יום שבת, 29 באוקטובר 2011

פה גדול שווה הרבה Pt 1

אני חייב להגיד שגם עם נוסטלגיה או בלי שום נוסטלגיה - אני מת על היפהופ.
כן, אומנם הטעם שלי השתנה והתגוון במהלך השנים והיום אני גם מזגזג למוזרויות שרחוקות שנות אור מהז'אנר, אבל זה בגלל שאני תמיד מוצא פינות חדשות ומרתקות, לא כי שכחתי את המקום שממנו התחלתי הכל.
ובכנות אגב - אני באמת עדיין מת על היפהופ.
מבחינתי לא צריך שום סטיגמה להצמד אליה כדי להעריך ביט שובר צווארים ואמסי שגורם להכל להשמע בדרכו הייחודית כמו שצריך.

אחד הדברים החביבים עליי בזמנים של אז היו Posse Cuts טובים.
מזה Posse Cut?
לוקחים חבורה לא קטנה של כמה ראפרים מעניינים (בוא נגיד מ-5 ולמעלה), שמים איזה מפיק/DJ תותח שמספק את הרקע לזרימה ומתחילים.
אחד ה-Posse Cuts הכי קלאסיים שקיימים וגם מוכרים זה  The Anthem, של הצמד Sway And Tech, ששמו אוסף ראפרים מטורף (שבין השאר הכיל את אמינם הצעיר, פרעה מונץ', טק ניין, KRS-One ועוד) שכל אחד מהם דפק וורס יותר טוב מהשני.
אני רוצה לדבר דווקא על שניים מהשמות שהשתתפו שמה (שגם גנבו את ההצגה בגדול), שמבחינתי הם מהשניים הכי מוכשרים, לא מוערכים, מרתקים וטובים שאי פעם החזיקו מייק.




הראשון שאני אתחיל איתו זה הראפר החצי פורטו ריקני/שחור, שזה הרי Chino XL.
צ'ינו הוא באמת אחד מהליריסיסטים הכי שנונים וחדים שהיו בהיפהופ, תמיד מלא תיאורים, דימויים ופאנצ'ים מקוריים ומטורפים, ממלא את הראש שלך ברפרנסי פופ סוטים, מפוצץ את המחשבה שלך בסיפורים סוחפים והזויים, ואת כל זה הוא יורה בפלואו באמת מושלם וקול כועס ועצבני שמזכיר מאוד איזה לבנבן מחומצן שהתפרסם אחריו.
צ'ינו מבחינתי הוא הראפר האולטמטיבי- חכם, מודע לעצמו, לא דופק חשבון לאף אחד, חסר תאקט, מגוון בתכנים שלו וגם בעל מספיק יכולות טכניות גבוהות כדי לשמור על עניין מעבר גם לליריקס.

איכשהו זה יצא שהוא בעיקר קצת התפרסם מהוורס (האדיר) שלו ב"The Anthem", מאיזה קללה שטופאק זרק עליו בדיס המגוחך "Hit Em Up" ומכל מיני תפקידים "מרתקים" בCSI Miami שבו הוא מראה לעולם מהו בודיבילדר לטיני אמיתי.
כמו שאמרתי למעלה מהרגע הראשון שהוא ירה את שני המשפטים הראשונים שלו בראפ- היה מדובר במפלצת אמיתית ומפוצצת בכשרון, ולא מספיק אנשים יודעים את זה בכלל.
והדוגמא הכי טובה שעליה אני גם רוצה לדבר, זה אלבום הבכורה הכה מבריק שלו - Here To Save You All.

לאחר כמה שנים שריק רובין (!) המפיק האגדי, גילה את צ'ינו בגיל 16 בלבד, הוא החל להקליט את האלבום הראשון שלו בלייבל של רובין, American Recordings.
מוכן להוציא על כל העולם את כל העצבים, כל האגרסיות, כל מה שהזיז לו קצת בראש או במקומות אחרים, התוצר הסופי יצא ב-96 ואפילו יחסית הצליח לאלבום הארדקור לא מתפשר שכמוהו.

 Slice like a cesarean, shoot like insulin
Hip hop lives at no radio station, penetrate you like a vaccination
Fascination do you like styro foam and crush ya
Needles in pressure points, acupuncture
You shouldn't of start no rubbish you got no indentity like Jay
You sing more blues than Sarah Vawn, easy to ruin like sued
Respect like Areatha Franklin', half asleep dark must be
But still American as fuckin' in the back seat

האלבום, בטח יחסית להיפהופ, מאוד ארוך (74 דק'), מאוד עמוס, בלי אורחים כמעט (למעט קול קית' וראס קאס המצויינים, וGravitation החברים של צ'ינו שמשתתפים בשיר הכי משעמם וחלש פה באופן אירוני) ועדיין לא משעמם לרגע.
צ'ינו לבד מצליח בלי בעיות לשמור אותך מפוקס ומרוכז לאורך כל השעה ורבע הזאת, בלי להתעייף כמעט לשניה.
B Wiz, שהוא המפיק העיקרי פה, מספק לצ'ינו ביטים חזקים, הדוקים, מהירים ובסיסיים, בלי יותר מדי שטיקים ובלי יותר מדי תוספות, מה שנותן לצ'ינו את הרקע המושלם להתפרע עליו ולעשות ככל העולה על נפשו.

משירי אגו טריפ רצחניים (Deliver, No Complex, RiIIooottt ועוד) משירים אישיים ומציאותיים באמת נוגעים (Its All Bad הדכאוני וWhat I Am המדהים, אחד מהשירים האהובים עליי שמדבר על הילדות הבעייתית של צ'ינו כילד מעורב בלי שום גזע או קבוצה להשתייך אליה) צ'ינו לא מפסיק להוציא מהשרוול עוד ועוד קסמים ומוכיח באמת שמדובר באמסי ברמה של הגדולים.

אני דווקא רוצה לעבור ולדבר על הסוף הכ"כ אדיר של האלבום, שמתחיל מ-Kreep, מין בלדת היפהופ עגמומית וקריפית שלוקחת השראה מהלהיט המאוס של רדיוהד, והופכת אותו להמנון סטוקרי מקורי ומצמרר במיוחד:

What the hell made you think the sun rose and set in your ass?
Fast I remove you from my itinerary
I tense you worry and exaggerate
becoming jealous at the drop of a dime wanting to kill all womankind
You are a perfect ten with the perfect tan goddess
Who could sell Evian to a drowning man, honest
Trying to stay sane walking that tight rope
I'm throwing you off the deep end you better pray shit floats
You gave me chills to your mind when Beverly Hills
make cleverly deals, and now you think you Brooke Shields


מפה הולכים ל-Many Different Ways ששוב חוזרים לממלכת הפאנצ'ים הבלתי נגמרת והעסיסית של צ'ינו, ואחרי זה לשיתוף פעולה הזוי ומעולה בשם The Shabba Doo Conspiracy עם קול קית' - הראפר ביזאר האולטמטיבי שמספק קונטרה ממש מצחיקה ואירונית.

שני הקטעים שמסיימים את האלבום  הם- הם באמת מה שמשאירים את הטעם הטוב בפה, ומראים בהחלט שהיפהופ הוא ז'אנר אחרי כל ההאשמות, הסטריאוטיפים, הירידות, ההתנשאות מלמעלה וההסתגרות- הוא ז'אנר באמת בלי גבולות.
הקטע הראשון Ghetto Vampire, הוא סאגה ספק גותית-ספק-ריאליסטית באמת מדהימה, מפחידה ומיסתורית.
צ'ינו מצייר לנו בראש בשלושה וורסים שונים (כל אחד עם ביט מותאם אישית ברוח האווירה שמשתוררת)
של אדם-ערפד שמשליט פחד וטרור בכל הסובבים אותו, וכרגיל עושה שהוא מוסיף מסביב רפרנסיים תרבותיים שרק הוא יכול לעשות.
הקטע השני ואולי אחד המרגשים פעם בהיפהופ לפחות, זה Rise שמסיים את הסרט.
צ'ינו שוב מציב את עצמו בתפקיד ראשי, הפעם כבנאדם שרצחו ומתכנן אחרי המוות שלו לנקום ברוצחים- ויחד עם הביט הסנטימנטלי והרגוע יחסית, יש פה אפקט הזדהות שאי אפשר לראות יותר מדי במוזיקה בכלל.

The actual transition between death and life
reveals darks passageways, painted like stained glass
Soaking wet from the rain and my brain tired
and I'm barefooted freezing cold as I walk through fires
A child born with no soul signifies my return
from pure thought to put my killer's ashes in a urn
Outside the realm of light, demons dance in preparation
Weightless, only to be seen during incantation


צ'ינו הוא באמת בזבוז ואחד כזה ענק.
חוצמזה והאלבום שאחרי (I Told You So, לא באותה רמה לדעתי, אבל עדיין מעולה) הוא נפל חזק חזק כמו הרבה ראפרים מוכשרים לפניו ואחריו (למרות שאין יותר מדי כישרוניים כמוהו שאני חושב על זה...)  לבורות הבינוניות והבנאליות שמהם הוא היה כ"כ רחוק בשנות הראשונות.

אבל עדיין....
כל מי שרוצה להכנס להיפהופ מעבר לקלישאות והדברים הצפויים והמשעממים, ובכלל רוצה להכיר אומן נהדר שהוא היה כזה, חייב לתת שמיעה ל-Here To Save You All, שהוא באמת מהאלבומים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו בפאקין הדבר הזה שקוראים לו היפהופ.








יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

ריצ'י אפריל והחבר'ה

מחר מתכוננת הופעה משובחת במיוחד בבארבי של להקה מבטיחה וקצת (ממש קצת) עולה בשם Consider The Source.
אולי השם קפץ בכמה אתרים כאטרקציה מעניינת וזולה לשם שינוי ללכת לראות, ואני אומר עכשיו- זה שווה את ה-70 שקל (או כמה שזה לא עולה) הממש מועטים.

מדובר בטריו לא הכי שגרתי של (פרטלס)גיטרה-(4 ו-6 מיתרים)באס-(כלי הקשה נוספים ואזוטריים,סמפלים....)תופים שנשמע כמו 10 אנשים לפחות.
הם מזגזגים ושוחים בין השאר במוזיקה הודית, פסיכדליה, ג'אם רוק, מוזיקה ערבית ו-Fאנק מטאל בקלילות והם נגנים באמת מדהימים אבל מה שיותר מרשים שהם גורמים לזה להשמע אחיד,סוחף וגרובי כגורם שלם, ולא כפירוטכניקה מעייפת שכל אחד מאונן על הכלי שלו בלי טאקט.

לי באופן אישי הם מזכירים לטובה הרכבים אוריינטליים אדירים כמו סיקרט צ'יפס (אפילו שאלתי את הבאסיסט אם הם מושפעים מהם) או אפילו קרוזנשטרן ופרוחוד שלנו, וההופעה שנה שעברה באוזן בר (יחד עם עוד 20 אנשים בקהל) היתה מפציצה, נהדרת ובול לעניין.
they know theyre stuff.

יש להם גם אלבום חדש שלא שמעתי אבל קיבלתי עליו המלצות חמות ועדיין אני חושב ש-Esperanto הראשון שלהם, הוא פאקינג מבריק ומענג.

לצערי אני לא אהיה שם מחר מסיבות אישיות מבאסות ומפגרות, אבל כל מי שקורא את זה ומשעמם לו ורוצה הופעה טובה ו-לא יקרה.... זאת האחת!

קבלו תמונה של המתופף הכריזמטי שלהם שבגללו יש את הכותרת (שאגב הסיבה העקרית שהם מופיעים הרבה בישראל זה כי יש לו קשרים משפחתיים עמוקים פה(:) :




יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

הקאנטרי הכי מגניב שלא שמעתם בחיים



ב-2008 ככה, לקראת גיל 18, בשיא תקופת "צריכת וחקירת מייק פאטון על גזרותיו השונות והמוזרות" שלי (שאני מניח שאני לא החובב מוזיקה היחידי שחווה את זה מתישהו), לאחר שכבר גיליתי וחרשתי גם את FNM וגם את מיסטר באנגל, וגיליתי בנוסף את טומהוק, פאנטומס, לאבאג' וכו' החלטתי גם לנסות אומנים שונים מהלייבל ששמעתי שהוא מנהל, Ipecac Recordings.
הדבר היחידי שהכרתי שחתום שמה באותה תקופה זה את אימני קופולה (המדהימה! מהמוזיקאיות האהובות עליי, אני אכתוב עליה משהו בעתיד) ואת המאסטרפיס שלה The Black And White Album.

מהשמות שצדדתי שמה, איזה אחד בלי ערך בויקי תפס לי את העין, The Lucky Stars זה היה.
אמרתי יאללה נלך על עיוור, נוריד (סורי) ונראה אם יש מה להתמודד ואם זה פסיכי ומאתגר כמו ידידינו בעל הזקן הצרפתי.
נפלתי על אלבום שלהם משנת 2000 (שמסתבר שהוא הראשון גם), The Hollywood Western, ושמה שמתי במדייה פלייר ולחצתי... פליי.

ממה ששמעתי באותו רגע לא הפיל אותי, לא זיעזע אותי, לא גירה אותי, לא הזיז אותי ולא נעליים.
מה ששמעתי באותו רגע היה מין קאנטרי "ברים" ספק מיושן-רטרו-רלוונטי או ווטאבר, וביטלתי את זה בסטופ ודחיקה חזרה למגירה, במטרה לראות אם בעתיד יהיה לי בכלל חשק לשמוע איזה להקת קאנטרי מוזרה (ולא בקטע התזזיתי שפאטון וחבריו ספקו לי) ומייבשת. נקסט!
ועוד חשבתי אז שיש לי ראש פתוח...

לאחר שנתיים וקצת, שאני כבר מגוייס ומתפקד כחייל ממורמר וציני, השם "הכוכבים המזליסטים" תפס את עיניי שוב, וגם העטיפה המצחיקה/מגוחכת שמככבת שמה. מאז הטעם שלי גדל והתרחב יחסית, אני נהייתי יותר פתוח לדברים שבעבר היו מרתיעים אותי (ג'אז ופוסט רוק הם הדוגמאות הבולטות) ואמרתי וואט דה (פ)הק, ננסה שוב.

אני אגיד את זה עכשיו - מדובר באחד האלבומים היותר כיפיים, ממכרים, מעלים חיוך ופשוט מצויינים שיצא לי לחרוש בשנה וחצי האחרונה.

לסולן/גיטריסט סייג' גאיטון יש יש קול כ"כ נהדר והגשה כ"כ כובשת שאי אפשר להגיד לו לא, ולאורך כל האלבום הוא ממשיך לשיר על נושאים פשוטים-יומיומיים בצורה כ"כ נאיבית וישירה, שיחד עם הלהקה המצויינת שמלווה אותו אי אפשר שלא להנות למשך כל ה-35 דק' הקצרות שההצגה הזאת בפעולה.
מה יש פה? הרבה סטיל גיטאר מענג,"פידל" באס דומיננטי ושמן, אקורדיון, פסנתר, מפוחית והכל פשוט נשמע כאילו זה מנוגן בסלון שלך באווירה שטותניקית אך מקצועית, אם כמה בירות מפוזרות על השולחן ואיזה ג'וקבוקס דימיוני שנמצא מימינך ואיזה בחורה קאבויות חמודה שיושבת לך על הברכיים (טוב נו....)
.
הסאונד פה כ"כ וינטאג'י ומדויק, הדינמיקה בין הנגנים מושלמת והשילוב המנצח שהם עושים עם קאנטרי,סווינג ובלוז עובד ועובד חזק.
לצד שירים הומוריסטיים קלילים וזורמים כמו Everybody's Fool  ו-Suger Mama יש גם את הצד היותר "רציני", כמו Get Of Your High Horse (הפייבוריט שלי) הנהדר שהוא השיר אנטי-התנשאות המושלם שיש או Chisel To My Heart הקופצני והעגמומי בבת אחת.

אני ממליץ לכל מי שפוחד מקאנטרי "אמיתי" לנסות את זה ולראות שזה ז'אנר לא פחות מעניין מכל שאר ירקות אלטרנטיביים למיניהם... או שזה פשוט להקה בת זונה ואלבום בן זונה, מה שתחליטו.

http://www.youtube.com/watch?v=QSAP7TF59ak&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=u52bQmOzkok&feature=related
 (קטעי לייב, איכות לא משהו, אבל זה מה שיש ביוטיוב...)



ומדרום ארה"ב נלך לכיוון הצפוני לקראת פנסילבניה, שמשמה יצאה אחת מהלהקות הכי אהובות עליי שיש, Ween הסופר אדירים.

למי שמכיר ולמי שלא, Ween מורכבת בבסיס מצמד "אחים" פיקטיביים בשם ג'ין ווין ודין ווין שיוצרים ביחד יותר מ-20 שנה, מאז בעצם שהם היו שני תיכוניסטים שאהבו להקשיב לפראנק זאפה, להסניף דבק ולשחק בשובבות משהו עם ערוצי הקלטה ביתיים.
 להוציא את האחרון שלהם (La Cucaracha), כל מה שהם הוציאו מומלץ בחום אך בזהירות, כי מדובר (במיוחד בשנים הראשונות) גם בשני אנשים שלא רואים אף אחד ממטר, גם אם זה אומר להיות חתום במייג'ור לייבל כמו אלקטרה ולשחרר אלבומים פארודיים מפוצצים ברעיונות מוזיקליים לא נגמרים,בדיחות פנימיות,הומור שחור חולני ושאר ירקות שבעצם הפכו אותי למעריץ מושבע שלהם! אז מה רע בעצם...

הסגנונות ש-Ween אכלו במשך השנים, עיכלו והוציאו בפורמט שלהם (כן אני יודע(:) למשך השנים קיבלו הרבה תהפוכות מעניינות ואקלקטיות, ומאלבום Lo-Fi אוונגרדי ומטורף כמו Pure Gueva (לצד Pop Tatari של הבורדומז, האלבום הכי מוזר שיצא במייג'ור אי פעם... מפתיע מישהו שששתי הלהקות איחדו כוחות לאלבום מצויין ב-96?) עד ל-The Mollusk המופתי והכ"כ פסיכדלי ועשיר, החבר'ה האלה אף פעם לא התעייפו ותמיד חיפשו דברים חדשים לחקור, כיוונים שונים ומשונים לשים את הידיים בהם ותמיד מצאו דרכים להשאר עדיין ייחודיים ובעל טביעת חותמת משלהם, עם כל הפיזור הז'אנרים מסביב שמאפף אותם. 

אבל רגע מה רציתי? אה כן.... ב-95 בין כל שאר הדברים שהם עדיין לא הספיקו לגעת בו, הם גם רצו לשחרר אלבום קאנטרי-רוק משלהם, עם אנמסבל שלם של נגנים שכלל הרבה מותיקי הסצינה בנשוויל, והרבה יותר אנשים מסביב מהימים שהם היו רגילים רק שניהם להוציא לעולם אלבומים שיציא מפרי מוחם המלא הזיות וריר באולפן ביתי קטן וצנוע.

הם ניצלו את הדמי כיס שהאבא הגדול והעשיר הביא להם,הביאו בחורצ'יק מיומן ומוכשר כמו בן ווהן להפיק את הדבר, איחדו את כל הנגנים המשופשפים של נשוויל ביחד, כתבו 10 שירים ווואלה! קראו לזה 12 Country Golden Greats  (כמחווה נאשווילית ברוח הנושא) וזרקו את זה לפנים של המאזינים שבטח אז לא ידעו מאיזה כיוון הם יבואו.

בניגוד ל-The Lucky Stars מקודם, Ween לקחו את האלמנטים הקאנטריים הבסיסיים והנוסחתיים ולא ביצעו אותם בפשטות אך בדיוק כמוהם, אלה הלכו והרחיבו את הגבולות כמו שהם אוהבים תמיד, הוסיפו את הטוויסט הסאטירי שלהם ולא שחכו גם להראות מחווה אמיתית לאותם ענקים שלהם הם הקדישו את האלבום.
Im Holding You שפותח את האלבום הוא מהשירים היותר יפים שג'ין ווין שר בחיים שלו, You Were The Fool ו-I Dont Want To Leave You On The Farm ממשיכים להראות את הצד היותר רך ורגיש אך עדיין הומוריסטי שלהם, בעוד שב-Mister Richard Smoker ו-Piss Up A Rope (שיר הפרידה הגדול בהיסטוריה נגיד ככה) הם חוזרים להיות אכזריים, קורעים ולועגים כתמיד,אך מה?
הכל מקבל קונטרה חריפה בתוספת הרחבה והנהדרת של הנאשווילים שפשוט הופכים הכל למסע חייכני/מסטול לאורך מסילות רכבת, חוות מועסקות, טרקטורים בשדה ודיינרים חצי כושלים...
 בסופו של דבר הכל מתחבר ומה שיש פה לדעתי זאת אחת היצירות היותר כנות,אמיצות, מורכבות וגם כן כן מרגשות שהלהקה המופלאה הזאת הוציאה.

קאנטרי-רוק מעולם לא נשמע יותר קרוע ובאותו זמן גם אותנטי לחלוטין.

http://www.youtube.com/watch?v=4e-aPughYQQ

http://www.youtube.com/watch?v=w7M3EEHYkJ0










יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

WHAT IS TWO IN A FIVE A BILLION WORLD!

מה קורה למי שקורא וגם למי שלא. פתחתי בלוג אחרי שנמאס לי להיות תלוי באתרים אחרים על מנת לפרסם דברים(: אני כתבתי 9 ביקורות/סקירות לשרת העיוור כ-AWS 1 ועכשיו נראה לאן ה"ההרפתקאה" הזאת תקח אותי.


אז כדי לתת בעיטת פתיחה, הנה עשרה שצריך (שאין לי מושג אם זה יתפרסם בעתיד בכלל) שכתבתי על אחד הסולנים הכי אהובים עליי, שאנון סלדברג!

______________________________________________________________________


The supremacist popped out of audience and said he was gonna kill me! So I popped him with the bottom of my mic stand and he fell back into the crowd and I didn't hear anything else from him. And there was this big biker in Houston that was standing up front kinda leering at me. And you know how the audience will stop watching the show and start watching the confrontation instead. So finally I said I gotta do something about this guy, so I leaned down, grabbed him by the hair and French kissed him.

ככה שאנון סלדברג מסביר בראיון לפני כמה שנים טובות על שתי הופעות "שגרתיות" של ה-Cows, שהיו ידועות בטירוף הכאוטי והרנדומליות המוזרה שאפפה כל פינה במועדונים הצפופים שבהם הופיעו.
זה גם קצת מסביר על הפרסונה המרתקת של שאנון עצמו, אחד הסולנים והכותבים היותר ייחודיים שצמחו מאמריקה מאז ומתמיד לדעת כותב זה, ואומן שמייצג בשבילו כל מה שצריך וכל מה שמספיק במוזיקה "אלטרנטיבית".

אפשר להגדיר את שאנון כמין אלכס דה לארג' מפותח של עולם הנויז רוק רק עם הומור מורבידי וביזארי,תמיד מכיל תכנים סאדיסטיים ואכזריים, תמיד לועג ושוחט כל טאבו אסור שיש על הפלנטה, ותמיד מעביר את כל התכונות השטניות שלו בצורה הכי משכנעת ומקורית שיש.

בשבילי לעשות "עשרה שצריך" עליו היה קצת בעייתי כי לבנאדם סה"כ יש הרבה אלבומים שבהם הוא השתתף אך רק ב-2 להקות עיקריות, Cows  ו-Heroine Sheiks, אבל איזה שתי להקות...

הראשונים היו מלהקות הנויז-פאנק-אוונגרד הכי מדהימות והכי פחות מתפשרות שפעלו בניינטיז, מין שיבוט בלתי אפשרי של ג'יזוס ליזארד ובאטהול סרפרז רק עם יותר אבסטרקטיות ונטייה לקקופוניה מפוזרת וג'אזית (באדיבות החצוצרה הכסחנית של שאנון). 
האלבומים שלהם פחות או יותר מהווים את הפסגה של אותה התקופה, והם המייצגים הכי נאמנים של הלייבל הנהדר שבו הם פעלו (Amphetamine reptile האגדי), וההופעות החיות שלהם לפי המיתוסים, בכלל ניפצו כל עור תוף, תא מוח, אף, לב, רגל ופה אפשריים.

שאנון הקים את הלהקה השניה על חורבות התפרקותה של Cows (הגיטריסט Thor Eisentrager החליט שלהיות מאבטח במוזיאון לאומנות הרבה יותר מרגש מחיי מוזיקאי אנדרגראונד) שהמשיכה את הקו הפסיכוטי וה"רעשני" של להקת האם.
Heroin sheiks הם הרבה יותר Groove-Oriented ומגובשים, עם עלייה בסאונד ובהפקה בכמה רמות (להוציא את הראשון שלהם) והם התפתחו וחקרו כיוונים אחרים מוזרים, מעניינים ואפילו "אלקטרוניים" יותר נגיד, שה"פרות" לא נגעו בתקופתן, ושאנון עצמו רק השתכלל כמבצע ומספר סיפורים אורבני מגיהנום.

אז כל מי ששמע איכשהו את השם הזה, או את אחת מהשמות של שתי הלהקות, מוזמן להציץ ב"עשרה שצריך" ולהכיר לרוחב את אחד האומנים היותר מעניינים שצמחו ברוק הקיצוני (ובכלל).

Cows – Taint Pluribus Taint Unum 1987


איך אפשר להגיד לא לאלבום בכורה שנפתח בקאבר Pאנק ברוטלי ל-Koyaanisqatsi  של פיליפ גלאס?
התנגשויות מכוונות אחד בשני, גירודים בראש,  נהיגה מהירה בשכרות בזמן אוננות כפייתית, כימיקלים מקולקלים, סטיות מיניות מעוותות, ראשים מנופחים, ים של סבל, ים של הומור, ים של איברי מין כרותים, קירות אטומים של דיסטורשנים, באס-תופים אימתני ומפוצץ ומיזנטרופ צבעוני אחד שאחראי על כל ההצגה.
אלבום הבכורה של ה"פרות" לדעתי היה ונשאר אחד מאלבומי הבכורה היותר מרשימים שיצאו באותם שנים.
וחבל שכמו רוב אלבומי הלהקה, הוא לא ממש ניתן להשגה היום, כי מדובר באוצר של ממש... אוונגרדי, אלים, ממכר וכיפי כל פעם מחדש.
אגב, כבר פה אפשר להכנס לראש ההומוריסטי והמוזר של שאנון שמספק לנו סיפורים ותיאורים קולעים ומוזרים בבת אחת, שנעים משירי אהבה מעודדים במיוחד לאמא (Mother, I Love That Bitch) או דילמות מיניות וזוגיות וקצת מרתיעות שיכולות לגרום לחיוך רציונלי ומבייש באותו זמן (The Pictorial).
הייתי ממליץ דווקא להתחיל עם זה ולא רק כי זה האלבום הראשון, גם כי זה מבחינת סאונד והפקה, האלבום אולפן הבאמת היחידי שלהם שמגשר בין התקופה היותר "מלוכלכת", לו-פי-יית ובוסרית של השנים הראשונות (87-93 ככה) לבין התקופה השניה היותר נגישה, ממוקדת ומגוונת (94-98 ככה).
__________________________________________________________________________________


Cows- Daddy Has A Tail 1989


לפני שאני אעבור לפריט הזה, אני חייב להגיד רק עוד משהו אחד: ל"פרות" היו את העטיפות הכי משוגעות ומדהימות אי פעם. זהו.

חתימה בלייבל הצעיר Amphetamine Reptile, יריית פתיחה באוויר ויאללה לדרך...

 פה העניינים כבר נעשים יותר ויותר קשים ואכזריים, הגיטרה הרבה יותר מפוזרת ולא מכוונת, הבאס יותר חזק וקשה מקיר בטון והתופים יותר פרימטיביים ותוקפניים מאוהדי ביתר מתוסכלים, והכל נשמע כמו ערבוביה של גאראז'-Pאנק-שיט שהרגע קפץ בזרם ענק מהביוב ממתחת כדי לתקוף את האזרחים המסכנים שמהלכים להם למעלה.

כאן כבר מתחילה הסאגה הכי לא מתפשרת ונסיונית של הלהקה, לדעתי לטוב וכמעט לא לרע, ולאנשים שרק נחשפו אליה יהיה יותר קשה להתחבר אליהם פה לדעתי מאשר מבאלבומים המאוחרים שלהם, בעיקר שהם נשמעים בשנים האלה (וכמובן באלבום הזה גם) כ"כ Raw ומבולגנים.
אבל עדיין איזה אלבום משובח!

שאנון רק ממשיך להתקדם בדרכו ונשמע יותר ויותר כמו השד/ליצן חצר שתמיד אורב בפינה במקומות המפוקפקים…
בקול הייחודי והמלגלג הזה שלו הוא פשוט שואג/צועק/צורח/נואם כל מה שעובר לו בראש הבעייתי שלו, וכרגיל שווה מאוד להקשיב למה שהבנאדם הזה מעביר, כי באמת שאין הרבה כותבים חדים ושנונים כמוהו.

 _________________________________________________________________________________
Cows - Peacetika 1991
בזמן זה באמת הבית משוגעים מתחיל להשתגע ולנפץ כל דבר שעומד מולו, באלבומם הרביעי ואולי הכי רועש ומתחרע של הקופים האלה.
פה שומעים שכל מה שהם עברו ועשו (ואני לא מדבר רק מבחינה מוזיקלית) בשנים האחרונות, התגלגל כמו כדור שלג מפלצתי ודוקרני במיוחד, גדל וגדל, והפך למפלצת סאדיסטית שאי אפשר לעצור או לברוח ממנה.
אני אגיד את זה בכמה מילים: זה נויז רוק כמו שנויז רוק אמור להיות: מחריש, מקפיץ, מבלבל, מקולקל, מודע לעצמו, מפגר ותוצר עסיסי של אותה תקופה כ"כ טובה לתת ז'אנרים רועשים וכועסים למיניהם.
Hitting The Wall  זה מהקלאסיקות הגדולות של הלהקה (אין על הצרחות הפסיכוטיות של שאנון פה), The Man, Cant Die  ו-3 Way Lisa  כולם שירים שראויים להכנס לארכיון ה"מנודים" שמתחבא לו איפשהו מתחת לאיזה פאב כושל, ושאנון הוא פשוט מאסטר שאי אפשר שלא לסמפט. זהו.
________________________________________________________________________________
Cows – Cunning Stunts 1992
העטיפה (האדירה, כרגיל) לא משקרת. זה בהחלט האלבום הכי ג'אזי של ה"פרות", שמקרב אותם לעתים יותר לאיזה קרקס סווינג ביזארי מאשר לPאנק או נויז רוק סטנדרדטי שהסתובב באותן שנים.
אך עדיין אין מה לטעות... מדובר באלבום בועט, ובועט מאוד מאוד.
החצוצרה של שאנון כאמור מקבלת פה תפקיד יותר משמעותי והיא פשוט משתלבת נהדר עם שאר הבלאגן המאורגן איכשהו שמספקת הלהקה מסביב, והשירים פה הם בונבניירות אחד אחד, מהתחלה עד הסוף.
לדעת רבים האלבום הכי טוב של הלהקה, שגם מייצג אותם הכי נאמנה.
אני קצת חולק על זה, כי למרות שבהחלט מדובר באלבום נפלא עדיין יש שניים-שלושה שאני מעדיף על פניו.
שוב למי שפוחד מאי-נגישות שלהם, הייתי ממליץ להתחיל פה כי איכשהו בצורתו המשונה, הוא יותר קליט ואפילו "רקיד" מאחרים.

________________________________________________________________________
Cows – Orphan’s Tragedy 1994
פה כבר נכנסים עמוק עמוק לתקופה השניה של הלהקה, שבה הם נשמעים הרבה יותר מגובשים ומנוסים, ההפקה פי כמה וכמה יותר טובה  ועדיין אי אפשר להגיד שניה שעדיין הם לא נשמעים שלוחי רסן ומרוסקים כמו שצריך.
לפי שם האלבום והעטיפה כבר מבינים שאולי התוכן יותר קר, ציני וחולני ואכן זה נכון, שאנון עולה ועולה (או יורד ויורד) לתהומות הוולגריות והנונסנס רק כדי להגיע לשמה ולצחוק לכולם בפנים באופן אבסורדי ומגוחך.
שמות כמו Pussy Is Monarchy, Allergic To Myself, Witch Hunt  וכו' רק מבהירים את העניין וכרגיל מעלים את המוזיקה המפוצצת של ה"פרות" בכמה רמות למעלה.
מלבד זה, הכל פה נשמע הרבה יותר הדוק ומרשים מבעבר מבחינה טכנית, וגם מבחינה לא טכנית, מדובר בעוד אלבום מצויין, מרשים ומקורי של החבורה הזאת.
אגב פה הם נשמעים הרבה יותר סטונריים הרבה יותר מבכל דבר אחר שלהם לדעתי, מה שגורם להם להשמע כמו יותר מהכל דומים לאחת המקבילות היותר מוכרות שלהם, המלווינס הגדולים. טוב נו רק עם תוספות אסיד בתוך העוגיות.
__________________________________________________________________________________

Cows – Whorn 1996
 
עוד מחווה בעטיפה לבלו-נוט, עוד אלבום ג'אז-נויז- רוק שמשתחרר לעולם? לא יודע, אבל כן עוד תוצרת איכותית להוסיף למדף.
פה  כבר הם ממש קרובים לסוף הדרך, ובהמשך ישיר ועקיף של הקודם שלהם (Orphan’s Tragedy) הם מגישים את אחד האלבומים היותר מגוונים, מעניינים, מאתגרים וטובים שלהם, שמבחינתי רק מחמם מנועים לקראת הבא והאחרון.... אולי גם הכי נגיש ואחיד בצורתו המחורעת של הלהקה ובהחלט נקודת פתיחה עדיפה לכל מאזין ממוצע ומתחיל.
_________________________________________________________________________
Cows – Sorry In Pig Minor 1998
מאסטרפיס, גאונות, שגעון, הרס עצמי משחרר, עצבים מלוכדים, כתיבת שירים לא מהעולם הזה ופשוט אלבום מושלם.
100 מתוך 10 מבחינתי, הפייבוריט שלי של הלהקה הזאת ושיא הפסגה של כל המעורבים פה.
באז אוזבורן (מלווינס) תפס את מושכות המפיק הפה ובדומה ל-Stag של המלווינס, גרם לזה להשמע כיצירה הכי נגישה שלהם ובאותן גם הכי נועזת ומטורללת של ה"פרות".
סלסה אפריקאית, נויז קיצוני וג'אז אתני בין השאר מהמרכיבים של האלבום הזה יחד עם החספוס התמידי שלהם.
 שאנון עצמו אמר פעם שהוא כתב את כל השירים פה בידיעה שהם הולכים להתפרק ושזהו זהו.
לדעתי מדובר בשיא הכתיבה שהוא הציג לעולם עד כה, כרגיל מלאי הומור מרושע ואירוני אבל אולי לראשונה הוא גם מכניס קצת עגמומיות ועצב, בצורתו הייחודית לכל העסק הזה.
Cabin Man, הוא מהשירי פתיחה הכי מדהימים, מזעזעים ובלתי יאומנים ששמעתי בחיים שלי! ללא ספק השיר הכי גדול של הלהקה. שאר האלבום מפעים גם הוא, אבל רק בשביל זה שווה להשיג את האלבום (בצורה חוקית או לא חוקית, לא משנה).
________________________________________________________________________________
Heroine Sheiks – Rape On The Installment Plan 2000

ת'ור איסטנרג'ר הגיטריסט הלך לאבטח במוזיאן לאומנויות כמו שאמרתי (או משהו כזה), קווין רוטמניס הבסיסט הדגול הלך למלווינס להצטרף לבאזו וקרובר להרפתקאות הסלאדג' שלהם והמתופף פרדי ווטל הלך להתגורר בשכונה שקטה בטבריה ולא חזר לעצמו אף פעם.
שאנון עצמו, אחרי ההתפרקות המצערת של להקת האם שלו, החליט להקים להקה חדשה בשם "הרואין שיקס" שתיקח את כל ההשפעות של האקסית,על מנת להמשיך איתן יד ביד ולפזר אותן למחוזות יותר אפלים ושונים (ואפילו לשלב לצד החצוצרה המקפצת שלו יותר ויותר קלידים ספייסיים וביזאריים שרק מוסיפים צבע נוסף למוזיקה).
הוא קיבץ סביבו תותחים לא קטנים (נורמן ווסטברג אקס-גיטריסט Swans, ג'ון פל, מתופף מצויין ומכובד בחוגי האלטרנטיב למיניהם וכו) ונכנס לאולפן ויצר את זה.
אלבום הבכורה שלהם, הוא מנת הארדקור מופרעת, משובחת וקצרה שרק מגבירה את הרעב לעוד מהפרויקט המעניין הזה.
ההגשה, הקול, הנוכחות, הטקסטים האדירים... כרגיל שמה.
_________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Siamese Pipe 2002

דווקא לאחר ה-11 בספטמבר, שאנון החליט שזוהי חובתו להוציא לעולם את האלבום הכי פוליטי/ביקורתי/מושחז שהוא שחרר עד כה.

אבל אין מה לדאוג, במקום איזה תחליף זול לדד קנדיז או משהו כזה, הוא מביא יחד עם ה"שיקס" אלבום אינטילגנטי, מצחיק, מעורר מחשבה וכרגיל מלא בדימויים השחורים פרי מוחו הקודח על גבי האפוקליפסה העצבנית שמגבה אותו מכל עבר.
לטעמי האלבום הכי טוב שלהם, ואחד מהדברים היותר מצויינים ששאנון היה מעורב בהם בקריירה הארוכה שלו.
Since I was a little tyke
I’ve kept on swinging, with all my might might might
My life’s a shotgun without a sight
And I say OH AH OH AH Ohhhh MAS SUICIDE
_________________________________________________________________________________
Heroine Sheiks – Out Of Aferica
המשך ישיר ל"תאום סיאמי", מופרע אבל קוהרנטי, רועש אבל איכשהו גם מלודי מאוד.
בצורה כלשהי, הוא גם ממשיך את קו הנגישות המפתיע שהרואין "שיקס" הביאו בניגוד ל"פרות", ובכללי, מדובר באלבום מהנה וממצה שכיף לשמוע כל פעם מחדש.
כבר לא צריך להגיד ששאנון הוא ענק אמיתי, נכון?
Break Up  זה המנון פאנק עצבני שצריך להשמיע לכל זוג מעצבן, Jaws Of Life  זה קטע אפרורי שצריך להשמיע לכל תינוק חדש בעולם, ו-The Obscenery  זה פשוט קטע שצריך להשמיע לכל אחד עם זוג אוזניים בריאות, וחוש הומור קצת שונה.
________________________________________________________________________





(בהמשך גם יתפרסם אוסף של שאנון)