תיפוף מארשי וכמעט "צבאי" ומדויק מכה חזק חזק באוזן ביציבות ברקע, ליין באס דוקר ומשחרר משתחל לו ביחד כדי ליצור מנת קצב הגונה, גיטרה מרחפת ומפוזרת עפה לה כמו אדי דלק מחניקים ומסוכנים מעל הכל, ובראש הפירמידה העקומה והמושכת הזאת עומד בגאווה, סולן אחד, שצורח את נשמתו בצורה הכי אותנטית וקורעת גרונים שיש, על "אהבה" נכזבת שלא מוכנה לקבל אותו בחזרה בגלל כל הפשעים והחטאים שהוא ביצע.
"Since the day i crawl, out of home
you never forgave me, for all the chances i stole
knocking on that door, so pretty lonely girl!
ומשמה מיותר לציין, שהסיוט הממשי הזה מתמשך ומתפתח לאיזורים יותר כואבים, יותר רועשים, ומעל הכל יותר גבוהים ופסיכוטיים.
זאת הבעיטת/יריית פתיחה הרשמית לאלבום הבכורה של להקת הגאראז' Pאנק/בלוז המיתולוגית Laughing Hyenas, שעונה לשם You Cant Pray A Lie.
היסטוריה קצרה לפני שנכנסים לתוך האלבום עצמו -
הלהקה הוקמה ב-1985 ע"י פירוק וחורבן שתי להקות:
Negative Approach, שבה היה חבר הסולן האימתני ג'ון בראנון, ו-L-Seven שבה היתה הגיטריסטית לאריסה סטריקלנד.
שניהם אימצו כוחות ביחד והקימו את Laughing Hyenas, צירפו יחידת קצב מתאימה בול בשבילהם (קווין סטריקלנד, אח של לריסה על הבס, וג'ים קימבול על התופים), הוחתמו על ידי הלייבל העצמאי המשובח Touch And Go ומשם יצאו לדרכם.
לא שמעתי עדיין את שתי הלהקות הנ"ל, אבל ממה שאני יודע, LH (מעכשיו נקרא להם ככה) לקחו את השתייכות העבר לסצינת ההארדקור והפוסט פאנק בהרכב הנוכחי והעכשווי שלהם, הרחיבו ושכללו את ההשפעות האלו, הוסיפו אלמנטים חזקים וניגודיים של בלוז לתוך כל הכאוס והרעש המחורע והכועס שלהם, והלכו עם כל זה עד הסוף.
ועכשיו, ברצוני לדבר על שני אלבומי הבכורה שהם הוציאו ב-89 ו-90, שמבינתי אלה הן הפסגות יצירה האמיתיות שלהם.
כבר משמיעה ראשונה אפשר בהחלט לזהות לא מעט קווים מקבילים ודומים לשתי להקות גדולות ובולטות שהיו לפניהן שגם הכניסו לכל העסק הלא הגיוני שלהם מנות נכבדות של בלוז לא מזוקק - בירדת'י פארטי והגאן קלאב.
LH בהחלט נשמעים כמו שיבוט לא מרוסן ותוקפני של שתיהן, עם הרבה נגינה דוהרת ומהירה בו זמנית שמזכירה את אווירת "המדבריות" והמיתוסי מערבונים של הגאן הקלאב.
מצד שני הסאונד הדיסטינקטיבי והלא מכוון של הגיטרה והצרחות וההברות הלא נגמרות של הסולן הראשי בהחלט מזכירות לפרקים את הקטעים המטורפים שהחבורה האוסטרלית ניפקה כמה שנים לפני.
אבל כמובן שיש יותר בכל המוזיקה שלהם מאשר דמיון רב לשתי הלהקות האלו - ומשיר הפתיחה של You Cant Pray A Lie שציינתי למעלה, בשם Love's My Only Crime, אפשר בהחלט להבין ולזהות שמדובר במשהו אמיתי לגמרי, מופרע, אובססיבי, גולמי ואם זאת גם מאורגן ודינאמי מאוד.
יש באלבום 8 קטעים כולה, וכמובן שכולם עומדים בפני עצמם עם ראש מורם, ולא מרפים מהראש, הצוואר והאוזניים לרגע.
Black Eyed Susan הוא לדוג' קטע שמפליא עוד יותר בכל הדברים הטובים שבלהקה הזאת - אגריסיביות גאראז'ית לא נגמרת שמובלת ע"י נגינה מהדהדת ופוגעת של סטריקלנד בגיטרה, קצב קליט וממכר שמתחבא בסלע גדול מתחת לכל הרעש, ומעל הכל כמובן הסיפורים והתיאורים הסאדיסטיים והאלימים של ג'ון בראנון שמעביר כרגיל את מילותיו, כאילו החיים של הילד הקטן שלו תלויים בזה.
ובכלל תגלו פה כנראה את אחד הסולנים היותר טובים, מטורפים ובעלי צבע ומימדים שתשמעו מאותה תקופה.
הקול וההגשה של בראנון פשוט אדירים - מלאי ליחה, זיעה קרה, חרדה, עצבנות, ייאוש ואסואיציות של הרג המוני בבנק לאור יום.
ב-Desolate Son הוא בהחלט נשמע כמו הבן האבוד, הנטוש והעזוב שאף פעם לא קיבל את היחס המינימלי שהיה מגיע לו, ושבגלל אותו חסרון וריקנות אלו, החליט לפנות לאמצעים היותר קיצוניים שעומדים לרשותו בחיים:
I look up above, and see the stars
live so close, and you seem so far
now my days mean nothing, but i need something to hold
the night's so alone, so empty and cold, cold , COLD!!
ואז רמת הווליום עולה בשתי דרגות, ובראנון מיטיב להוסיף בצעקות גוברות:
I close my eyes
black the world i see
with everyone i had
what IT meant to be
lonesome, lonesome night
lonely stars that shine so bright
each one alone up in the sky
each on alone, and so am i!
New Gospel שהוא הקטע שחותם את האלבום, מתחיל בהדרגתיות איטית יחסית ונבנה ומתפתח במין סוג של וידוי על פשע נוראי, שאין דרך חזרה ממנו, וש-משמה הדברים יכולים רק ללכת ולהדרדר עד למבוי הסתום הסופי, שממנו משתחררים לתמיד ולאי פעם.
אסוציאציות של דביקה בדת כאופציה האחרונה, כבישים ארוכים ולא נגמרים שמהם אפשר לברוח למקסיקו, שוטגאן דרוך במושב ליד, נסיעה ללא כיוון ברור ובכמה מילים יותר ברורות - קליימקס ראוי וסופי לאלבום מלא מתח ואדרנלין גבוה כמו זה, סיומת נהדרת לאלבום בכורה נהדר שמציב רף מאוד גבוה לעתיד הקרוב והבא.
מי יודע מה יהיה באלבום השני...
טוב אז שמטתי שם אחד מקודם למעלה, שהיה אחראי ברובו להפקה של האלבום הראשון של LH.
קוראים לו בוץ' ויג, מי שידוע כמפיק של אלבום האנדרגראונד האיזוטרי והלא מוערך Nevermind של איזה חבר'ה שקוראים לעצמם נירוונה.
אז גם באלבום השני של LH הוא לקח את מושכות המפיק לידיים, קצת לפני הפריצה העצומה של Nevermind שהביא לו ימבה פרסום, כסף, ביקוש ודברים אחרים...
אז מה אני מנסה להגיד? שפה בהחלט שומעים שהסאונד יותר מהוקצע ו"נקי" מבאלבום הראשון, שהבוסריות והחפיפות הקלה ירדו ושדי יש פה יותר יישור קו עם הרוק האלטרנטיבי היותר מוכר שפרץ באותה תקופה.
כל זה לא מוריד מערכו של Life Of Crime, שאומנם נשמע יותר "בוגר", ממוקד ובשל לעומת קודמו (אני מדבר כאילו זה דבר רע), אבל זה ממש לא בא על חשבון האנרגיות, המבנה שירים והאופי של הלהקה.
גם השירה של בראנון השתנתה לא מעט ונשמעת יותר ברורה ועגולה, אבל הכל בהקשר היחסי...
הבנאדם הוא נוכחות דומיננטית מאין כמוה, ועדיין אוחז היטב היטב בהגה העצבים שמנווט את ההרכב לכל פניה ופניה שמחכה להם.
כמו שהשם של האלבום רומז, גם פה אין מעשיות טובות ושירי אהבה קסומים ודביקים לשמוע יחד עם הבת הזוג.
מה שיש פה זה עוד צעד אחד עמוק במעמקי הביוב והרפש של ערים דרומיות פרימטיביות, טיפוסים מפוקפקים מלאי סמים ומחשבות זדוניות והסתכלות פנימה לצדדים הפחות הגיוניים ונורמטיביים שטמועים עמוק בבני אדם בעולם הלא היציב הזה.
ההרכב נשאר בעל אותו בסיס חברים, ופה הנגינה שלהם אפילו נשמעת יותר מרשימה, חזקה והדוקה- אווירת ההארדקור וה-Pאנק עדיין נשמרה ונטענת חזק בכל קטע וקטע, אבל מרגישים את הורדת ההילוכים מ- You Can't Pray A Lie ואת הצלילה פנימה למחוזות הבלוז והרוק היותר איטיים,מחושבים ומלודיים, ושוב הכל בהקשר היחסי...
Hitman הוא דוגמא טובה להתפתחות החיובית הקטנה הזאת.
קטע רוק-אנד-רול דחוס וכבד שבקלות יכול להפוך להמנון קטן בחוגים הנכונים, עם קצב מהפנט וזריז, בס שלא מרפה לרגע מהראש ופזמון הומוריסטי שמראה על צד קצת יותר קליל של הלהקה.
Kick אולי הקטע הכי אפי וטוב באלבום, וכשמו נותן לך בעיטה חזקה ומכאיבה לכל האיזורים האפשריים בגוף, ועדיין נגרם נזק חיובי שנותן לך תחושה לא רציונלית לחטוף עוד מכות מהמהלומות שהשיר הזה משחרר עליך.
פה יש את המבנה ההדרגתי שאני כ"כ מתחבר אליו בהרבה מהשירים שלהם, בטח באלבום הזה.
מקטעי מעבר יותר שקטים ורגועים שנותנים לעצמם להתקדם ולבנות את המתח שלהם עד השבירה הפתאומית, שעדיין שומרת על הקצב המקורי רק בתוספת דיסטורשן כפול שמעיף את השיר לאלפי כיוונים שונים.
כמו שאמרתי, בראנון שינה את ההגשה שלו פה, וב-Kick רואים עוד יותר כמה גם הוא יכול לשיר "נורמלי" נהדר ולשבור את זה ולחזור לצעקות הלא מתפשרות שלו.
Outlaw הוא עוד קטע "גאולה" מלא בחרטות ועצבים משונים, והוא גם בדומה לרוב הקטעים באלבום הזה, לוקח את הזמן והמרחב הפנימי שלו על מנת להתפתח כמו שצריך (השיר הכי ארוך פה, 5:47 דק'), והמילים כרגיל נושאות את אותו אופי שכל האלבום נושא, סביב עולם מלא בפשע מתועב ומעשים לא מוסריים ו"אסורים":
i've been through and then, falling of the tracks
see it comes and goes, just to hell and back
what i want to do, its to kill anyone now
but the one thing that they dont understand
it wasnt ever in the plan to turn in this way!
ולסיכום סופי- מדובר בסוג של אלבום "המשך" לקודמו, הליריקס עדיין מתמקדים בנושאים הספציפיים שכבר ציינתי כמה פעמים, המוזיקה עדיין משופעת בערבוב נויז רוק, בלוז, Pאנק וקקטוסים יבשים ותחנות דלק באמצע שום מקום שאפשר לשדוד.
Life Of Crime מתווסף ונהפך לאלבום מוצלח בזכות עצמו ובזכות הבידוד הקל שהוא עשה מקודמו, וכמו שאמרתי, עדיין שומר את המאפיניים הרבים שהפכו את LH ללהקה אדירה לדעתי.
ובגדול מדובר בצמד אלבומים מהטובים שתשמעו מאותן שנים לדעתי, חובה כמו שהבנתם לכל חובב רוק אלטרנטיבי, גאראז' או הארדקור כלשהו.
אנדייטד זה אנדרסטייטמנט ללהקה הזאת, ולארס סטריקלנד מראה לכולם (וכולן) מאיפה משתינה הגיטרה.
צחקו, צבועים, צחקו!
