יום שבת, 15 בדצמבר 2012

המלצות Pt.5 - גרוב מכל כיוון

אני כותב מעט מאוד בחודשים האחרונים ואני אנסה עכשיו לקראת סוף השנה, לחזור למוטב ולפרסם הרבה יותר פוסטים ממפעם.
הפעם אני רוצה להמליץ על אלבומים משובחים, שבצורה כזאת או אחרת, מתובלים חזק חזק בגרוב גמיש ומהנה, בלי שום הגבלה ז'אנרית מסוג כלשהי.


King Khan And His Shrines - Mr Supernatural


קינג קהאן הוא מבחינתי אחד הסולנים והפרפומרים היותר טובים, כריזמטיים ומלאי צבע ואטיטיוד שפועלים בשנים האחרונות.
חמוש בקול חצי מחוספס חצי נקי, אנרגיות לא נגמרות, חוש הומור פרוע וגס, והמון המון מחוות אישיות לסגנונות ישנים ואהובים כמו סול, דו-וופ ורוקבילי, קשה מאוד לא להתאהב בו ובעבודות וההרכבים הלא מעטים שבהם הוא מעורב.

Shrines זה בעצם הרכב סול פסיכודלי/Fאנק שהוא התחיל לפני הצוותא המוכרת שלו עם מארק סולטאן ב-King Khan And The BBQ Show.
פה הוא מתרחק קצת מאזור הגאראז' וה-דו וופ המעושן של ה-BBQ, וכאמור, יותר נכנס ונוגע במקומות השחורים והגרוביים שמצויים בתוכו. באותו זמן הוא מוביל הרכב רב נגנים מוקפד ומלוטש של תשעה אנשים שעוזרים להביא מימד יותר שלם וקצבי מההרכבים האחרים שהוא נמצא בהם.

Mr. Supernatural זה אלבומם שיצא ב-2004, והוא מייצג מבחינתי תמצית טובה לכל האישיות המוזיקלית של קהאן.
עם תמהיל חזק ומעורבב שיונק את השפעתו מהמוזיקה השחורה של הסיקסטיז והסבנטיז, יש פה גם סוג של ספין עכשווי שמתאים מאוד לפורענות ולחוסר השקט של קהאן עצמו.

השירים עמוסים פה ב-ווייבים בריאים, ביצועי נגינה מעולה ומהודקת בלי שום אגו מיותר, מלודיות בריאות שתופסות אותך מהתנוך באוזן, וקינג קהאן אחד שמנהל את המופע בחיוך שובב של ילד קטן שקיבל ממתק, עם המון המון כבוד לענקים שמהם הוא שאב את ההשראה להוביל את ההרכב הזה מלכחתילה.

אין פה פילרים, כל קטע עומד בפני עצמו וגם משלים היטב את הזה שבא אחריו.
 אבל אם אני אצטרך לבחור שני שירים שמייצגים נאמנה את האלבום המצויין הזה, אז אילו Stone Soup ו-Shattared.
הראשון הוא קטע Fאנקי/הודי מתובל בקצב רצחני וכלי נשיפה בוערים שנותנים במה לגיבובי המילים החייכנים והכיפיים של קהאן, והוא פשוט מייצג כללי ובולט של כל השמחה האדירה שבוררת מכל פינה פה.
השני הוא סוג של בלדת בלוז שקצת חורגת מהקו הכללי של האלבום, אבל הוא אולי הקטע הכי טוב כאן בסופו של דבר.
אם הלייבל Stax עדיין היו פעילים היום והיו מחתימים פאנקיסטים שהתבגרו, ככה אולי האמנים שלהם היו נשמעים.






10BassT- Do You Know The Way


נראה לי כבר כמה פעמים בעבר ציינתי שאין סגנון/עולם אחר במוזיקה, שבו יש יותר אומנים והרכבים מפוספסים מבהיפהופ.
בניינטיז במיוחד, היו המון יציאות נהדרות של אומנים נטולי שם והכרה, שאיכשהו פשוט נעלמו לגמרי מהרדאר או המשיכו לכיוונים הרבה פחות מעניינים ומגרים.

ההרכב 10BassTהוא דוגמא מושלמת לזה.
עם שני ראפרים מצויינים וחזקים ומפיק בעל ידי זהב, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש איך החבורה הזאת לא קיבלה הרבה יותר ההערכה והכרה בתקופת פעילותם.
הם הוציאו אלבום אחד בלבד, Do You Know The Way ב-96, שהוא אוצר אמיתי לטעמי.
מדובר באלבום היפהופ בנזונה, לא קצר ולא ארוך מדי, מתומצת, כיפי ומעלה רצון לחזור אליו בכל שמיעה ושמיעה.

עם השפעות חזקות וברורות מחבורת ה-Natine Tongues, ג'אז, Fאנק ומוזיקה לטינית, נוצרות פה הנחתות ריתמיות מאוד נוחות באיזור ראש והצוואר, ושני אמסיז כריזמטיים שיודעים איך להשלים אחד את השני בנונשלנטיות ללא שום כל אילוץ.

Scratch And Sniff הוא קטע וינטאג'י נותן בראש בעל באס ליין עבה במיוחד ותצוגת סאמפלים מסתחררת של המפיק/DJ סלקסטור G. 
Good Times (Remix) מזכיר בצורה הכי טובה את הקטעים הקלאסיים של הרכבים נוסטלגיים כמו פיט רוק ו-CL Smooth או טרייב קולד קווסט.

והדובדבן שבקצפת - Some Say We're Spanish Some Say We're Black.
קטע המנוני והומוריסטי על ההתבחטות העצמית שיש לחברי ההרכב בגלל המוצא האתני שלהם.
 האם דומינקני זה אותו דבר כמו פורטו ריקני? האם הם נחשבים שחורים? האם אם אתה דובר ספרדית אז אתה ספרדי?
כל זה לא באמת משנה, מה שכן זאת העובדה שהם לוקחים את כל הנושא הזה כהשראה לאחד השירי ההיפהופ היותר משמחים וממכרים שתשמעו.

כאמור לכל מי שיש חיבה לשנות הגולדן אייג' בהיפהופ, זה חובה לדגום את הדבר הזה.





Rob Swift - The Architect


יוצא חבורת הדי-ג'יים הידועה X-Ecutioners, טורטנבליסט ומפיק בחסד, רוב סוויפט הוא שם ידוע כבר אצל כל חובב היפהופ ומוזיקה אינסטרומנטלית ואפילו ידגדג קצת לאנשים את השפם מעצם שייכותו לההרכב ההופעות של פיפינג טום לפני כמה שנים.

ב-2010, באותו לייבל משובח של ידידינו מייק פאטון, Ipecac, הוא הוציא אלבום מוצלח ביותר.
הקונספט הראשי שלו היה לקחת סמפלים וחלקים מסוימים מיצירות של מוזיקה קלאסית, לשלב אותם עם ביטים מאסיביים ותזזיתיים של היפהופ, ולהוסיף מעל הכל את היכולות מיקסוס והטורטנבליזם הידועות שלו.

נשמע נדוש?
אז זהו שהתוצאה הסופית של הפרויקט הזה ממש לא מעלה שום אסוציאציות כאלו.
 התחושות העיקריות שיוצאים איתה זה של הנאה רצופת תזוזות חזקות של הצוואר והרגליים באותו זמן.
רוב סוויפט גם דאג להכניס במיומנותו פרטים קטנים שבחלקם המזערי מתחברים אחד לשני ויוצרים שלם אחד דומיננטי ושמיע, וגם בידיעת ראש מובנת הוא בנה אלבום של קטעים קצרים ומשובחים שמשאירים אותך עם טעם של עוד ולא נשחקים ומעייפים את עצמם על המאזין.

יש פה גם קטעים יותר איטיים, פסקול-יים ובעלי אווירת מתח פנימי, וסוויפט עושה גם בהם שימוש יצירתי ומספק וגם מעניק קונטרה ראויה לשאר הקטעים היותר מקפיצים פה.

ובכל זאת...

Sound Of The Horn, Rabia 1st Movement, D.R.E.W ו-Lower 1st Movement הם רק חלק מהקטעים שיגרמו לכל בנאדם עם חוש קצב בריא והערכה לסאונד טוב, להגביר את הווליום עד הסוף ולהנות מכל רגע.

אם הבנאדם הזה יבוא לתקלוט בארץ, לא יהיה מאושר ממני, זה אני יכול להבטיח.




 


Swamp Dogg - Rat On



סוואמפ דוג כבש אותי מהשניה הראשונה ששמעתי אותו, ככה לפני שנתיים באלבומו הראשון והנפלא Destruction For Your Mind.
נראה לי זאת היתה ביקורת בשרת העיוור ז"ל שעשתה לי את החשק אז לבדוק אותו, ובחיי, שזאת אחת המציאות היותר מספקות שהיו לי.

הוא פעל בתחילת שנות ה-70, והוא הצליח לשלב בתוכו ובתוך המוזיקה שלו את כל המרכיבים של האומנים הגדולים של המוזיקה השחורה אז.
בעל קול אדיר וגבוה מלא ברגש ואדרנלין מתפרץ, כתיבת שירים נהדרת, עין חדה וברורה למלודיות ברמה גבוהה, טקסטים מצחיקים ושנונים, ואסיפת נגנים אידיאליים לידו, הוא לדעתי נכנס בפה אחד לליגה של הטובים ביותר.

לצערי, כמעט ולא מכירים אותו, וכמובן עם המשיכה שלי תמיד לאומנים הלא מוערכים, הזניחים והנשכחים, חובתי לפחות להמליץ פה על אלבום אחד משובח שהוא הוציא באותה תקופה.

Rat On יצא ב-71, שנה לאחר האלבום בכורה שלו שהזכרתי למעלה.
מדובר בהמשך קצת ישיר של קודמו, רק עם משיכה יותר חדה לכיוונים איטיים ומהורהרים.
יש פה את כל אלמנטי הגרוב, ה-Fאנק, הסול, הרוק אנד רול וה-RnB שמהם הוא ידע לעשות מטעמים, והקלידים שבהם מנגן גם מקבלים תפקיד יותר דומיננטי ובולט פה, שזה משפיע רק לטובה.

Creeping Away הוא אחד השירים האהובים עליי שלו, עם החצוצרות החזקות שמלוות אותו והתיאורים האישיים שלו על נסיון הבריחה שלו מבת זוגתו.
God Bless America For What זה שיר אנטי מלחמתי ראוי, והוא כנראה מכיל את הטקסט הכי חודר וקולע באלבום הזה.

That Ain't My Wife זה עוד חצי בלדת סול אפופת עשן סמיך, שבה סוואמפ דוג שוב לוקח את התבנית הרגילה של שירי אהבה ומפזר אותה לגמרי לפי צרכיו.
Do Our Thing Together מסיים את האלבום בנימה חייכנית ואופטימית, ומזכיר שאחרי כל הרגשות הדו צדדיים שהוא העביר פה בשיריו, הקצב נמצא עמוק עמוק בוורידים.

אלבום נהדר, חובה מוחלטת לכל חובבי Stax שהזכרתי בהתחלה.




























 

2 תגובות: