לפני חמש שנים, ככה מתישהו בסביבות 2007, הופל משום מקום אלבום בשם The Black and White Album של זמרת/מולטי אינסטרומנטליסטית מושכת לעין בשם אימני קופולה בלייבל הנחשב Ipeacac Records.
זה פחות או יותר שם אותה (חזרה, מסתבר) על מפת הביקורות החיוביות וההערכה מסביב שהיא כ"כ נעלמה מהן בשנים שבהן היא המשיכה לפעול.
האלבום הזה שילב כל מה שצריך ויותר במוזיקת (מעטפת יותר נכון) "פופ" לכאורה:
זיגזוגים ומעברים חלקים/מלוכלכים כאחד משפע ססגונות (Fאנק רוק, Pאנק רוק, היפהופ, אלקטרו, מוזיקה מבוססת אורקסטרה ועוד) בצורה קוהרנטית וחכמה, הפקה מושקעת, יפה ו"נקיה" שעדיין שמרה מקום ולא חנקה את השירים עצמם, מלודיות ופזמונים קליטים וממכרים, טקסטים אירוניים/הומוריסטיים/סליזיים עם המון מודעות עצמית וקסם אישי לא נגמר, יכולות ווקאליות ברמות גבוהות ובגדול - שירים מצויינים אחד אחד, בלי שום פילרים מיותרים ובלי שום יומרנות מוגזמת. הכל מרגיש כאילו זה נעשה בכיף, טבעיות, נונשלנטיות וב.... קלות.
מיותר לציין שרוב האנשים ששמעו את האלבום הזה (וכמובן, אני ביניהם) התאהבו בו, הכריזו בו כ-instant classic ואפילו קיוו שאימני תקפוץ לפה יחד עם ההרכב הופעות של פיפינג טום (מייק פאטון) שבו היתה חברה, על מנת לחמם את NIN, רק... שזה לא יצא בסוף.
בשנים האחרונות היא נהייתה שם יחסית ידוע ומוכר בחוגי האלטרנטיב למיניהם, ובנוסף היא גם מתפקדת כחצי מהצמד סול/RnB/גרוב Little Jackie שעוד יותר עזר לה להתמקם ולהיות בנקודה הכי "טובה" ומועדפת בקריירה האנונימית שלה ברובה.
היה לה אלבום בכורה אחד (מעולה אגב) שזכה להכי הרבה חשיפה והצלחה שיצא בזמנו בשם Chupacabra ב-1998, הרבה הודות למיני להיט מתוכו, Legend Of A Cowgirl...
אבל מה אפשר לעשות, למרות הכשרון הרב, הראש הפתוח והכריזמה של קופולה היא עפה בבעיטה קלה מהמייג'ור לייבל שבו היתה חתומה (קולומביה) ואת השנים הבאות העבירה בשחרור אלבומים בהוצאה עצמית שבקושי זכו לחשיפה. (שאגב לא יצא לי לשמוע עדיין).
את האלבום החמישי שלה, Afrodite שהיא הוציאה ב-2004, כן שמעתי.
אם The Black and White Album הוא תצוגת תכלית של כל ההשפעות והתכונות המוזיקליות שמתחבאים לקופולה בתוך הראש, אז Afrodite הוא פיצוץ דינאמיט במערה שמעיף לעזאזל את כל הגרוב המטונף, הציניות והשנינות של קופולה לכל עבר ועבר.
שוב מדובר באלבום "פופ" על הנייר. אבל זה פופ מושחז, פופ מודע לעצמו עם טוויסטים מגוונים ומפתיעים, פופ רב-שכבתי עם יותר עומק בשירים משנדמה לעין, פופ שמעיז ונהנה לצחוק על תרבות הפופ המגוכחת בעצמה, ובסופו של דבר יחד עם הנגישות שלו, פופ שכיף להקשיב לו, לעבד את מה שקורה שמה בפנים להבין שזה חי וקיים.
בדומה ל-Chupacabra, גם פה אווירת הגרוב בעלת האפרו נושמת היטב עם מאפייניי Fאנק/היפהופ ושל כל מהבא ליד במוזיקה שחורה, ובגדול זה האלבום הכי Fאנקי ומקפיץ של קופולה ממה שיצא לי לשמוע.
האלבום הזה לא ארוך וכולו עצמו מתמשך 36 דק' בעשרה שירים, שכמובן בדומה לרמת יציבות שלה, כולם מפציצים ולא מרפים לשניה.
אבל כן יש מספר קטעים שהם פשוט כ"כ טובים, מלאי אופי וחיים, שהם עושים את כל הטיסה הזאת למעלה הרבה יותר מענגת ומקפיצים את האלבום הזה בכמה רמות טובות.
Satisfied הוא אחד מהקטעים האלה.
שיר Fאנקי,הדוק וממכר עם נגינה בועטת וחזקה ועיבוד מושקע ביותר,שנוגע היטב היטב במותניים למטה, בזמן שקופולה בהגשה הייחודית והקורצת שלה עושה צחוק קל מכל הסלבריטי לייפסטייל:
When I become famous, I'm gonna get a fake accent, I'm gonna walk up his stairs with the tightest pants on and the tightest shirt on struttin' like a mutha fucka
Grab That Hottie זאת התשובה של קופולה לכל הלהיטי "קראש" למיניהם של הזמרות פופ הרדודות שרצו באותו זמן במיינסטרים (ועדיין מתקיימים ומצליחים היום מדי פעם).
קופולה לוקחת את הנוסחה המעצבנת והשחוקה הזאת והופכת אותה לעוד קטע מלא מקוריות,אותנטיות וחוכמה שרק היא יכולה לרקוח.
עם שילוב מרקיד בין ביט אלקטרוני קליט לנגינה חיה מדויקת מלאה בחצוצרות, גיטרות קצב ובאס שמן וגרובי, פזמון מתחכם וכיפי וכרגיל, טקסט לעגני ואינטילגנטי בצורתו הלא-אכפתית.
זו אחת הסיבות שמקודם ציינתי שאני אוהב את קופולה.
יכולה לקחת תבניות ממוחזרות של שירי פופ מאוסים, לשחק איתן כמו בארגז חול, ולבנות ולערוך מחדש הכל לפי הכיוון השאפתני שהיא תרצה שהוא יהיה. רק שזה לא נשמע שאפתני בסופו אלא בצורתו הפשוטה, פשוט טוב.
ואם דיברנו על הקטעים הבולטים באלבום....
Hope For The Future זה אישית הקטע האהוב עליי באלבום ואולי של קופולה בכלל, והוא מכיל את כל התכונות שגרמו לי באמת להתעניין בה כבר משמיעה ראשונה.
עוד שילובים מנוגדים ואקלקטיים שבאים לידי ביטוי במעבר לפזמון המפוצץ (שפה גם הכינור של קופולה נשמע בעוצמתו), טונות של רגש שמתחבאות מאחורי הציניות הרגילה והעוקצנית, חיבה למוזיקת אורקסטרה מושקעת ומרוממת, סימפולים מעניינים ומעופפים שמכניסים חלק מהאלמנט ההיפהופ-י שכ"כ טמוע במוזיקה שלה, וכמובן מעל הכל, הקול, ההגשה והנוכחות של הגברת הראשונה, קופולה.
תוסיפו לזה את הליריקס האלה שנראים סתומים לעין אבל אבל פשוט אי אפשר שלא להקשיב ולהנות מהם:
Why be normal when you can be weird
Why show your face when you can rock a bead
Why fly a plane when you can fly a jet
Why have a man when you can have a pet
Why smoke when you can breathe deep
Why be awake when you can go to sleep
Why take pull when you can take a hit
Why get high when you can get lit
Why be straight when you can be gay
Why say hello when you can say hey
יש פה עוד פנינות אמיתיות כמו Dirty Girl העמוס טינופת וחיוכים או On Our Way היחסית רגוע והמרגש (באמת!) אבל נראה לי נעצור פה. גם ככה האלבום הזה לא ארוך ובעל עשרה קטעים בלבד...
כמו שהבנתם, האלבום הזה הוא חובה לכל אחד שאוהב מוזיקה "נגישה" בצורה כלשהי, בטח אם היא באה בחבילה כ"כ עשירה, קסומה ומגוונת עם שלל הפתעות וצעצועים מוזרים בפנים.
אימני קופולה היא אחת היוצרות האהובות עליי שקיימות, ולא סתם בכך. היא עברה כמה מסלולים קשים בקריירה שלה, וזה עוד סיבה להערכה שהיא עדיין הצליחה לקחת את כל הדברים המעיקים הללו וליצור אלבום נהדר כמו Afrodite.
קחו 36 דק' פנויות ולא תתחרטו על שניה מהן.
