ההיפהופ, באופן כללי לאורך השנים, ידוע מאוד בזכות כמה אספקטים מרכזיים ומאוד בולטים, לטוב ולרע. בוטות, מלל בלתי מוגבל, מחאתיות, הצמדות לתרבויות רחוב ושוליים, סלנג "שחור", פאנצ'ים, רפרנסים לתרבות הפופ, הומור וולגרי, גאווה ואלימות קיצונית ועוד. כל אלה הם מהמרכיבים היותר ידועים וטחונים של הז'אנר הכל כך מפורסם הזה. אבל לדעתי מה שעומד בבסיסו, ובחלק לא קטן מהאומנים שיצרו את המוזיקה הכי טובה ומעניינת תחתיו, זה האספקט שבפשטות וקצרות אפשר להגדיר אותו כאחד, פאן.
פאן, הדבר הזה שמשתרבב לו בקלות מתחת לביט המאסיבי ולראפרים שמתחלפים בטאג טים ביניהם במיקרופון. הוייב הזה שגורם לכל מה שמתרחש וזז בעור התוף להשמע אחיד ומזיז. התחושה שעולה בתוכך, שהמוזיקה שכרגע מתנגנת בווליום חזק לתוך הראש שלך, נועדה לפרק אותך לחלקיקים קטנים ולגרום לך להתרצות ולהנות מכל רגע ושניה של דריכה קצבית על הפנים שלך.
הרכבי ההיפהופ הגדולים שגם היו מזוהים עם הדברים שציינתי מלמעלה, היו אלו שידעו להכניס בבת אחת מנות מרוכזות של הומור פרוע, שנינות, מודעות עצמית גבוהה, חוש מושלם לקצב, יצירת אווירה כיפית ותחכום קל לשירים שלהם. Digital Underground בראשות Shock G או Fu-Schnickens הקרטוניסיטים, הם דוגמה בולטת ומוצלחת לאקטים שעשו וביצעו זאת בצורה נהדרת.
עוד הרכב אחד שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך, ושלא קיבל אף פעם באמת את ההערכה המגיעה לו, זה השלישייה הסטלנית מ-LA, שעונה לשם Alkaholiks. האלבום השני שלהם מ-95, Coast II Coast, מהווה תמצית חזקה וברורה של היפהופ עמוס ברוח טובה ומקפיצה, ליריקס מתוחכמים וטפשיים בו זמנית, כריזמה בלתי נדלית, אווירה שטותניקית משמחת וביטים רצחניים וכבדים, שנועדו להוסיף את הדובדבן על קצה הטורנטייבל.
מורכבים מהמפיק E Swift ומשני הראפרים בעלי משקל כבד J-Ro ו-Tash, ההרכב הזה רוב הזמן ידע לספק את הסחורה בצורה משכנעת ומעניינת. האלבום הספציפי הזה, הוא לדעתי השיא הברור שלהם, וקלאסיקת היפהופ שלא זכורה היטב מספיק.
השיר הפותח, Wlix, נשמע כמו ג'וינט הארדקור מעושן ומבושל עד מקסימום, שבו גם באים לביקור החבר'ה השכנים, Lootpack (ההרכב הראשון של Madlib, שהיו מעולים בפני עצמם). כמעט דקה של הקלטה מהופעה חיה, צלילים מזיגת אלכוהול חזק לתוך מספר כוסות, ואז ה-Posse Cut הזה מפעיל את הגיר בהילוך יותר גבוה מהרגיל. סיפתח כמו שצריך, ישר ולעניין.
21 And Under, הוא אחד מהקטעים הכי אהובים עליי בכלל של אלקהוליקס. כמין פרפאזה על השם של אלבום הבכורה שלהם, שהיה קרוי 21 And Over, מוצג לנו קטע סטוריטלינג מקורי ומלא פלייבור, שמראה את הצד האלים והבעייתי בנוער השחור של אותה תקופה, בצורה קצת יותר אופטימית ומשעשעת מהרגיל. הבית הראשון, בחסותו של טאש, הוא באמת הסיבה העיקרית לשמוע את השיר הזה כמו שצריך.
It wasn't long before the forties was gone So as I turned around I told my young niggaz to stay strong Because no matter how you scan it you're the future of the planet You don't wanna be a rapper cause it's drainin entertainin too much strainin on your brain, I told em they don't need it They hit me with a card and said, "Call us if you wanna get weeded,"
בכלל, הראפרים עצמם, הם סיבה מספיק טובה בשביל לחקור את ההרכב הזה לעומק. שניהם מגישים את הבתים שלהם בקלילות ראש וכימיה מותאמת וחסרת מגרעות, עושים זאת בייחוד ובהגשה אדירה ואנרגטית, עם תוספת מילולית שמערבבת בתוכה אלכוהול מזוקק, פאנצ'ים ודימויים משובחים וסיפורים הזויים. טאש, ספציפית, הוא אחד הראפרים הכי רוצחים ששמעתי בחיים שלי, עם קול ופלואו שפשוט אין להם בנאדם שני כמעט בכל מקום שתחפשו. ובשביל להמחיש זאת, אפשר רק להפנות את מי שלא מכיר עדיין, לכיוון ההמנון הלא רשמי של הלהקה, DAAAM!, שבו כל מה שציינתי לטובה בהם, משתדרג ועולה רק ככל שהשיר מתמשך.
עוד שני קטעים שאני רוצה להרחיב עליהם טיפה, שמכילים בתוכם את כל הכבוד והאהבה שטמועים באלקהוליקס לז'אנר שבו הם פועלים ומעריצים מאז שהם קטנים, זה 2014 ו-Flashback.
הראשון הוא קטע גולדן אייג' רפלקטיבי שמתאר איך יראו חיי ההיפהופ והמוזיקה שלהם בעתיד, או יותר נכון ב-2014, כרגיל באובר יצירתיות והומור עצמי שמזוהים איתם. בתוספת גיבוי חזק ודחוס של ביט מזיז צווארים ומפוקס, סימפולים בולטים ומותאמים מסביב, ומשפט קלאסי של KRS One בפזמון, השיר הזה נחרט באופן מובהק כאחד הטובים והמרשימים שלהם.
הקטע השני, הוא מחווה ברורה וישירה לסגנון האולדסקול היפהופ הקלאסי והראשוני ששרר ושלט באייטיז. בדומה להרכב אחר בולט מאותה תקופה שעשה דבר דומה באלבומם, Pharcyde, גם האלקהוליקס עצמם מצליחים באותו זמן, לייצר תחושה נוסטלגית וכיפית שמתרפקת על העבר בשמחה, אבל עם טאץ' ייחודי ועדכני שמתאים לתקופה הרלוונטית שלהם. Lil Tone ו-Xzibit מתארחים פה, ורק עוזרים להוסיף עוד יותר דינאמיות לקטע הנהדר הזה.
לסיכום, מדובר באמת בתוצר משובח ביותר של חבורה שלצערי כבר לא נמצאת כל כך ברשימת "הטובים ביותר" של שנות ה-90. הם מייצגים בשבילי, בצורה אותנטית ומאוזנת, את הצד הבריא והילדותי בהיפהופ, הזה שמחכה לפרוץ החוצה במהירות אור, בשביל להוכיח לעולם מה הוא באמת שווה, בלי להתחנף, בלי להתפשר, ובלי לרדת לרדידות בשביל אף אחד. רק שהוא עושה זאת עם הרבה גרעפסים, גסויות מלוכלכות, כאפות לפנים, חיוכים מפוזרים ואוזניים קשובות ומורמות.
כל מי שכבר מכיר אותי, יודע שיש כמה תכונות מסוימות שתמיד מדברות אליי בתחום המוזיקה, ושרוב הפעמים הן רק מגבירות את ההערכה ואת הצורך שלי להתעמק בסוג היצירה שמכילה אותן.
בין התכונות האלו, אפשר למצוא הרבה הומור שחור ואכזרי, מודעות גבוהה, אירוניה חדה, אי הגבלות ז'אנריות, אי התפשרות, אקלקטיות, תיאטרליות ושנינות, הולכים כולם מחובקים אחד עם השני, עם חיוך ממזרי שדבוק להם על השפתיים.
אחת הלהקות שמשלבות את כל אלו ועוד, ועושה את זה במקסימום הנאה, מיצוי ותחכום, זאת הלהקת גלאם-קברט-אוונגרד-רוק הותיקה Sparks. מאז תחילת שנות ה-70, ספארקס הגדירו מחדש מה נחשב מלודי ונגיש, ואיך שאפשר לקחת את הבסיס של זה למחוזות שאפילו אמנים אחרים לא הספיקו להעלות על גרגיר המחשבה שלהם.
צמד האחים הביזארי למראה, ראסל ורון מאל, הם בעצם הבסיס והגרעין התמידי של ההרכב מאז שהוקם, והם כל הזמן ידעו להביא נגנים משלימים ומיומנים שעזרו להביא את החזיונות המוזיקליים הלא שגרתיים שלהם לקדמת הבמה. הם מוכרים בעיקר בזכות האלבום פריצה המצליח והנהדר שלהם, Kimono My House, אבל תאמינו לי שאני אומר את זה, יש להם עוד המון להציע מעבר. האלבום הספציפי שאני הולך לדבר עליו, הוא לדעתי הכי טוב, בשל, מגוון, מעניין ומוטרף של הלהקה המיוחדת הזאת, ומהווה סוג של נקודת תפנית בקריירה הלא שגרתית שלהם.
Indiscreet יצא ב-1975, נחל פחות הצלחה מסחרית משני האלבומים הקודמים לו, לא ממש הובן על ידי הקהל והמבקרים, ובעיקר לקח את האיזורים השונים והמשונים שבהם הלהקה התנסתה עד אז, והקפיץ אותם גבוה וחזק למעלה בלי שום הצצה חטופה לקרקע מתחת.
האחים מאל שכרו את שירותיו של המפיק המלוטש ובעל הנסיון טוני ויסקונטי, שסחב איתו רקע של אורקסטרות ותזמורים, ובעצם השלים את החתיכה החסרה בעולם המוזיקלי השאפתני והלא נגמר שספארקס תמיד רצו ליצור.
באלבום הזה מצויים כ"כ הרבה סגנונות משולבים ומנוגדים ושינויי אווירה תמידיים. בשמיעה אחת אפשר לשים לב לזגזוגים משאנסונים צבעוניים, אקפלות, הארד רוק בועט, קברט מעוות, מוזיקה קלאסית מודרנית, אוונט פופ, פסיכודליה מוזרה, כלי נשיפה חזקים,מוזיקת מבוססת קלידים ועוד. טוני ויסקונטי דאג לעיבודי התזמורים המושקעים והנפלאים, ושומעים שלמרות האקלקטיות שעומדת על פני השטח בהאזנה ראשונית, אין רגע אחד של פיזור והסחת דעת שלא במקום למשך האלבום.
ושני הכוכבים האמיתיים כמובן זה צמד האחים הציניים והאניגמטיים. ראסל מאל, שידוע ביכולות הווקאליות האדירות והאופראיות שלו מאז ומתמיד, פשוט נשמע בשיאו פה, והוא מצליח להצחיק, להזיז, לרגש ולהעלות טעמים שונים של תחושות לא מובנות בראש בבת אחת בזמן שהוא שר ומתזז בסולמות האוקטבה המשתנים שלו. רון מאל, מביא כרגיל את הסאונד המזוהה והנהדר של הקלידים שלו, ואפילו מרחיב יותר מבדרך כלל את כיווני הנגינה שבהם הוא בוחר להתנסות, בלי פעם אחת שהאגו שלו מפריע ומנסה להפוך את זה לדבר הראשי והבולט במוזיקה. תמיד ברקע, תמיד מלודי וקטוע בו זמנית, ותמיד דומיננטי ומוסיף בצורתו הצנועה.
וכמובן המילים. אין עוד כותב כזה מושחז, חד, לא דופק חשבון ומטורלל כמו רון מאל. אפשר למצוא פה מגוון נושאים,תיאורים ודימויים שנעים מאלכוהול, בגידות, מערכות יחסים לא מתפקדות, קולוניות, בתי מלון מטרידים, אננסים, עיירות שמרניות ומיושנות ועוד. כל זה מגובה באווירת הסליזיות וההומור החולני שהם תמיד אהבו להתנסות פה, וזה מוסיף את הערך המוסף הסופי והמנצח לאלבום הזה.
השיר הפותח, Hospitality On Parade, ישר מזניק את המאזין לעולם הפרוע שעומד לפרוס את שטחו הרחב והמתהפך בפניו. קלידים רפטטיביים, קולות רקע אקפליים בולטים, וראסל מאל אחד שמתחיל את שורות השיר ככה:
Someday we'll have one extra coastline We'll tire of the Atlantic By then
we'll be rid of your lot A shot heard 'round the world will soon be shot,
will soon be shot
בזמן שהוא ממשיך בתיאורי הפיראטים והמלכים הכובשים והמגלמוניים, והעבדים המשוחררים שסוף כל סוף יכולים להרגיש כמו אנשי אצולה בעצמם, הקצב של השיר עולה בהדרגה ונמתח עד כמעט שהוא נשבר, ובאמצע הוא מקבל את התפנית המיוחלת שלו. הגיטרה החשמלית והבאס מצטרפים והופכים את הקטע לחגיגת רוק אופרה חגיגי ומעיף, בלי טיפת שמאלציות ואילוץ.
Without Using Hands, הוא קטע שאנסון/רוק חריג בעל ווייביים קריפיים ומלאכיים, עיבוד מורכב, עגול ושלם, וליריקס משעשעים ולא נורמטיביים שעוסקים במלון ריץ צרפתי שהדברים בו לא תמיד הולכים לפי השגרה.
Pineapple, מצד שני, הוא אחד הקטעים הכי כיפיים ומלאי חיוך שספארקס עשו אי פעם.
מרכיבים של טרומבון, גיטרות, תיפוף וקלידים קליטים בעלי מלודיה מנצחת, מתחברים ביחד ויוצרים את אחד ההמנונים הכי שמחים ומקוריים שיצא לי לשמוע.
שיר הלל לאננס, הפרי כנראה הכי מתוק וטעים שקיים, וגם ובעל הצורה הכי קוצנית ומייצרת שריטות שיש.
ואם דיברנו על המנונים ושירים ממכרים, אז איך אפשר בלי אחד השיאים הגדולים של האלבום, Tits.
עם גיבוי של מוזיקה סינית, גלאם קופצני ורוק שנותן בראש, ראסל מאל מתאר סיטואציות כל כך יומיומיות ואוניברסליות, שכולם בצורה כזאת או אחרת, קשורים לנפלאות הטיפה מרה ואיך שהיא משפרת את הראייה והאבחנה של גברים בכל מה שנוגע לנשים לא מושכות.
God, these drinks are something warm and watered down Barkeep, how 'bout some ice Hey, Harry sit back down Say, that little thing there's fine from behind
The Lady Is Lingering הוא עוד תוסף לרשימת השירים שאליהם תחזרו במהרה אחרי סיום האלבום.
השילוב המתמזג של מוזיקה רב שכבתית, מלודית ומהפנטת, הפקה עשירה ומלאת סאונד, ריף מנצח, פזמון שלא יוצא מהראש, ומילים שנונות ומקוריות, מתחזק ומתבסס עוד יותר עם קטעים כאלה.
ניואנסים, אבחנות, ומניירות דקדקניות בשיחה עם בחורה שמוצאת בחן עינייך מעולם לא נשמעו יותר במקום מפה.
It Aint 1918 הוא דוגמא טובה להתנסות המוצלחת שלהם באזורים הביזאריים והסכיזופרניים שהם קפצו אליהם על מנת להשתעשע בדרכם.
יש פה עיבוד וביצוע מבריק שנע מנגינת כינור מקפצת ותיאטרליות תזזיתית, לקצב בעל טון יותר דראסטי ודרמטי, וקפיצה חזרה למחוזות הקאנטרי החייכנים.
וכרגיל, הנגינה, השירה והטקסט הנהדרים הופכים את הכל לסימפוניית אבסורד אחת גדולה ומשומנת.
ספארקס מבחינתי, היא אחת הלהקות הכי אנדרייטד שקיימות אי פעם.
הם יחסית שם ידוע ומוכר לחובבי מוזיקה, אבל לא מספיק אנשים באמת מכירים אותם לעומק, ולא מספיק מהם מגלים את האוצרות המלאי זהב ויהלומים שהם הספיקו לשחרר לעולם בארבעה עשורים האחרונים.
הם הוכחה חיה וחותכת שאפשר לשמור על כיוונים מוזיקליים קליטים ופופיים, ועדיין לשחק עם המסגרות והגבולות של אותם כיוונים,ולמתוח, לקצץ, לחתוך, לקטוע, ולשפר אותן ככל שמתחשק להם, ולעשות זאת בחינניות ובשלמות.
Indiscreet ספציפית, הוא אלבום לא פחות ממושלם, אחד האהובים עלי אי פעם, ואני במאה אחוז חושב שהוא מצדיק האזנות רציניות על מנת להבין כמה שהוא סגולת איכות מבריקה, ייחודית, על זמנית ומענגת שלא קיבלה רבע מהכבוד וההערכה שהיא היתה אמורה לקבל.
אני כותב מעט מאוד בחודשים האחרונים ואני אנסה עכשיו לקראת סוף השנה, לחזור למוטב ולפרסם הרבה יותר פוסטים ממפעם. הפעם אני רוצה להמליץ על אלבומים משובחים, שבצורה כזאת או אחרת, מתובלים חזק חזק בגרוב גמיש ומהנה, בלי שום הגבלה ז'אנרית מסוג כלשהי.
King Khan And His Shrines - Mr Supernatural
קינג קהאן הוא מבחינתי אחד הסולנים והפרפומרים היותר טובים, כריזמטיים ומלאי צבע ואטיטיוד שפועלים בשנים האחרונות. חמוש בקול חצי מחוספס חצי נקי, אנרגיות לא נגמרות, חוש הומור פרוע וגס, והמון המון מחוות אישיות לסגנונות ישנים ואהובים כמו סול, דו-וופ ורוקבילי, קשה מאוד לא להתאהב בו ובעבודות וההרכבים הלא מעטים שבהם הוא מעורב.
Shrines זה בעצם הרכב סול פסיכודלי/Fאנק שהוא התחיל לפני הצוותא המוכרת שלו עם מארק סולטאן ב-King Khan And The BBQ Show. פה הוא מתרחק קצת מאזור הגאראז' וה-דו וופ המעושן של ה-BBQ, וכאמור, יותר נכנס ונוגע במקומות השחורים והגרוביים שמצויים בתוכו. באותו זמן הוא מוביל הרכב רב נגנים מוקפד ומלוטש של תשעה אנשים שעוזרים להביא מימד יותר שלם וקצבי מההרכבים האחרים שהוא נמצא בהם.
Mr. Supernatural זה אלבומם שיצא ב-2004, והוא מייצג מבחינתי תמצית טובה לכל האישיות המוזיקלית של קהאן. עם תמהיל חזק ומעורבב שיונק את השפעתו מהמוזיקה השחורה של הסיקסטיז והסבנטיז, יש פה גם סוג של ספין עכשווי שמתאים מאוד לפורענות ולחוסר השקט של קהאן עצמו.
השירים עמוסים פה ב-ווייבים בריאים, ביצועי נגינה מעולה ומהודקת בלי שום אגו מיותר, מלודיות בריאות שתופסות אותך מהתנוך באוזן, וקינג קהאן אחד שמנהל את המופע בחיוך שובב של ילד קטן שקיבל ממתק, עם המון המון כבוד לענקים שמהם הוא שאב את ההשראה להוביל את ההרכב הזה מלכחתילה.
אין פה פילרים, כל קטע עומד בפני עצמו וגם משלים היטב את הזה שבא אחריו. אבל אם אני אצטרך לבחור שני שירים שמייצגים נאמנה את האלבום המצויין הזה, אז אילו Stone Soup ו-Shattared. הראשון הוא קטע Fאנקי/הודי מתובל בקצב רצחני וכלי נשיפה בוערים שנותנים במה לגיבובי המילים החייכנים והכיפיים של קהאן, והוא פשוט מייצג כללי ובולט של כל השמחה האדירה שבוררת מכל פינה פה. השני הוא סוג של בלדת בלוז שקצת חורגת מהקו הכללי של האלבום, אבל הוא אולי הקטע הכי טוב כאן בסופו של דבר. אם הלייבל Stax עדיין היו פעילים היום והיו מחתימים פאנקיסטים שהתבגרו, ככה אולי האמנים שלהם היו נשמעים.
10BassT- Do You Know The Way
נראה לי כבר כמה פעמים בעבר ציינתי שאין סגנון/עולם אחר במוזיקה, שבו יש יותר אומנים והרכבים מפוספסים מבהיפהופ. בניינטיז במיוחד, היו המון יציאות נהדרות של אומנים נטולי שם והכרה, שאיכשהו פשוט נעלמו לגמרי מהרדאר או המשיכו לכיוונים הרבה פחות מעניינים ומגרים.
ההרכב 10BassTהוא דוגמא מושלמת לזה. עם שני ראפרים מצויינים וחזקים ומפיק בעל ידי זהב, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש איך החבורה הזאת לא קיבלה הרבה יותר ההערכה והכרה בתקופת פעילותם. הם הוציאו אלבום אחד בלבד, Do You Know The Way ב-96, שהוא אוצר אמיתי לטעמי. מדובר באלבום היפהופ בנזונה, לא קצר ולא ארוך מדי, מתומצת, כיפי ומעלה רצון לחזור אליו בכל שמיעה ושמיעה.
עם השפעות חזקות וברורות מחבורת ה-Natine Tongues, ג'אז, Fאנק ומוזיקה לטינית, נוצרות פה הנחתות ריתמיות מאוד נוחות באיזור ראש והצוואר, ושני אמסיז כריזמטיים שיודעים איך להשלים אחד את השני בנונשלנטיות ללא שום כל אילוץ.
Scratch And Sniff הוא קטע וינטאג'י נותן בראש בעל באס ליין עבה במיוחד ותצוגת סאמפלים מסתחררת של המפיק/DJ סלקסטור G. Good Times (Remix) מזכיר בצורה הכי טובה את הקטעים הקלאסיים של הרכבים נוסטלגיים כמו פיט רוק ו-CL Smooth או טרייב קולד קווסט.
והדובדבן שבקצפת - Some Say We're Spanish Some Say We're Black. קטע המנוני והומוריסטי על ההתבחטות העצמית שיש לחברי ההרכב בגלל המוצא האתני שלהם. האם דומינקני זה אותו דבר כמו פורטו ריקני? האם הם נחשבים שחורים? האם אם אתה דובר ספרדית אז אתה ספרדי? כל זה לא באמת משנה, מה שכן זאת העובדה שהם לוקחים את כל הנושא הזה כהשראה לאחד השירי ההיפהופ היותר משמחים וממכרים שתשמעו.
כאמור לכל מי שיש חיבה לשנות הגולדן אייג' בהיפהופ, זה חובה לדגום את הדבר הזה.
Rob Swift - The Architect
יוצא חבורת הדי-ג'יים הידועה X-Ecutioners, טורטנבליסט ומפיק בחסד, רוב סוויפט הוא שם ידוע כבר אצל כל חובב היפהופ ומוזיקה אינסטרומנטלית ואפילו ידגדג קצת לאנשים את השפם מעצם שייכותו לההרכב ההופעות של פיפינג טום לפני כמה שנים.
ב-2010, באותו לייבל משובח של ידידינו מייק פאטון, Ipecac, הוא הוציא אלבום מוצלח ביותר. הקונספט הראשי שלו היה לקחת סמפלים וחלקים מסוימים מיצירות של מוזיקה קלאסית, לשלב אותם עם ביטים מאסיביים ותזזיתיים של היפהופ, ולהוסיף מעל הכל את היכולות מיקסוס והטורטנבליזם הידועות שלו.
נשמע נדוש? אז זהו שהתוצאה הסופית של הפרויקט הזה ממש לא מעלה שום אסוציאציות כאלו. התחושות העיקריות שיוצאים איתה זה של הנאה רצופת תזוזות חזקות של הצוואר והרגליים באותו זמן. רוב סוויפט גם דאג להכניס במיומנותו פרטים קטנים שבחלקם המזערי מתחברים אחד לשני ויוצרים שלם אחד דומיננטי ושמיע, וגם בידיעת ראש מובנת הוא בנה אלבום של קטעים קצרים ומשובחים שמשאירים אותך עם טעם של עוד ולא נשחקים ומעייפים את עצמם על המאזין.
יש פה גם קטעים יותר איטיים, פסקול-יים ובעלי אווירת מתח פנימי, וסוויפט עושה גם בהם שימוש יצירתי ומספק וגם מעניק קונטרה ראויה לשאר הקטעים היותר מקפיצים פה.
ובכל זאת...
Sound Of The Horn, Rabia 1st Movement, D.R.E.W ו-Lower 1st Movement הם רק חלק מהקטעים שיגרמו לכל בנאדם עם חוש קצב בריא והערכה לסאונד טוב, להגביר את הווליום עד הסוף ולהנות מכל רגע.
אם הבנאדם הזה יבוא לתקלוט בארץ, לא יהיה מאושר ממני, זה אני יכול להבטיח.
Swamp Dogg - Rat On
סוואמפ דוג כבש אותי מהשניה הראשונה ששמעתי אותו, ככה לפני שנתיים באלבומו הראשון והנפלא Destruction For Your Mind. נראה לי זאת היתה ביקורת בשרת העיוור ז"ל שעשתה לי את החשק אז לבדוק אותו, ובחיי, שזאת אחת המציאות היותר מספקות שהיו לי.
הוא פעל בתחילת שנות ה-70, והוא הצליח לשלב בתוכו ובתוך המוזיקה שלו את כל המרכיבים של האומנים הגדולים של המוזיקה השחורה אז. בעל קול אדיר וגבוה מלא ברגש ואדרנלין מתפרץ, כתיבת שירים נהדרת, עין חדה וברורה למלודיות ברמה גבוהה, טקסטים מצחיקים ושנונים, ואסיפת נגנים אידיאליים לידו, הוא לדעתי נכנס בפה אחד לליגה של הטובים ביותר.
לצערי, כמעט ולא מכירים אותו, וכמובן עם המשיכה שלי תמיד לאומנים הלא מוערכים, הזניחים והנשכחים, חובתי לפחות להמליץ פה על אלבום אחד משובח שהוא הוציא באותה תקופה.
Rat On יצא ב-71, שנה לאחר האלבום בכורה שלו שהזכרתי למעלה. מדובר בהמשך קצת ישיר של קודמו, רק עם משיכה יותר חדה לכיוונים איטיים ומהורהרים. יש פה את כל אלמנטי הגרוב, ה-Fאנק, הסול, הרוק אנד רול וה-RnB שמהם הוא ידע לעשות מטעמים, והקלידים שבהם מנגן גם מקבלים תפקיד יותר דומיננטי ובולט פה, שזה משפיע רק לטובה.
Creeping Away הוא אחד השירים האהובים עליי שלו, עם החצוצרות החזקות שמלוות אותו והתיאורים האישיים שלו על נסיון הבריחה שלו מבת זוגתו. God Bless America For What זה שיר אנטי מלחמתי ראוי, והוא כנראה מכיל את הטקסט הכי חודר וקולע באלבום הזה.
That Ain't My Wife זה עוד חצי בלדת סול אפופת עשן סמיך, שבה סוואמפ דוג שוב לוקח את התבנית הרגילה של שירי אהבה ומפזר אותה לגמרי לפי צרכיו. Do Our Thing Together מסיים את האלבום בנימה חייכנית ואופטימית, ומזכיר שאחרי כל הרגשות הדו צדדיים שהוא העביר פה בשיריו, הקצב נמצא עמוק עמוק בוורידים.
אלבום נהדר, חובה מוחלטת לכל חובבי Stax שהזכרתי בהתחלה.
השבוע היתה לי שיחה מעניינת עם מישהו בבסיס שלי, ושבה התחלנו לדבר סתם על סדרות מומלצות ועל עוד ירקות. בדיוק היו פרסומות של יס מולנו במסך, ועבר שם קטע של סדרה שהוא אמר שהוא אוהב מאוד. אני שאלתי אותו איזו סדרה גרמה לו להתלהבות, והוא ענה לי "אתה כנראה לא תאהב, מכיוון שאתה נגד הדת וכל זה..." או משהו בסגנון...
אז עכשיו נחזור לנקודה ההתחלתית - הסדרה שהוא מדבר עליה היא "סרוגים" הישראלית, שלא ראיתי, והוא עצמו בנאדם דתי ואני אתאיסט מוחלט עם המון ציניות ומנייאקיות ממזרית שמתלווה לעובדה זאת. אבל, וזה אבל גדול, גם עם כל הביקורת-השתחלות שלי בדת ודברים אחרים ממסדיים וגלובליים שמעצבנים אותי, אני יודע לעשות הפרדה חלקה בין יצירה כלשהי שעוסקת בנושא מסוים, לאותו נושא שעל הנייר אני לא מתחבר אליו או מסכים עם העקרונות שלו. כתגובה עניתי לו, שממש אין לי בעיות עם זה שהסדרה מציגה את העולם הדתי והדמויות שמכילות אותה מבפנים, ואם סרטים/סדרות על רוצחים סדרתיים או כל סוג אחר של אנשים חסרי ערכים מוסריים ברורים יכולים לעניין אותי ולרתק אותי, אז בטח שיצירה שעוסקת בנושא שביומיום אני לא מתחבר אליו תוכל לעשות את זה אבל רק בתנאי אחד קטנטן- אם תשאב אותי לעולם שלה בבטחה ובשלמות.
מזה אומר בעצם? שבין אם מדובר במוזיקה, סרטים וסדרות, ספרים או כל סוג אחר של יצירה תרבותית/אומנותית, הפרט הכי חשוב ועיקרי שיהיה מצוי בה, זו היכולת לספר סיפור מעניין, לבנות עולם פנימי חדש ודמויות מסקרנות, לתאר תחושות מופשטות ולהעלות אסוציאציות הדרגתיות, מובנות ומתחלפות לראש. בקיצר, לשאוב אותך, את האני העצמאי, הפרטי והקטן שמתהווה בגוף שלך ספציפית, לתוך היקום העצום והחדש והרב תהפוכות שמתממש בהאזנה, צפייה או קריאה חסרת מנוסים בסוג היצירה שתגרום לזה.
ופה אני אעשה את ההקשר הבלתי נמנע לנושא העיקרי של הבלוג הזה - מוזיקה. או יותר נכון, ווקאליסטים ומבצעים במוזיקה שאני אוהב.
אני מעריך והרבה פעמים מאוד מתחבר ליכולת הטכנית של זמרים במוזיקה שאני מקשיב לה. אבל מבחינתי, הפרמטר הכי חשוב בביצוע, ולא משנה באיזה ביצוע מדובר, זה היכולת הזאת בהגשה לקחת אותך לטיול מחשבתי ורגשי בצרור המילים והשורות הבאות שהסולן עומד להעביר. לא משנה אם זה בצעקות, לחשושים, צרחות אימתניות, רשלנות מכוונת, שירה מדויקת, צרידות, חספוס, זעקות, חצי דיבור ודקלום או אפילו ג'יבריש חסר כל הבנה ומלל. מה שמשנה בסופו של דבר זו ההגדרה הכי פשוטה וישירה שיכולה להתקבל מהקשבה ראויה למה שאתה מקשיב באותו רגע- אותנטיות. וכדי להראות כמה מבצעים גדולים ואותנטיים אני חושב שקיימים, אני אביא ואכתוב על שמונה קטעים שונים ונפרדים, בז'אנרים, ובמצבי רוח ששוררים בהם.
Swans- Beautiful Child סולן ומנהיג הסוואנס מייקל ג'ירה, הוא מבחינתי שם נרדף מזמן לטוטאליות, אי פשרות ואותנטיות ביחד. השיר הזה, שיצא באלבום המופת Children Of God מ-87, הוא אחת הדוגמאות הבולטות למה.
על גבי רקע תיפוף נוקשה ומרסק גולגולות, באס מתכתי וחותך וקלידים צורמים, עומד ג'ירה אחד על ראש הגבעה, עם עיניים מלאות דם, זדוניות וכאב, וצועק בשיא האמונה והפנאטיות על הדימוי העצמי המזגזג שלו, על ההקרבות האישיות והחרטה שהוא בכלל נולד לעולם הזה.
מה שעוד יותר גורם לקטע הזה להשמע כ"כ קריפי ולוכד זה הקולות הרקע הצעקניים על גבול אונס של ג'ארבו, שמייללת לה שם מאחורה בזמן ה"וידוי" האובדני של ג'ירה. מהשירים הכי גדולים של הלהקה הזאת, וממפגני ה"שירה" האהובים עליי של ג'ירה.
This is my only regret That I ever was born This is my sacrifice Get out of my head!!!
James Chance & The Contortions- Contort Yourself כבר כתבתי לפני שנתיים וקצת אם אני לא טועה, על האלבום המושלם של ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס שלו Buy בשרת העיוור ז"ל, אבל אף פעם לא מאוחר מדי מכדי לההעלות את השיר האדיר הזה בחזרה לתודעה.
כאחד מהיוצרים היותר מבריקים ומופרעים שהיו בסוף שנות ה-70, צ'אנס גם ניחן בקול והגשה בהתאם - מחוספס, צרוד, אלים וצווחני על סף פיצוץ הגרון שלו, ויחד עם הטקסטים המיזנתרופיים והאנטי-חברתיים וממסדיים שלו, אין מישהו יותר ממצה ומתמצת ממנו.
הקטע הזה, שהוא כנראה הכי טוב וקלאסי של צ'אנס ולהקתו, הוא תאונת דרכים גרובית מלאה בפרסות מסוכנות ללא שליטה בהגה. השיא בכלל מגיע בסוף, שצ'אנס נותן תצוגת צרחות אימים והנגנים עונים יחד איתו, בדיוק כמו ג'יימס בראון והרכבו, רק במקבילה הלבנה והפסיכוטית שלו. Pאנק ג'אז מתובל ב-Fאנק עסיסי וסולן גדול, צריך יותר מזה?
Boredoms- Okinawa Rasta Beef (Mocking Fuzz 2) כל מי שמחפש מקוריות ויצירתיות במוזיקה שלו, שילך מהר לדיסקוגרפיה של בורדומז אם עדיין הוא לא הספיק להתוודות ללהקה הענקית הזאת. מהתקופה הראשונית שלהם כאחד האקטים היותר אוונגרדים ורועשים בתחום הנויז, Pאנק וגאראז', עד האלבומים האחרונים המעולים שלהם שנגעו עמוק עמוק בטבליות LSD, פסיכודליה וקראוט, בורדומז תמיד היו מההרכבים המיוחדים והמסקרנים בשטח.
אבל מעל הכל, מחבורת היפנים ההיפר אקטיביים הזאת, עומדת פצצת אנרגיות וקולות אחת, שעונה לשם ימאנטאקה איי, וזה הדבר הכי קרוב שיש להם לסולן בערך. למרות שיש לו בהחלט גרון בלתי אפשרי וכנראה גם יכולת טכנית גבוהה שמתלווה לזה, יאמאנטקה אף פעם לא באמת "שר"... יותר סובל בכוח, משריץ קולות של דמויות מצוירות, שואג, צורח וצווח וכו'. אפשר להגיד שהוא בהחלט האב טיפוס של כל מייק פאטון אפשרי שבא אחריו.
כל קטע איתו מכיל תצוגות ווקאליות ביזאריות מגובבות בג'יבריש ועיוות מילים ביפנית (נראה לי), אבל פה הוא פשוט בשיאו. מה שמתחיל כטקס תה/מקלחת יפני פרטי, לחוץ ומוזר, מתפתח במהרה לתצוגת צלילים וקולות שרק מבצע מעוות כמוהו היה יכול לחשוב עליו ולהוציא לפועל. ומה שאני הכי מעריך פה, זה העובדה שהשיר מקבל את הקצב שלו באמצע, אשכרה כיף לרקוד לו! (כמו לא מעט קטעים שלהם).
Jesus Lizard- Seasick כמו שניתן להבין בינתיים, יש לי חיבה מיוחדת לסולנים ומבצעים מוחצנים, קופצניים, בוטים ואנרגטיים שלא בדיוק "משחקים" לפי הספר והכללים. אם יש אחד שמתאים בול להגדרה הזאת יותר מכולם, זה הסולן המטורף של אחת הלהקות הגדולות מהניינטיז, דייויד יאו האלכוהוליסט.
Goat, האלבום שממנו הקטע הזה לקוח, בקלות יכול להכנס לרשימת עשרת האלבומים האהובים עליי וכל שיר בו מבחינתי הוא תצוגת תכלית של נויז רוק, Pאנק וגאראז' אלים ומכה, ונגינה וכימיה מושלמת בין חברי הלהקה.
Seasick מתחיל בריף שקט שנשבר רק טוב, ואחרי 10 שניות מתוחות דייויד יאו קופץ גבוה עם שאר הלהקה וצועק בכל כורחו את השורות שירכיבו את הפזמון שיחזור כמה פעמים במשך הקטע. מפה הוא מתמתח ומתכווץ, לוחש וצועק ומתאדה, והכל בתוך מסגרת סיפור הומוריסטי וחולני של ג'אנקי שמחכה למנה שלו שתגיע בנמל הקרוב.
The Gun Club- John Hardy אם היה אדם כלשהו שהיה ראוי לפרסום ולהערכה בתקופתו הפעילה, הרי זה ג'פרי לי פירס ז"ל. רבים כבר מאז מותו הטראגי כתבו עליו ועל הייחודיות שבקול ובהגשה שלו, הטקסטים האישיים והנהדרים, והמוזיקה הפורצת דרך והסאונד גיטרות המזוהה והבולט של להקתו. אבל כל זה מתגמד לתחושות שעוברות עמוק בפנים ברגע ששומעים אותו דוהר יחד עם הפרשים שלו, הרחק הרחק לתהום הנפש והייאוש שאין חזרה ממנה, ובאותו רגע, אתה באמת מבין איזה יוצר מיוחד ויחד במינו הבנאדם הצ'אבי הזה בעל השיער המחומצן היה. כמי שנתפס כאחד האמנים הכי מזוהים עם אמריקה בזמנו, אפשר להבין חלק גדול מהנושאים שהוא בוחר לשיר עליהם.
John Hardy הוא קטע אמריקאי מסורתי ומוכר שזכה להמון המון גרסאות במשך הזמן, ובלי לשמוע את האחרות, אני חותם בפה מלא שזאת של הגאן קלאב הכי טובה.
כל הדברים שאני אוהב בג'פרי לי פירס ובלהקתו מתעצמים בשיר הזה עוד יותר. בין אם זה בקול שלו שמוגש בעומק ובאיפוק ואז מתפרץ ונתלה בקצוות הכי גבוהים של גרונו, בטקסט הריאליסטי והבלתי נמנע, הנגינת גיטרה האוורירית שמשמשת כמעבר בין הבתים.
אחד השירים האהובים עליי אי פעם, והשורות האחרונות הן מהמעלות צמרמורת והמרגשות ששמעתי בחיי.
Now sittin' alone there in his cell Now tears are rolling down his eyes He's been the death of many, a poor man And now, he is ready to die, poor boy Now he is ready to die
Singin' "I've been to the east, I've been to the west" I've seen this whole wide world around I've been to the river and I've been baptized Take me to my hanging in the ground, poor boy "Take me to my hanging in the ground", she said
Richard Gillis- Tomorrow Is The Song I Sing נמשיך עם המערב הפרוע, הקקטוסים, היובש, החום, הפושעים והגנבים, הוויסקי, השליפות אקדחים המהירות, הזונות המנחמות והסוסים הרכובים.
לאחרונה בדיוק ראיתי את סרטו של סאם פקינקפה הגדול ז"ל "הבלדה של קייבל הוג", שהוא ספק מערבון ספק קומדיה שכזאת, מין עוף מוזר ולא ניתן להגדרה בדיוק בפילמוגרפיה העשירה והמדממת של הבמאי. אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מיוחד ומרגש מאוד, ואני אישית מאוד התחברתי ואהבתי.
מה שהכי תפס אותי, היה שיר הנושא של הסרט שהתנגן לו שם בהתחלה, שקייבל הוג נשאר לבד חסר כל במדבר הלא נגמר, והכתוביות פתיחה מציפות את המסך בזמן שהוא נודד מחול לחול. מדובר בחתיכת אוצר בלום ונשכח מתחילת הסבנטיז של אמריקנה וקאנטרי, תזמורים מדויקים ונהדרים וזמר אחד אנונימי ומשכנע שתרם לפסקול של הסרט שעונה לשם ריצ'ארד גילס.
אין יותר מדי מה לתאר פה בקול ובהגשה שלו, כי ברגע ששומעים את השורה הראשונה שהוא שר על גיבור הסרט, מבינים את הגדולה שלו. מחמם, סימפטי, עמוק, קצת עצוב ועם הרבה הרבה כבוד לעולם הסובב אותו. בדיוק כמו הדמות הראשית בסרט.
Shawn Lee- Time To Say Goodbye ונעבור מפה לאזור שיש בו הרבה ווקאליסטים אדירים ומלאי אופי ורגש, וזה כמובן אזור הגרוב והסול.
שון לי נהפך בשנים האחרונות למפעל לא נגמר ומגוון של אלבומים, פסקולים ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים, והתוצאה לרוב משביעת רצון ואיכותית, לדעתי. אבל, וזה חתיכת אבל, נראה לי שהמאסטרפיס האמיתי שלו זה האלבום האדיר Soul In The Hole, שבו הוא מארח שלל זמרים וזמרות טובים שרק עושים צדק עם המוזיקה הרב שכבתית שהוא מספק.
הוא בעצמו גם חתיכת זמר מרשים, אבל השיר שבחרתי מתוך האלבום לפוסט הזה דווקא מכיל זמרת לא ידועה בשם קרימה קאנדרה, והיא פשוט גונבת פה את ההצגה בקלות משאר המבצעים באלבום.
על גבי עיבוד Fאנקי מהודק, מושקע ומניע, קאנדרה עושה כאן מה שכל ענקית סול אחרת עשתה בעברה- לוקחת את כל המרכיבים והשטיקים של שירי אהבה,אכזבה ופרידה, מילים שנוגעות בקיטש עמוק עמוק, סיפור ידוע ששמענו כבר אלפי פעמים, והופכת את כל הסרט המוכר הזה, לתוצר ייחודי ששייך אך ורק לה, ולא לאף אחד או אף אחרת. ככה בדיוק צריך לבצע את זה.
Ween- If You Could Save Yourself (You'de Save Us All) ווין מאז ומתמיד היו מהלהקות הכי אהובות עליי, וכל מי שקצת מכיר אותי ואת טעמי המוזיקלי, כבר מודע לזה היטב. מהמשחקי הומור השובבים , הנונסנס הדפוק, הזגזוגי ז'אנרים, היצירתיות והמורכבות והעומק שמתחבאים מאחורי כל העיסוק הלכאורה ילדותי שלהם במוזיקה שהם עושים, אני מתחבר אליהם מבכל מבחינה ובכל צורה כמעט.
השיר הזה הוא הפינאלה של אחד האלבומים הטובים, ובטח האישיים שלהם, Quebec מ-2003. כל מי שהאשים או טען שווין הם לא יותר מנובלטי אקט או שני ליצנים שלא לוקחים את עצמם או אף אחד אחר ברצינות צריך לשמוע את הקטע הזה ולהביא לעצמו אגרוף לפה.
ג'ין ווין, ואת זה תמיד טענתי, הוא מהסולנים היותר מגוונים, הייחודיים ומלאי אישיות שיש. פה הוא פשוט מראה שמעל הכול, מאחורי כל ההרפתקאות הציניות שלו בקריירה הענפה של הלהקה, הוא גם יודע לרגש בפשטות ובכנות, כמו שהרבה מבצעים אחרים היו חולמים לעשות. מהפרידה הכואבת מבת זוגתו באותה תקופה, האובססיה שלו אליה, מצבו הנפשי המעורער וכאבו הפנימי, נוצר פה שיר סיום מדהים וראוי למדי, שגם מבחינתי הוא הוכחה חותכת וחיה, שווין ולא משנה במה יגעו, תמיד יצאו מנצחים בסוף.
The trash caught fire when the leaves turned brown The vultures were circling when the circus left town I left you a note but I wrote it in disappearing ink
אחרי טיול מרתק במוזיאון השמור של רולאנד קירק שבוע שעבר, הגיע הזמן להצטרף בחלק השלישי לטיול מסוג קצת יותר שונה, יותר ריסקי, מלא בנפילות לבורים, מוקשים, מפולות, קוצים דוקרניים והרים תלולים בעלי צוק מתנדנד.
ההרכב שאני ארצה להרחיב עליו הפעם, הוא מהמייצגים היותר טובים ובולטים של הג'אז האגרסיבי והרועש יותר,או, במילים אחרות, Pאנק-ג'אז. הג'אז ה-In Your Face, המקוטע והגולמי שמתרגם בהצלחה אנרגיות רוקיסטיות חזקות לתוך הסיר בישול שלו, ומשאיר אדים ועשן מחניקים וחוסמי ראייה מעל כל שמתבחש שם. הם ארבעה חבר'ה, קוראים להם Gutbucket וברצוני לדבר על אלבום האחרון והחמישי משנה שעברה, Flock.
Gutbucket, כמו שאמרתי, מורכבים מארבעה אנשים: Ty Citerman (גיטרה), Adam D Gold (תופים), Eric Rockwin (באס) ו-Ken Thompson (סקסופון).
ביחד הם מייצרים שילוב מלוכד, חתוך ושבור כאחד של פרי ג'אז, מת' רוק, Pאנק, נויז ומטאל עם אווירה תמידית של מתח ולחץ שעומדים להתפוצץ ולהציף את המאזין בכל חלק בגוף שלו, במיוחד בתוך האוזניים. אבל, מצד שני, הם גם יודעים טוב מאוד כקונטרה להכניס קטעי מעבר מלודיים,שקטים, אטמוספיריים, אמביינט-יים ושמימיים, ולקשר את זה להתקף הרעש והאינטינסיביות שמחכה שם לא רחוק, בהמשך הדרך.
Flock, הוא האלבום הכי מגוון, לא מתפשר, מאסיבי, מעניין ומוצלח לדעתי שהחבורה הזאת שיחררה. אלבום הקודם Modest Proposal, שהיה מצויין גם הוא, מלא בקטעים ששרויים ומאופיינים בשינויי הקצב שלהם, ובאווירה הפנימית המתוחה עד אינסוף שלהם, אבל בצורה אירונית הוא הרבה יותר "רגיל", נגיש ואכיל מ-Flock.
כאן, כל הארבעת הנגנים נתנו יד בכתיבה והלחנת הקטעים, בניגוד לאלבומם הקודם, והתוצאה בהחלט נשמעת בהתאם. Flock הוא סערת מוחות קולקטיבית של ארבעה ראשים סקרנים ושאפתנים שמערבבים כל מרכיב קטן שאפשר לערבב, ובמילים יותר פשוטות - אלבום נהדר והופך קרביים.
דבר נוסף שאני רוצה לציין זה את אחד הסקסופוניסטים המשובחים שאני מכיר כיום, קן תומפסון, שפשוט נשמע פה במיטבו. מאז ששמעתי את Gutbucket לראשונה, הסאונד המקפץ שלו תפס אותי חזק חזק בביצים. אבל לא רק שהוא השתפר והשתדרג מאז, הוא גם נשמע יותר וורסטילי ודומיננטי מאי פעם. בעל שליטה מלאה בנגינה בכל סולם שהוא רוצה, הוא מחליף פה סגנונות, מהירויות וקצב כאילו אין מחר, ולכל קטע הוא גם מכניס את האלמנט הספציפי שלו.
לדוג',בקטע השני באלבום, Zero Is Short For Idiot, הוא מתחיל בחצי דקה הראשונה לנגן באופן לירי, מאופק ויפייהפה, ונותן מענה ראוי לבנייה העצמית והסובלנית ששאר הנגנים יוצרים פה. מהר מאוד הקצב מקבל Boost קטן ונהפך ללחן מרשים וקליט, בעל נגינת גיטרה סרפית,רפפטיבית וצנועה. מפה העניינים כבר נהיים יותר רציניים ומאיימים, שההרכב עולה בכמה וכמה קומות למעלה מבחינת הדרייב, הווליום והפיזור ועובר לנגינה באיזורים יותר מבולגנים ומחורעים. תומפסון פשוט שומר על ההידוק והאחידות של כל מה שמתרחש פה עם נגינה מדויקת ומשוחררת בו זמנית, וככה גם בשאר הקטעים שממשיכים אחרי זה.
כל זה, חס וחלילה, לא בא להוריד מערכם של שאר הנגנים.
טיי סייטרמן הוא גיטריסט נהדר שיודע להכניס חומות גדולות של דיסטורשנים, אפקטים ומערבולות וליצור התקפי סאונד מסויטים ומשכנעים. באותו זמן, הוא מסוגל גם לנגן בקלילות ובצורה מלודית יפה מאוד ולרחף בצדדים עם ה-Surf-יות שטמועה חזק בסגנון שלו, ולהכניס מימד אפילו בלוזי לעסק. אריק רוקווין הקונטרה-באסיסט, נמצא תמיד מאחורה לתמוך באופן בולט ומשחרר עם ליינים מאוזנים, סמיכים, זריזים, מדויקים ומלאי חיים. לבסוף, המתופף אדם די.גולד, הוא החולייה המשלימה שכמובן שומרת על כל הקצב-לא-קצב המסוחרר של ההרכב הזה. הוא תמיד יודע להכניס שבירות קצב בדיוק ברגע המתאים, לשנות סוגי תיפוף בהתאם למוזיקה, ולהוסיף עוד פרמטר של אנרגיות לא נגמרות לתוך המוזיקה.
Said The Trapeze To Gravity הוא בדיוק קטע שמדגים עד כמה שהם נגנים טובים. זה אולי הקטע הכי קקופוני, מוטרף, פרי ג'אזי ומתפזר פה. הוא ישמע כמו בלאגן אחד גדול לאוזן הלא מזויינת שלא רגילה לדברים מהסוג הזה, אבל בפועל, שמגרדים את כל שכבות הרעש והפיצוצים שנתלים פה חזק מהתקרה, מגלים גוש מוזיקלי אחד שלא מפסיק לשנות מצבי רוח וסגנונות, ושומר על זה בתוך ים של מכות וחבטות מדממות.
ברצוני לעבור הלאה לסוף האלבום, או יותר נכון, לשלושת הקטעים שסוגרים אותו, שמהווים פינאלה סופית ומשכנעת, ששכנעה אותי אישית שמדובר בתוצר הכי טוב ושלם שלהם.
Born Again Atheist Suite, Pt. 1: Dyslexic Messiah (Where's Your Dog?)הוא הראשון מביניהם. כיאה לקטע הכי קצר מבין השלושה, הוא הכי כיפי ומקפיץ, ונשמע כמו מסיבת חתונה הדרגתית וביזארית בעולם מקביל-לא-קיים. כרגיל ההרכב מקפץ בנונשלאנטיות מ-Fאנק, לרוק נותן בראש, לנויז ולפסיכודליה טריפית, והכל במעטפה של עיבוד ולחן ראשי שמשתנים ומתחלפים בהתאם לאזורים שלהם הם עומדים להכנס.
Born Again Atheist Suite, Pt. 2: Sacrificial Vegan שמגיע אחריו, כבר מאותת ומבהיר לאלו מקומות הלהקה מתכוונת להכנס ובאיזו אסרטיביות ורעש היא מתכוונת להשתולל בהם. לפני שקטע הסיום הענק מגיע, יש גם את הדבר הזה שמשאיר חותמת שרופה על המצח, ודווקא באופן קצת מצחיק, נשמע מאוד זהה ודומה ל-Zu המצויינים שעליהם כתבתי בפינה הראשונה.
ולסיום, מגיע אולי הקטע הכי מסחרר, מאני דיפרסי ומוצלח בכל האלבום הזה, והחלק השלישי במיני סוויטה שהם יצרו, Born Again Atheist Suite, Pt. 3: Turning Manischewitz into Wine. כיאה לטייטל, גם פה העניינים מקבלים טוויסטים מעניינים ולא צפויים, מהתחלה בעלת 2 הדקות המלאת אופטימיות והשלווה, עם נגינה נהדרת ומהפנטת במיוחד של תומפסון בסקסופון. משם,יש קטע מעבר מהיר ומטאל-י, שמכין את המאזינים הלאה לטוויסט... תומפסון משנה פאזה לגמרי, ונכנס בשיא הטבעיות לסולו בעל כמעט 4 דקות של הסקסופון הדו פרצופי שלו. הוא מדלג ורץ עם התווים הזריזים שלו בין נעימות "רגילות" וקצרות, שלגיה ושבעת הגמדים, ציפצופים וחריקות בעלות קצב לא סטנדרטי אבל שמיע, אוונגרד תלוש מהמציאות ושילוב חזרה יחד עם שאר הלהקה בהשמדה עצמית שהרבה זמן לא גמרה לי לחייך ככה. קטע פשוט ממוטט לסתות, תרתי משמע.
לסיכום, כמו שהבנתם, Gutbucket היא לטעמי מהלהקות המסקרנות, המוצלחות והמוכשרות שנמצאות היום באזורים היותר אוונגרדים וכועסים של הג'אז. למרות שלא חסר הרכבים שהלכו אחרי Last Exit ו-Naked City בשביל הPאנק-גריינד-נויז-ג'אז-שאר-אוונגרדים, Gutbucket מכילה מספיק מקוריות, ייחוד ונגיעות פרטיות בתוכן המוזיקלי שלה בלי ליפול לשטיקים או מחזורים של אומנים אחרים. Flock הוא אלבום פשוט אדיר, ותעודת עניות אמיתית לעילאות ולעולם העשיר שמרכיב את הלהקה הכל כך מצויינת הזאת. חובה למי שאוהב את הג'אז שלו סקרן, לא מתפשר, צבעוני ומפתיע. איך פיספסתי אותם שהם היו בארץ יאללה.
לפני קצת יותר מחצי שנה, פירסמתי פוסט בשם "ג'אז קצת אחר", למי שזוכר. באותו פוסט תיארתי והרחבתי בכתיבה על שני אלבומים מאוד איכותיים ולא שגרתיים, שהדגימו עד כמה אפשר לגוון ולקחת רחוק את ההשפעות הג'אז ה"נורמטיביות", ועד כמה העולם המוזיקלי הזה באמת לא מוגבל ואינסופי וכמה שהוא יכול לדבר לכל חובב מוזיקה באשר הוא.
Zu פלוס Mats Gustafsson ו-Hermeto Pascoal היו המוזיקאים שאז קיבלו את הספוטלייט, והיום החלטתי ליצור סוג של פוסט המשך עם שני שמות חדשים ומעניינים. כמו האומנים הקודמים שבהם עסקתי, גם המוזיקאים הבאים בעקרון ובאופן קולקטיבי ונוח מוגדרים כג'אז, אבל יש בתוכן הפנימי שלהם כ"כ הרבה גיוון, ניגודים משולבים, דינאמיות, תעוזה ופתיחות, שזה עלבון להשאיר את המוזיקה שלהם תחת המילה הקצרה הזאת בלבד. שניהם לא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני, ובכל זאת, הם אחראים לשני אלבומים נפלאים שגיליתי בחודשיים האחרוניים, והם עשו לי חשק לא קטן לכתוב עליהם.
נתחיל מהראשון...
Volunteered Slavery זה אלבום מ-69 של Roland Kirk, שהכיל כמה קטעי אולפן וכמה קטעים מהופעה ב-Newport Jazz Festival, ואם זאת עדיין נשמע כמו אלבום לייב אחיד ושלם.
רולאנד קירק, למי שעדיין לא מכיר, הוא אחד המוזיקאים והנגנים הכי שלמים, אמיצים, מרגשים וקסומים שפעלו בג'אז ובכלל, וקטונתי מלתאר את מפעל חייו הלא נגמר ואת החשיבות וההשפעה העצומה שלו שמתמשכת עד היום, אבל אנסה בכמה מילים לתאר אותו ואז אעבור לאלבום עצמו.
בעל עיוורון מגיל שנתיים כתוצאה מרשלנות של אחות מסוממת/לא אכפתית, והעובדה שהוא היה גם בצבע עור הלא נכון בשנים הלא נכונות, לרולאנד קירק לא היו בדיוק את החיים הכי אידיאליים ו-וורודים שבנאדם יכול לצפות לו. עם כניסה לעולם הג'אז בסוף שנות ה-50 וזלזול מצד עמיתים ומבקרים כאחד בגלל הנטיה שלו להשתמש בנשימה המחזורית בשביל לנגן כמה כלים בו זמנית, לשלב משרוקיות ופעמונים וכלים שהוא הרכיב ונתן להם שמות חדשים כמו "מנזלו" ו"סטריץ'", רולאנד היה די אאוטסיידר מוחלט ותמהוני על גבול הגימיק עד שאיזה אחד, צ'ארלס מינגוס, אסף אותו להרכב שלו.
מפה העניינים התגלגלו הרבה יותר לטובה, אנשים הפסיקו לזלזל בו והבינו שמדובר בכשרון עילאי אמיתי, ומעבר לזה, אחד החוקרים והאנתרופולוגים הכי מרשימים ומדויקים של המוזיקה השחורה בכלל. Volunteered Slavery בדיוק מראה כמה שרולאנד היה שגריר שנשלח אלינו כדי לעשות שיעור היסטוריה קצרצר, אך יעיל ומתמצת.
עם הרכב סטנדרטי ורגיל של מתופף, פסנתרן ובאסיסט, רולאנד גם הוסיף עוד קצת נשפנים לחבורה עם טרומבוניסט וחצוצרן, ואפילו מספר זמרי מקהלה שחורה שענו לשם הכה צפוי, Roland Kirk Spirit. הוא כמובן מוביל כהרגלו בנגינה בכמה וכמה כלי נשיפה. אבל לזה עוד נחזור אחה"כ. בכל מקרה,אותה מקהלה מצטרפת בצד הווקאלי בשירים הראשונים בתקליט, והיא מוסיפה מימד חדש ולא מוכר בטריטוריה אז של רולאנד, שזה כמובן המימד הגוספל והבלוז שטמוע פה יותר עמוק מאי פעם.
מקטע הנושא הפותח את האלבום אפשר כבר בקלות להבין את הכיוון הכללי והמרכזי בעל הניחוח הבלוזי והשורשי, כיוון שאליו נטייל לאורך דרום ארה"ב בחצי השעה וקצת הקרובה. חצי דקה בעלת נעימה מלודית ורגועה של רולאנד בסקסופון טנור ותוף מרים רפטטיבי ברקע, שאליהם מצטרפת המקהלה עם שירה שחורה ומלאת רגש וייאוש בבת אחת, בעלת המילים הללו:
Volunteered slavery has got me on the run Volunteered slavery has got me on the run Oh volunteered slavery, oh volunteered slavery Oh volunteered slavery, slavery
Volunteered slavery is something we all know Volunteered slavery is something we all know Oh volunteered slavery, oh volunteered slaveryOh volunteered slavery, slavery
לאחר דקה וחצי כל הקטע הזה מקבל קיק חזק' אחד וקצר, שאר הנגנים מצטרפים בשיא הטבעיות לתרום את חלקם, רולאנד מוביל את כולם ומנגן כמו סוס דוהר עם יציבות מוחלטת בשלושת הסקסופונים שלו, בזמן שהוא מקבל חיזוק ואיזון נהדר מצ'ארלס מקגי בחצוצרה ומדיק גריפית בטרומבון. בסופו של דבר, זה קטע תזמור שלם ומענג מלא בנשמה ואופטימיות בריאה, שרק מבשר טובות לקראת שאר הקטעים.
רואלנד ממשיך להחליק באלגנטיות במדרון השחור והמלא תהפוכות שהוא בנה לעצמו, עם קאבר לא הכי שגרתי אבל קליט ומלודי ביותר לקלאסיקת הפופ/סול הידועה של סטיבי וונדר,My Cherie Amour. עם התחלה עמוסה בכלי נשיפה בועקים וצבעוניים, רולאנד מקבל במה להראות גם את כשרונו ויכולתו בחליל, עם נגינה מלאת השראה וקווים מלודיים שבירים אבל מהפנטים, ששאר ההרכב מגבה אותו כרגיל, בשיא האיפוק שצריך. הלחן הידוע מאוד הזה מקבל תהפוכה גסה ומפתיעה בסוף, ששאר הנשפנים והנגנים מעלים את רמת ההילוך והווליום לקליימקס עמוס בחיוכים לא נפסקים וצחוקים של שיכורים, שרולאנד גם מכניס את קולו הילדותי בהתאם לקצב, ומוסיף פרמטר חזק של הומור חצי שטותניקי מלא בכל טוב.
One Ton הוא אולי הקטע הכי מזיז מותניים, שמח וכיפי שקיים באלבום הזה. עם נגינת פסנתר תזזיתית ומצויינת של רון בארטון, שבצד השני רולאנד מפציץ באופן אנרגטי בכלי נשיפה שנשמעים דומה לקטרי רכבת מיושנת שלא עוצרת לעולם, האסואיציה הראשונית שעולי לי לפחות לראש, זה של בית זונות/מסבאה לא חוקית בבעלות שחורים בשנות ה-30 בלי שום התערבות גזענית ומעצבנת מצד הלבנים. הכל נשמע "רגיל",עד שרולאנד בדקה וחצי של הקטע, נכנס בסערה ומשנה את כל הסנריו של מה שהתרחש עד אז, עם קטע סולו בלתי אפשרי שנע באבסרקטיות וקליטות כאחת. עם נגינה חייזרית שעוברת וזזה מהחליל אף שלו, לחליל רגיל ולקול שלו עצמו, נוצר פה קטע פוליריתמי מהמרשימים שתשמעו.
הקטע האחרון שאני ארצה להרחיב עליו קצת, זהו קטע מחווה של רולאנד וההרכב לגיבור אישי ומועדף שלו,ובעצם של כל סקסופוניסט אפשרי, ג'ון קולטריין הגדול ז"ל. קולטריין בדיוק נפטר שנה וחצי לפני, והשאיר את כל עולם הג'אז המום ומוכה עצב, ורולאנד הוא בטח לא הראשון שהחליט לעשות טריביוט למוזיקאי המוערץ הזה. יש מספיק אנשים שיסקרו ויתארו את הההשפעה ואת המוזיקה האלוהית של קולטריין (תרתי משמע) הרבה יותר טוב ממני, אבל משהו אחד אני כן יכול לכתוב בבטחה. זוהי אחת המחוות המושלמות ששמעתי בחיי הקצרים. רולאנד לקח שלושה קטעים מזוהים ומוכרים יחסית של קולטריין, ודחס אותם לשמונה דק' בלבד. למרות קוצר הקטעים, רולאנד שמר על מספיק כבוד וגאווה לביצועים המקוריים, אבל גם הכניס את השפה האישית והביטוי העצמי שלו לכל קטע מהם, ויחד עם ההרכב שלו, יצר את אחד מקטעי המונטאז' הכי מרגשים, מסחררים ומלאי פניות ששמעתי.
כל הסאגה מתחילה עם הבלדה האיטית, העגמומית והמחושבת והמלאת מחשבות Lush Life. משמה גולשים ל-Afro Blue הזריז שמביא איתו אווירה הרבה יותר מטרידה ועוכרת שלווה מסביב, והוא גם מכיל את אחד מהסולואים הכי יפים ששמעתי בטנור מרולאנד . לבסוף, ב-Bessie's Blues, ההרכב מתזז בהצלחה מנגינה שקטה ובי-בופית סטנדרטית ומדויקת, לסערת כלים תוקפנית ועליה דרסטית בקצב שמגיעה לשיאה לקראת הסוף, עם קצת שילוב פרי ג'אז, קצת הארד בופ והמון המון דגש על חקירה של כל אזור וכיוון שמתחשק לרולאנד להכנס אליו על מנת לגלות. בדיוק כמו קולטריין והמסעות המוזיקליים והאוונגרדים לא נגמרים שלו לאפריקה, הודו, החלל, גן עדן ומה לא.
(לצערי לא מצאתי לינק לקטע ביוטיוב).
לסיכום, מדובר באלבום האהוב עליי בינתיים ששמעתי מהעיוור המחונן הזה. יש לו אלבומים הרבה יותר מלוטשים, קוהרנטיים ומרשימים מבחינה טכנית, אבל מה ששבה אותי פה זה דווקא הקסם החצי בוסרי שמתעופף לכל עבר, והאנרגיה הכללית והשמחה שמוצבת בכל פינה פינה. כמו שאמרתי, רולאנד הוא מיסיונר ושליח אותנטי של המועצה האפרו אמריקאית והאלבום הזה בכלל מרגיש לי כמו מכונת זמן שעוברת ושבה מכל תקופה בהיסטוריה של המוזיקה השחורה, ועדיין עם כל העומס סגנונות פה,זה נשמע רלוונטי, ייחודי, בלתי ניתן לחיקוי ולשחזור. ההרכב של רולאנד מכיל שמות לא ידועים אבל הם משלימים אותו נהדר ונותנים לו מספיק מקום על מנת שיוביל את העסק, והקטעים פה עצמם מלאים ברגש אמיתי, בשכל ובקצב בו זמנית. ביבופ, הארד בופ, פרי ג'אז, בלוז מתובל בגוספל, כנסיות רוקדות, סווינג, אולמות ריקודים מפוצצים ושולחנות שבורים, בקבוקי וויסקי ריקים ועבדים משוחררים, הכל תמצאו פה. וגם איזה עיוור אחד לא רע עם שליטה טוטאלית בכל תו שהוא מוציא מהפה...
