססת של החלפת דמויות ברחוב הידוע דרך עיניו של אופטימיסט חסר תקנה ודי "לבן".
האופטימיסט הדי עליז ונאיבי (בגילומו של ג'ון) מגלה מספר דמויות לא הכי סימפטיות בעולם, בין אם זה סרסור חסר סבלנות שדופק לו מכות וגונב לו ת'כסף, או זונת קראק בכיינית ומסוממת עם לא מעט ילדים שהממשלה לקחה ממנה, או לבסוף בעל מעבדה מסתורית עם מוזיקת רוק רועשת בפנים שלא כ"כ מעריך את זה שדופקים לו בדלת.

מפה חברי הלהקה מוציאים רובים אוטומטיים, מכונות יריה, ואפילו RPG'S ומרססים ומפוצצים (שוב) לחתיכות את כל מי ששרד את הצגת ה"Fancy" כי בסופו של דבר, לא נראה להם שהמוח המוגבל מוכן לעבד ולקבל כאלו פרטים ומראות כמו שהם ספגו בשעה האחרונה...

משמה כל אחד הולך לדרכו להרפתאות שונות, ה"אידיוטים" לא מתקיימים עוד, ולנו, האנשים והאזרחים התמימים, יש לפחות הוכחה ו"מאובן" אמיתי לשמור מההיסטוריה שדואגת בדרה"כ להעלים אוצרות כאלה.

Fancy, indeed.