אדי המרחף

סם קוק, אוטיס רדינג, מרווין גיי, סטיבי וונדר, ג'יימס בראון... מה משותף לכל אלה? באמת צריך לענות?
טוב אם אתם מתעקשים... אז כולם אגדות סול/Fאנק/מוזיקה שחורה בכללי, זמרים אגדיים שזכו להערצה והערכה מכל כיוון וכיוון וחלקם שמרו ונשארו עם ההצלחה הזאת כל החיים שלהם (בראון,וונדר) וחלקם מתו בטרם עת (גיי, קוק ורדינג), אבל המעמד של כל אחד מהם באופן ספציפי נשמר באופן די מכובד  ואפילו רק התעצם במשך השנים שחלפו.


ועכשיו גם נזכיר הרכב מאוד מאוד מוכר עד היום (למרות שלהודות - לא שמעתי עדיין שומדבר שלהם חוץ מהשירים המפורסמים כמובן) - הטמפטיישנס.
אותה חבורה ווקאלית וכריזמטית שעלתה וטיפסה לראשי המצעדים לקראת סוף שנות ה-60 ושמה יחד עם הסופרימז לייבל די ידוע לימים אלה בראשות הפסגה - "מוטאון" בבעלות ברי גורדי הבריון והנצלן.
אז טו קאט אה לונג סטורי שורט, מבין הסולנים הרבים שהיו לחבורה הזאת, היה איזה אחד שבלט לטובה וגם היה מהמקימים המקוריים שלה, והוא החליט בצעד קריטי לעזוב אותם ולפתוח בקריירת סולו ב-1971.
השם שלו עונה לאדי קנדריקס.



אדי קנדריקס לדעתי מכל הבחינות לא נופל ברמתו כזמר ומבצע מכל השמות שהזכרתי למעלה ואפילו מתעלה על חלק מהם אם נכנסים לזה באמת...

בכמה מילים - לבנאדם היה את אחד הקולות הכי מפעימים, מעלי געגועים ונוסטלגיים שאי פעם שמעתי, הוא היה ענק סול מיוחד במינו, מאהב מלודרמטי ונוטה לרומנטיקה קיטשית-אבל-שחורה כמו גיי אבל בעל סגנון ייחודי ונפלא משלו והגשה מלאת ניונסים שבירים עם רגישות עדינה ואמוציות מהסרטים.
 ברצוני להרחיב קצת על שני האלבומים הראשונים שיצאו בלייבל האז-מפואר-היום-ידוע-לשמצה "מוטאון" שלדעתי, עומדים באותה שורה עם קלאסיקות כמו Whats Goin On של גיי או Otis Redding Sings The Blues של רדינג.


ב-1971 קנדריקס נכנס לאולפני "מוטאון" במטרה להקליט את אלבום הבכורה שלו בשם All By Myself.
מתוחזק בהרכב הבית של מוטאון The Funk Brothers המצויינים ובמפיק הידוע של אותו לייבל, פרנק ווילסון, קנדריקס נותן יריית פתיחה די מרהיבה לקריירה העצמאית שלו, ואיזו ירייה מדוייקת זאת תהיה.



עם סאונד אורגני ביותר, נושם מאוד, סליזי במקצת וסיקטיזי משהו, אין יותר באמת מתאים מקול הטנור הנקי והמדויק להפליא של קנדריקס כדי לתאם את זה לרמה הכי מספקת שאפשר.
הקטע הפותח Lets Go Back To Day One כבר די קובע ומחליט על הטון הראשי באלבום הקצרצר והזה.

Fאנקיות וגרוב בריא וחזק וממכר, באס-תופים, גיטרות,כינורות וכלי נשיפה דינאמיים וצבעוניים ומלאי כוח, עיבודים מושקעים ועמוסים א-לה אייזיק הייז, נוכחות חזקה של האורגן שמוסיף צבע קצת יותר פסיכודלי למוזיקה הגם ככה מרקידה ובכלל אנרגיות שמחות וקופצניות שגם יודעות להשאיר הרגשה קצת מרירה ועצובה שצריך.
כמו בקטע העגמומי שבא אחריו This Used To Be The Home Of Johnnie Mae המופלא.

Its So Hard For Me To Say Goodbye לפי השם שלו הוא שיר געגועים/פרידה קלאסי בצורה הכי מובנת שאפשר לקבל - קצב ולחן מאוד נגיש ומדבק, עיבוד מחמם ומלא דמיון , פזמון ממכר ומעל הכל השירה הקורעת והנהדרת של קנדריקס שעולה לגבהים ויורדת, עולה ויורדת, עד שלבסוף היא גססה קצת ודוהה עד שמסיימים סופית.
Something's Burning בהחלט שומר על הקו ה-Fאנקי-שמח-אבל-טיפה-מלנכולי ששרר בקטעים הקודמים, ומהווה עוד שיר מוצלח להתקדם איתו באלבום.

Didnt We, הקטע האחרון, בכלל נשמע כאילו תזמורת שלמה מנגנת אותו בשיא הכוח והתשוקה, וזזה לא ספק הקטע הטוב ובטח שהכי הכי מרגש באלבום המוצלח הזה.
כל מה שטוב, מרשים ומשכנע אצל קנדריקס נחתך ומתפרק לחתיכות קטנות ועף ישר אליך פה, ושהוא שר את השורות האחרונות האלה אתה לא יכול שגם להתפרק יחד איתו בצורתך השקטה:

Didn't we almost make it?
Didn't we almost make it?
Didn't we almost make this time?
We should've made it girl!

לקיצור, אלבום נהדר. כל חובב סול/Fאנק, מוטאון/סטאקס, אפילו פופ סיקסטיז או פסיכודליה יוכל למצוא הרבה דברים שהוא יתחבר אליו פה.

אבל שומדבר לא מכין אותנו לפצצה שהוא החליט שנה אחרי לזרוק בדמות אלבום שני...




מקודם עשיתי השוואה קטנה בין הסגנון של קנדריקס לזה של גיי, ולא סתם.
לשניהם יש המון נקודות דמיון שחותכות ומפגישות ביניהם ולא רק מבחינה מוזיקלית.
שניהם היו חברים ללייבל הכי מפורסם ומשגשג בז'אנר שהם עסקו בו באותה תקופה, שניהם זמרים אדירים עם קול גבוה, טנוריסטי, ייחודי ומובהק מאוד,  לשניהם היו חיים לא הכי אידיאליים וקלים, שניהם מתו צעירים מדי מנסיבות מעצבנות, שניהם אפילו די דומים במראה הפיזי והם היו גם באותו גיל פחות או יותר...

רק אחד מהם זכה להצלחה ולהערכה הרבה שקיבל, שזה כמובן מרווין גיי.
 יותר מהכל נזכר לו האלבום האדיר באמת Whats Going On שפתח גם דלתות להרבה חובבי מוזיקה שלא היו מזוהים בדיוק עם סול עד אז, ונחשב לאחד מאלבומי ה-חובה בכלל במוזיקה שחורה וסיפתח לכל אחד שרוצה להכיר את ה"גיבורים" של הסיקסטיז והסבנטיז בתחום הזה.

קנדריקס בצד השני, בקושי זכה ליחס ולא הגיע לרבע מהרמת פרסום ושגשוג של גיי, ונותר בצד מעלה אבק כמו צעצוע שאף פעם לא נגעו בו.
הזכרתי את Whats Going On פעמיים לא?

ב-72, קנדריקס שחרר את האלבום השני שלו, My People Hold On, ולדעתי מדובר באחד אלבומי הסול המשובחים והמושלמים שאי פעם יצאו, והוא מסתכל בשתי עיניים מלאות וברורות ליצירה של גיי ופשוט לא נופל ומתקפל ממנה בשום בחינה.

כל הסערת רגשות שאפפה את האלבום קודם שלו, הכתיבת שירים המבריקה, הנגנים הנפלאים והתהליך ההדרגתי והבלתי נמנע בכל שיר לקליימקס אמוציונלי מספק ביותר, כל זה גדל וגדל לכדי שלמות ב-My People Hold On.

Day By Day זה בקלות מהשירים הגדולים של קנדריקס, פשוט תצוגת תכלית ודרמטית עשויה היטב שמשאירה חנק לא קטן בגרון, והמפוחית שמתווספת שמה בפזמון זה מסוג הדברים הקטנים שהופכים קטע טוב מאוד לקטע ענק. וכמובן קנדריקס עצמו....

קנדריקס כמו שהבנתם תמיד מפליא בביצועים הווקאלים שלו, אבל פה הוא פשוט בשיאו האמיתי - קצת יותר בשל,ממוקד ובוגר אבל עדיין נשמע קצת כמו ילד קטן ומאוהב ומלא תקווה אופטימלית, מפורק ומדוכא אבל עם עדיין דרך קטנה לצאת החוצה במאבק לא קטן אבל אפשרי.

בשיר הנושא אפילו יש קצת תחושה של השפעה לא קטנה של מוזיקה אפריקאית, עם התיפוף הבונגו הרפטטיבי והשירה המקהלתית והמרובה שמצטרפת ללוות את קנדריקס, וגם בתוכן עצמו יש קצת שינוי שמזכיר את אותו מרווין בגיי ב-Whats Going On.
סוג של קריאת תפילה לקהילה השחורה להתפייס ולהתחבר יחדיו, ובחיי שזה עובד טוב בשכנוע שלו.

Date With The Rain זה קטע Fאנק קצבי ביותר, מהיר מאוד ומענג עם תוספת מבורכת של חצוצרות וסקסופונים חדים, וקנדריקס שדוהר לו שמה בגשם הרטוב, שמה כולו לבד עם חיוך גדול מרוח לו הפנים.

מן הסתם לפי ההתרשמות והאהבה הגדולה שלי לאלבום הזה, אני חושב של קטע פה מתאים בול ולא גורע משום בחינה, אבל שוב...
לא יודע מה יש לו, אבל הקנדריקס הזה יודע להביא שירי סיום פשוט בלתי נשכחים.

Just Memories זה פשוט שיר חובה אמיתי. ואני מתכוון לזה.
כמו Walk On By של הייז, זה קטע מפוצץ ובעל שכבות לא נגמרות מבחינה מוזיקלית, לחן, קצב, גרוב ועיבוד ענקיים ומבצע ראשי אחד ראוי וזה גורם לך באמת להבין למה סול הוא ז'אנר שעובד כ"כ טוב אפילו על אנשים סוציומתים וציניים כמו כותב זה.
לא משנה על מה שרים, זה משנה איך שרים פה.

ובנימה זאת, פה מסתיים המסע הקצר גם כן הזה לאחד מהיצירות מופת הכי לא מוערכות ומוחבאות שאני הספקתי להכיר בחיים הלא יותר מדי ארוכים שלי.

כמו שאר חברי הטמפטשיינס (מהלהקות המקוללות האלה ע"ע לינרד סקינרד) קנדריקס לא מצא את מזלו כ"כ בהמשך הדרך.
בעיות עם בארי גורדי, חוסר הצלחה והתעלמות, היעלמות הקול שלו בגלל עישון לא נפסק בשרשרת, ולבסוף מוות בגיל 52 מסרטן הריאות.

טרגדיה אנושית לא קטנה כמו הרבה גיבורים לא מונצחים אחרים, ושוב אני אגיד - חתיכת זמר גדול.

המלצות המלצות Pt.4- אינסטרומנטל בלבד!

יאללה, הרבה זמן לא עשיתי את הפינה הקטנה הזאת, ולאחרונה שמעתי מספיק דברים טובים ומעניינים שיכנסו לפה, ביניהם גם מספיק מוזיקה אינסטרומנטלית מצויינת מכל הסוגים... אז קדימה לעבודה.

שני החבר'ה האלה, אביעד אלברט ובניה רכס, כבר מתקיימים ויוצרים הרבה זמן כצמד האלקטרוניקה-אקספרימנטל בשם טפט, ונחשבים לאחד ההרכבים היותר מתקדמים ומקוריים בכל האיזור הזה.

ההתקלות הראשונה שלי אתם בכלל היתה באלבום השני שלהם Tapet Sounds, שההתרשמות שלי ממנו היתה בין שיעמום להרדמות...

אבל מצד שני זה היה לפני 3 שנים + שעוד עדיין לא היתה לי סבלנות לעכל מוזיקה איטית, דרונית, עמוסה, רפטטיבית, ומאתגרת כמו ששמעתי אז באלבום הזה, בלי שום התפתחות "אמיתית" או מקצבים וכיוונים ברורים או הגדרות מוזיקליות שאני מכיר, וויתרתי בייאוש בלי לרדת לעומקו של העניין ולחקור באמת עד תחתית הקרקעית מזה שווה.

לפני 5 חודשים בערך, שקיד606 האגדי תיקלט בלבונטין 7 (היה מעולה כמובן, קיד606 הוא בין היחידים שיכולים לשלב סגנון מלא בהייפ מאוס וריקני כמו דאבסטפ ולגרום לזה להשמע טוב) קניתי בדוכן בחוץ אחרי הסט את האלבום האחרון של טפט (ומסתבר גם השלישי, לקחו הפסקה מאוד ארוכה בין Tapet Sounds לזה) שענה לשם Taapethic.
 העטיפה האדירה שלו משכה את העין שלי חזק והחלטתי ללכת עם תחושת הבטן ועם ההמלצה של המוכר (רני זגר אם אני לא טועה) ששאלתי אותו אם אני אוהב הארדקור-אלקטרוניקה בסטייל של קיד 606 אם כדאי לנסות את טפט... היי 30 שקל מה אכפת לי?

וכמובן כמה אני מבסוט שהלכתי ב"עיוור" (כמו שאני הולך הרבה פעמים), כי זכיתי במחיר פעוט לאחד האלבומים המשובחים, המעניינים, המקפיצים והייחודיים ששמעתי מהשנים האחרונות בישראל, בטח בתחום האלקטרוני.

טפט יוצרים פה מיקס קשוח, אלים וגמיש של ברייקור, IDM, נויז והיפהופ  בצורה מאוד מאוד רקידה אבל גם נסיונית ושונה קצת, ואפילו אטמוספירית ואמביינטית משהו לפרקים.
עם השפעות סקוורפושר/קיד606 וכו' הם מביאים אותה פה בביטים סופר כבדים ומזיזי צוואר, באסים עמוקים יותר מצוק הגרנד קניון, חיתוכים רצחניים ותזזיתיים בטירוף ופשוט קטעים טובים ומלאי עצבים משחררים אחד אחד...
כמו Jellyfish Slayer המדבק והמלא אווירת דאב משונה שמסתתרת בצד, The Juwes Are The Men That Will Not Be Blamed For Nothing החולני עם רני זגר שמתארח עם ווקאלז עצבניים וצרודים שמתאימים בול עם המשחקי מכשירים והבאסים הקטועים ברקע, Not Enough המסיבתי שהוא חגיגת ברייקור משובחת ועוד ועוד ממתקים טעימים.
הסאונד וההפקה פה כמובן תאווה לאוזניים, ואני עכשיו גם אחזור לאלבומים המוקדמים ואראה אם גם שמה זה שווה את המאמץ, שאני מאמין מאוד שכן מצמד אנשים כאלה כישרוניים ופתוחים מוזיקלית.
אלבום בנזונה, קנו אותו! (סתם עשו מה שבא לכם, אבל בבאנדקאמפ אפשר לרכוש אותו במחיר פעוט וזה שווה אז למה לא בעצם?)

http://taapet.bandcamp.com/album/taapethic-2 (לינק לעמוד באנדקאמפ של האלבום, האזנה חינם והכל והחלטה שלכם אם לקנות או לא).



אחרי אלבום בכורה מופלא שהם שחררו (הקוראים אותו Stylus Fantasticus. כתבתי עליו לפני שנתיים כמעט בשרת ז"ל) ואי פי אחד משובח, הלהקת פוסט רוק/ג'אז/אוונגרד המרתקת הזאת שחררה את אלבום המלא השני שלה שנה שעברה ואפילו לא ידעתי על זה בזמן!

החבורה היפנית הזאת הכ"כ חביבה עליי הם מבחינתי דוגמה מייצגת ללהקה אמיתית שפועלת כגורם שלם ותוקפני מלא ביצירתיות חיה ודינאמיות לא נגמרת.
אין אצלהם שום סולואים מוגזמים, אגו מופרז של אחד החברים בה או אוננות יתר, פשוט עדר רחב של נגנים ומוזיקאים בחסד שיוצרים מהראש עם טונות של רגש (אם זה הגיוני), שיודעים מה הכיוון שלהם, איך להגיע אליו ואיך לסיים אותו עם הרגשה מספקת אמיתית.

באלבומם זה, הקרוי Birthday, הם לקחו את כל המוטיבים הידועים שלהם מהדברים הקודמים שהם עשו (כנרית מאוד דומיננטית ומובילה, קטעים ארוכים שנעים בין שקט מתואם לרעש מתפרץ, חילופי תפקידי נגינה א-לה ג'אז וכו') והוסיפו וצירפו עוד ועוד השפעות וכלי נגינה שונים ועוד עומק ו-וורסטיליות.

כאילו שהמוזיקה שלהם לא היתה מלאת צבע ועומק גם ככה, אז הם גם החליטו להוסיף לקו הכללי שלהם כלי נשיפה אגרסיביים ובולטים, שבועקים משום מקום בקטע הרביעי באלבום (Arabesque) ונותנים טון שונה לגמרי לשני הקטעים הקודמים שפתחו את האלבום והיו מצויינים אבל לא ממש הראו שינוי מהאלבום הקודם שלהם.
מהכיוון הזה ממשיכים לסוג של מיני-ג'אם קצר-Fאנקי שמתחיל בגרוב שחור וקליט בין הבאסיסט למתופף (221B Baker), עד שמתווספים ביחד אליו רעשים מוזרים ומבעיתים ואפקטים מוזרים ביותר ודיסטורשנים מעוותים שהופכים את המיני-ג'אם שהתחיל כ"כ חיובי לסוג של חצי סרט אימה מוצלח עם סוף טוב.
ב-Zweiter Weltkrieg אפילו הם מביאים ראפר (!) שירפרפ ביפנית על גבי המוזיקה המחושבת והפתלתלה שמתרחשת, ומשמה זה מתמשך והופך לקטע הכי מפעים ומרשים באלבום הזה. פשוט ביה"ס של עיבוד והלחנה ושל נגינה מרתקת, כמו שצריך.

לסיכום, עדיין הלהקה הזאת לא מאכזבת ואני מניח שכל מי שחובב מוזיקה שדורשת סבלנות, שחוקרת וששואבת אותך חזק חזק לתוך העולם הפנימי שלה (חפרתי על זה ב"סקירה" שלי על הראשון שלהם) שווה לו מאוד להכיר את הלהקה הנפלאה הזאת, ואת העולם המרוסק והיפייפה שלהם.

(עדיין, אין על הראשון שלהם).

תודה רבה לאתרים כמו Allaboutjazz.
בלי קשר לזה שזה פשוט אתר מעולה, אינפורמטיבי ומקיף ברמות, גם הוא מכיל ראיונות מרתקים עם מוזיקאים לא תמיד הכי מוכרים שקשורים לג'אז בצורה כזאת או אחרת.

ראיון אחד זכור שקראתי היה עם בחור מגודל וקצת מגושם בשם Darius Jones,שמסתבר שהוא סקסופוניסט (מנגן בעיקר על אלט) די עסוק בשנים האחרונות, ושהוא מעורב בלא מעט דברים שנשמעים בדיוק לטעם שלי.
בין אם זה בהובלת הרכבים משלו (השנה הוא שיחרר עם הרביעייה שלו שכוללת בין השאר את טרבור דאן המלך על הקונטרה באס, אלבום שלישי ומעולה בשם Book Of Mae'bul) או השתתפות בהרכבים/פרויקטים אחרים, כמו הרכב הנויז/פרי ג'אז/רוק הקורע עור  תוף ומוחץ עצמות Little Women או הופעות ושיתופי פעולה עם שמות גדולים ומוערכים כמו וויליאם פארקר ומת'יו שיפ.
לבנאדם הזה יש נוכחות סופר מרשימה ואני לא מדבר על הגודל הפיזי הלא קטן שלו.

הוא מציין בריאיון בין השאר את הרקע שלו ואת הילדות וההתבגרות שלו בדרום ארה"ב, וכל טעמי הבלוז, הגוספל ורית'ם אנד בלוז שספוגות שמה בכל מקום ומקום.
 שומעים את אותם מאפיינים אלה באופן מובהק אבל סופר מקורי ואמיץ באלבום הבכורה הכה אדיר שלו Manish Boy מ-2009.

פה הוא מנגן בעצם עם הטריו שהוא מוביל, בין השאר יחד עם מתופף מצויין שפעם ראשונה יצא לי לשמוע בשם Rakalam Bob Moses, ועם המולטי אינסטרומנטליסט/בונה כלים/קוסם הכ"כ כשרוני ויצירתי, קופר מור האלמותי (הידוע לנו כשליש מההרכב ישראלי/אמריקאי הנהדר Digital Primitives).

הוא יוצר עם שני החבר'ה אלה עולם שלם של מחשבות נודדות, חיפוש מקיף וחקירה לא נפסקת, מסע מנטלי ואיטי ברחבי ארה"ב, אבק מתפוגג של בתים נטושים ועיירות עזובות, וכל זה עם נגינה מחושבת, לירית, אגרסיבית, מדוייקת ולא מתפשרת של דריוס בסקסופון אלט, שנשמע בטוח בעצמו לחלוטין ואם זאת גם קצת "ילדותי", כאילו הוא מחפש דרכים חדשות כדי להביע את מה שהוא בעצם מנגן.

Cry Out הוא קטע שבדיוק מדגים את את התחושות שציינתי למעלה.
עם התיפוף הסופר מדוייק של בוב מוזס וקופר מור שמפליא בנגינה מדהימה וגועשת בפסנתר, דריוס מוביל מקדימה כמו רכבת דוהרת אבל לא באופן מפוזר מדי, וביחד יוצא קטע שנע מג'אז מודאלי מענג, לפרי ג'אז אלים ולא מתפשר עם קצת מנת בלוז מהורהרת ששוהה לה שמה בין השורות.

כל הקטעים פה כמעט ג'ונס הלחין וכתב בעצמו, שבין השאר זה כולל את Chasing The Ghost המדהים והבי-בופי בצורתו המאוד משונה (קופר מור, מי אם לא הוא, מנגן שמה ב"דידלי בו" שלו שהוא בנה,שנשמע כמו קונטרה באס סמיך, עבה וזריז יותר מהרגיל),
 וכמובן את קטע הסיום המרגש מאוד Forgive Me, שנשמע כמו כמו מחווה ברורה ואותנטית לאותם אבות המשפחה של ג'ונס שנתנו לו את כל הרקע מלכתחילה ליצירת האלבום הזה.
כל זה עוד יותר מקבל פן בלוזי ודרומי עם הקטע בונוס שמתווסף Chaych!, שזה פשוט חגיגה אמיתית שנותנת גם קצת נחת סופי מהכבדות והמלנכוליה הכללית שהאלבום מנחית מהרגע הראשון.

היכרות ראשונית כזאת עם מוזיקאי מעולה כמו ג'ונס זה פשוט מהדברים שאני אוהב ומעריך תמיד במוזיקה. אלבום בכורה מהסרטים, וכל חובב ג'אז מכל הצורות חייב לעצמו את הצ'אנס לשמוע את זה.

פרי ג'אז.
אותו תת סגנון כ"כ ידוע לשמצה ולטובה, תלוי את מי שואלים.
גאונות, נחישות, אי התפשרות, אומנות אמיתית, סקרנות, כימיה מרתקת, אוזניים פתוחות ופתיחות מוזיקלית לא נגמרת, מקוריות ואומץ זה חלק מהסופרלטיבים שמנחיתים על הרבה אומני/הרכבי ג'אז שעסקו או שילבו פרי ג'אז באופן מובהק ביצירות שלהם.
חרטטנות, אי-מוזיקה, רעש לא מובן, שרלטנים בשקל, עאלק "אומנים" ותירוץ לנגנים בינוניים סתם לעשות כאוס זה חלק מהטענות שכוונו נגד אותם אומנים שקיבלו את הסופרלטיבים האלה מהזרם שכן תומך בהם.

אורנט קולמן עד היום הוא תעלומה גדולה בפני הרבה אנשים, ומצד שני, מוזיקאי גאון ואחד הנביאים הכי גדולים ומבריקים של הג'אז בכלל, שהקדים את זמנו בכמה וכמה שנים טובות.

כמובן שבסופו של דבר על טעם ועל ריח יאדה יאדה יאדה, אבל אני חושב שהאנשים שיוצאים בחריפות ומבטלים בכמה מילים ריקות מתוכן תת ז'אנר שלם שקיים ומנתב את דרכו במיליון כיוונים שונים כבר שישה עשורים בערך, זה עלבון לאינטילגנציה שלהם ולהבנה הבסיסית שלהם במוזיקה.
שישמעו לדוגמא את דריוס ג'ונס שהמלצתי מקודם, ויגידו אם כמה זה חירטוט חסר כל פואנטה, למרות שהשפעות פרי ג'אז מוטמעות עמוק עמוק בנגינה שלו.

כל ההקדמה החופרת הזאת נועדה בעצם להגיד... תודה לאל על פרי ג'אז. תודה לאל על הדבר הכ"כ שובר מוסכמות הזאת ועל כל הפיזור והכאוטיקה שהרבה פעמים באה עם זה.
בסופו של דבר, בלי פרי ג'אז לא היו אנשים כמו פיטר ברוצמן (המפחיד), סאני שארוק, ביל לאסוול ושאנון ג'קסון שיקחו את המושכות לידיים ויקימו את אחד ההרכבים הכי מלאי כאסח, דרייב, אמוציות וביצים ששמעתי, שלמזלי גיליתי ממש לאחרונה.

Last Exit הם הדבר האמיתי.
 אני כרגע עדיין חוקר אותם, אבל האלבום הופעה הסלף טייטלד הזה שלהם שהוא גם הראשון שלהם (יש להם רק אלבום אולפן אחד רשמי שלא שמעתי עדיין) הוא מהדברים הכי אדירים שגיליתי בשנה האחרונה.

היחידת קצב הכ"כ לא שגרתית ומהפנטת של ג'קסון שמכה ומרביץ כאילו אין מחר בתופים ולסוול עם הבאס הלא מובן והחלקלק והמחוספס באותו זמן הזה שלו שזוחל לך מתחת לעצמות, מגבים את השגעונות הרנדומליים והלא יאומנים של שארוק במיליוני הרעשים והצורות סאונד שהוא זורק מהגיטרה המסכנה שלו וכמובן מעל הכל ברוצמן בחריקות אינסופיות ואובדניות על הסקסופון שמסדרות לך את הראש מחדש ומכניסות אותך למוד חדש ולא מובן לגמרי, כמו שרוב הדברים הבאמת טובים עושים.

פר ג'אז מתובל ב-Pאנק, מטאל, נויז, רוק, פסיכודליה ומה לא, תקראו לזה איך שאתם רוצים, זה לא באמת משנה.
מ - Zu, Little Women, פאנטומס של פאטון ואפילו נייקד סיטי שהגיחו קצת יותר מאוחר מ-Last Exit, כל ההרכבים האלה ללא ספק חייבים לא מעט קרדיט למה שארבעת המטורפים האלה עשו אז מאמצע האייטיז.

זה ללא ספק גם מאלבומי ההופעה היותר טובים ופחות מעצבנים ששמעתי (לא סובל רעש אחר חוץ מהמוזיקה שנכנס בהרבה מאלבומי הלייב שיצא לי לשמוע) ואני אמשיך ועוד ועוד להכנס בדיקוגרפיה של הלהקה המדהימה הזאת.