דצמבר 1970, המחשבה שלי מטיילת ברחבי השטחים המדבריים בארה"ב.
אתם יודעים, איפה שכמעט אין יצור חי, הרבה Highways ארוכים, מהירים ודומים, איזה קקטוס מכוער שמבליח פה ושם, ואיפה שבאני סיגל דמיין לעצמו את האיזור שאפשר להקים בו את העיר הכי נוצצת/נצלנית שתהיה על הפלנטה.
הראש שלי נע ונע, מחפש ייעוד כלשהו שישאיר אותו קפוא במקום ומעוניין, ולצערי הרב, הוא לא מוצא שומדבר מושך כמה שעות טובות.
פתאום, משום מקום, מופיע מולי מין "חפץ" דומם עצום עם ידית קטנה וארוכה בצד, שמחכה בסבלנות, שהראש שלי יגרום לה לזוז ול"חפץ" המגודל לפעול כמו שצריך, אם זה בכלל אפשרי.
המוח העייף והיבש (כן מסתבר שחוסר מים ואוכל משפיע גם באופן סוריאליסטי על התפקוד), לא יודע בדיוק מה לעשות באותו רגע, והמחשבה הראשונה שלו זה להתחפף לעזאזל מהחור העלוב שהוא הגיע אליו בלי שום אוכלוסיה, ולחזור בזמן לגוף שלו לנורמות היומיומיות והמודרניות שהוא נתקל בהם כל יום בכל שעה ובכל דקה.
רק שעם כל העייפות, התשישות והחוסר מוטיבציה הכללית, פתאום מתבהרת לה תמונה די ביזארית אך מעניינת על ה"חפץ" הגדול מימדים:
סוג של חדר אירוח באחוזה גדולה ומפוארת, עיצוב מרשים עם נרות גדולים ואגרטל פרחים יקר משני הצדדים ו4 אנשים שנראים כמו משרתים סהרוריים מאוד, שמחכים רק שתשים את הרגליים בתוך ה"בית" הזה שלהם, ותצטרף לסיור הפנימי שהם מתכוונים לערוך לך.
בואו אני אעזור לכם... זה נראה בערך כמו משהו כזה:
הידית של ה"חפץ" שציינתי מקודם, לאט לאט עושה רעש של סדק ונשברת לגמרי, ואז התמונה עצמה משנה צורה ומשאירה באופן פתאומי את האנשים שהופיעו בה כ"כ מגונדרים ומרשימים, באופן הרבה יותר פשוט, דחוי, עצמאי ומצחיק.
הבנאדם הדי גדול גוף, שכנראה הוא גם "מנהיג" העדר הצבעוני הזה שמסתכל מאחוריו בסקרנות, מוציא מקרופון משום מקום ואומר בקול עמוק וסרסקטי:
"היי אידיוט שפרץ לנו לשטח! לי קוראים דון ואן ויילט, שזה לפחות השם המסריח שאיתו האמא המעצבנת החליטה לקרוא לי. אני אולי יצלצל לך יותר באוזניים כקפטן ביפהארט, יצור שחלק אוהבים וחלק לא. אבל שיזדיינו כולם. המפגרים האלה שמאחוריי עונים לשם מג'יק באנד והם אומנם כמו כל יצורי האנוש עולים לי על העצבים יותר מדי פעמים, אבל הם ההרכב הכי טוב שמטורף מיזנטרופ ועקשן כמוני יוכל לבקש.
אתה החלטת לבחור ביצירה שהוצאנו לעולם בשנה הזאת (1970) ואני שמח שסוף כל סוף, מישהו נותר קרדיט לדבר הזה במקום לחרא הקודם שעשינו, Trout Mask Replica שתפס את המעמד של ה-אלבום שלי ושל המג'יק באנד.
אז תחזור לזמן הנוכחי שלך יא חתיכת חרא, ותהנה כל רגע ורגע מ-Lick My Decals Off Baby, אלבומנו הרביעי והמוצלח ביותר! לפחות לפי דעתי שהיא הכי נחשבת.... הנה, אפילו הוספנו חבר חדש שיהיה על הכלי הקשה, ארט "האידיוט" טריפ.
עכשיו תעוף מפה!! זוט הורן הולו, תתחיל לנגן כבר!!"
מיד אחרי זה, הראש שלי מסתחרר מהר במקום כמו השד הטזמני מלוני טונס, מנתפח כמו בלון ענק ומתפוצץ לחלוטי כמו זכוכית ששמו בתנור ב-250 מעלות.
מתוכו יוצאים אלפי אובייקטים שונים, חלקם אמיתיים, חלקם לא, חלקם אפשריים למראה, חלקם לא מובנים ומוזרים לגמרי, והכל מתכווץ ומתגמד לכלום עד שהראש מתחבר חזרה וחוזר לגוף שאפשר לו לצאת מלכתחילה.
ואז Lick My Decals Off Baby מתחיל.
משום מקום באה גיטרה מפורקת, מהירה ודביקה שמחזיקה את כל השיווי משקל על הכתפיים המתנדנדות שלה, ליין באס מוזר ונמרח מהצד השני שמחזיק את הרגליים הלא יציבות ושני מתופפים סופר אנרגטיים שנשמעים כמו שבט אפריקאי שלם וממושמע שגורמים לכל הערבוביה לזרום כמו דם אחרי שאתה תוקע מסמר בשיא הכוח בזרוע ומוציא אותו מהר.
כל הקצב נשבר, עובר ל-mode הרבה יותר אטי וכוחני, ונותן מקום ורקע לביפהארט בקול הבריטון/צרוד הכ"כ מוכר שלו לדפוק חצי ספוקן וורד/שירה על נפלאות האירוטיקה:
Rather than I want to hold your hand,
I wanna swallow you whole
'n I wanna lick you everywhere it's pink
'n everywhere you think
משיר הפתיחה (שהוא גם שיר הנושא) הזה, מתחילה ההרפתאה הצבעונית, מיוחדת והעשירה מאוד הזאת, שלוקחת אותך מאותו ראש ספציפי שאתה נמצא בו, ושמה אותך בתוך הראש של המגודל המשופם, וארבעת הנגניםהמופרעים והמסודרים בבת אחת, שעושים ככל שעולה על רוחם, ויוצאים עם זה בצורה די משכנעת, אני חייב להגיד.
הקקופוניה הכי הגיונית ומסודרת שתשמעו בחיים שלכם, ממשיכה עם Doctor Dark, עוד סיפור הזוי של ביפהארט שאפשר להבין רק משמיעה עם המוזיקה, על רופא מיסתורי וקריפי שמטפל בתנאים קשים בגברת שחורה עם תינוק לבן, שמכל הצדדים, הגאראז'-פסיכדליה התוקפנית של המג'יק באנד מכה בך שוב ושוב וגורמת לתזוזות לא רציונליות בחלקי הגוף, שאפילו לא היית מודע להם...
אחרי השיר השלישי (I Love You Big Dummy) פתאום ביפהארט מפנה את המבט אליי בעיניים עצבניות ואדומות, בזמן ששאר הלהקה מסתכלת בסוג של ציפייה ואי הפתעה מהנהגותו, וצועק:
"יא בן אנוש עלוב ומזדיין, למה אתה לא מציין גם כמה המוטיב של הג'אז החופשי שאני כ"כ אוהב שנמצא פה אה? אתה חושב שזה כיף לי לקחת סקסופון טנור או באריטון ולנסות להיות אורנט קולמן הלבן?? האמת, שאם אני חושב על זה, זה ממש כיייייף!! רק שאני לא מנסה להיות אף אחד, למרות החירטוטים והיריקות הדיסוננטיות והלא שמיעות האלה בכלי נשיפה שונים, אני משחק בהם ומוסיף צבע כמו שגמד עם שלושה רגליים וזין של חמור מוסיף לקרקס פריק שואו ברומניה. אני טוב בזה, רק אנשים לא יודעים את זה! אהה שיזדיינו.
זוט הורן רולו, תכניס את הגיטרה המזדיינת שלך ותתחיל את השיר!!!"
Peon זה קטע גיטרה/בס אינסטרומנטלי יחסית שקט ומדידטבי, אפילו נורמטיבי יחסית לשאר האלבום, שעדיין שומר על אווירת הכאוטיקה, שתחזור עוד מעט במנות יותר גדולות, והרבה יותר ביזאריות.
מנות הבלוז, הגאראז',הפסיכדליה, האוונגרד, הפאקין ג'אז חוזרות בגדול ב-Bellerin Pain, מהקטעים הכי אדירים, מורכבים, מפוצצים ומושלמים שהחבורה הפסיכוטית הזאת הפיקה אי פעם לדעת הראש המנופח מאושר הזה.
והרכבת לא עוצרת פה. הווקאלס הייחודים של ביפהארט נשארים דומיננטיים וכוחניים והמנוע האידיאלי לכזה כלי רכב ללא מעצורים, והמילים/סיפורים/תיאורים היצירתיים שהוא זורק נשארים חקוקים במוח, גם אם לפעמים הם לא הכי מובנות בפעם הראשונה. הן עוסקות בהרסנות יומיומית של אנשים, בנפוטיזם, בסקס ללא גבולות, בשילובי משפטים ספוטנטניים א-לה ביטניק סטייל, והן משכנעות,מבולבלות ומצחיקות כאחת:
that buggy boogie woogie sweeps me off my feet
What this world needs is a good retreat
What this world needs is a good two dollar room
'n a good two dollar broom
One day I was sweepin' down by the wall
I bumped a mama spider 'n the babies begin' to fall
מהבלוז השיכור והמהורהר של The Buggy Boogie Woogie (שממנו מצוטט הטקסט למעלה), אני עובר ל"בלוז" קצת שונה מקודמו...
באופן אישי זה בכלל הקטע הכי אהוב עלי באלבום וכנראה של ביפהארט והמג'יק באנד, והוא עונה לשם The Smithsonian Institue Blues.
זה פשוט תצוגת תכלית של כל הלהקה שעוברת כרגיל בצורה אבסולוטית ממקצבים ומצבי רוח כלליים ונשמעת כאילו היא מנגנת שילוב של רוקבילי אוונגרדי מושך במיוחד יחד עם מוזיקה אפריקאית שבטית, וביפהארט אחד שנותן את דעתו על רוטינת ותפקוד הדינוזארים לאורך הזמן ככל שהם מתחלפים.
ביפהארט: "עכשיו אתה תראה זה מזה בלאגן ומזה פרי ג'אז!!"
Flash Gordon's Ape זה מה שחותם סופית את סוף הדרך, וכנראה הקטע הכי אלים, אגרסיבי, קקופוני, מפוזר ומטורף אי פעם שהאנשים האלה היו שותפים לו.
מהמיקס הייחודי שביפהארט היה נודע בו ועשה באלבום, בין אם זה בלחנים הלא שגרתיים שלו ובשילוב כלים המנוגד שהוא תמיד מכניס, בין אם זה בשילוב בלתי אפשרי בין מוטיבי רוק, ג'אז, מוזיקת עולם, אוונגרד, פסיכדליה, בלוז וגאראז' מהיר (אין פלא שהוא נחשב לאחד הפיגורות המשפיעות בפוסט פאנק שבא כמעט עשור אחה"כ לראשונה).
בקטע האחרון הזה, הכל מנתפץ ונשבר לכל הכיוונים, ויש פה צעקה גדולה של הצהרת כוונות מוחלטת: אנחנו שמים עליכם זין ונהנים מכל טיפת שתן שזה מוציא עליכם. ואיזה כיף מוחלט שזה!
חייבים לשמוע כדי להאמין.
וחייבים להאמין שהאלבום כבר הסתיים. קצת יותר מ-38 דק'. זה הכל.
האלבום הגנוז (לצערי הרב) הכי טוב אי פעם? בהחלט. היצירה הכי מושלמת,שלמה ומגוונת של המג'יק באנד וביפהארט? כמובן. אלבום שתמיד יעמוד בצל המשפיע העצום ש-Trout Mask Replica השאיר? כנראה שכן.
אלבום שנשאר מהפכני ושובר מוסכמות, רלוונטי גם אז וגם היום ונשמע מדהים מבחינה מוזיקלית בכ"כ רבדים כל פעם מחדש? אין ספק.
כל מי שאוהב דברים קשים ומוזרים יאהב את זה בקלות. גם מי שקשה לו עם התווית "אקספרימנטל" יוכל.
כל מי שכבר מכיר את הדבר הזה, מה אתם עושים פה? לכו לשמוע את זה.
אני לא יכול להסביר כמו הראש המפגר שלי נהנה כל פעם אחרי פעם מכל קטע וקטע פה, וכמה אם כמה ששאר האלבומים של הקפטיין נפלאים אחד אחד (טוב נו חוץ מ-Bluejeans and Moonbeans הגרוע) אין על LMDOB. אפילו הקפטיין למרות שהוא מת כבר שנה וחצי היה מסכים איתי על זה.
ביפהארט: "אתה אידיוט, אבל שאתה צודק אתה צודק! ושיזדיינו כולם!!"
הראש שלי שמח.
אתם יודעים, איפה שכמעט אין יצור חי, הרבה Highways ארוכים, מהירים ודומים, איזה קקטוס מכוער שמבליח פה ושם, ואיפה שבאני סיגל דמיין לעצמו את האיזור שאפשר להקים בו את העיר הכי נוצצת/נצלנית שתהיה על הפלנטה.
הראש שלי נע ונע, מחפש ייעוד כלשהו שישאיר אותו קפוא במקום ומעוניין, ולצערי הרב, הוא לא מוצא שומדבר מושך כמה שעות טובות.
פתאום, משום מקום, מופיע מולי מין "חפץ" דומם עצום עם ידית קטנה וארוכה בצד, שמחכה בסבלנות, שהראש שלי יגרום לה לזוז ול"חפץ" המגודל לפעול כמו שצריך, אם זה בכלל אפשרי.
המוח העייף והיבש (כן מסתבר שחוסר מים ואוכל משפיע גם באופן סוריאליסטי על התפקוד), לא יודע בדיוק מה לעשות באותו רגע, והמחשבה הראשונה שלו זה להתחפף לעזאזל מהחור העלוב שהוא הגיע אליו בלי שום אוכלוסיה, ולחזור בזמן לגוף שלו לנורמות היומיומיות והמודרניות שהוא נתקל בהם כל יום בכל שעה ובכל דקה.
רק שעם כל העייפות, התשישות והחוסר מוטיבציה הכללית, פתאום מתבהרת לה תמונה די ביזארית אך מעניינת על ה"חפץ" הגדול מימדים:
סוג של חדר אירוח באחוזה גדולה ומפוארת, עיצוב מרשים עם נרות גדולים ואגרטל פרחים יקר משני הצדדים ו4 אנשים שנראים כמו משרתים סהרוריים מאוד, שמחכים רק שתשים את הרגליים בתוך ה"בית" הזה שלהם, ותצטרף לסיור הפנימי שהם מתכוונים לערוך לך.
בואו אני אעזור לכם... זה נראה בערך כמו משהו כזה:
הידית של ה"חפץ" שציינתי מקודם, לאט לאט עושה רעש של סדק ונשברת לגמרי, ואז התמונה עצמה משנה צורה ומשאירה באופן פתאומי את האנשים שהופיעו בה כ"כ מגונדרים ומרשימים, באופן הרבה יותר פשוט, דחוי, עצמאי ומצחיק.
הבנאדם הדי גדול גוף, שכנראה הוא גם "מנהיג" העדר הצבעוני הזה שמסתכל מאחוריו בסקרנות, מוציא מקרופון משום מקום ואומר בקול עמוק וסרסקטי:
"היי אידיוט שפרץ לנו לשטח! לי קוראים דון ואן ויילט, שזה לפחות השם המסריח שאיתו האמא המעצבנת החליטה לקרוא לי. אני אולי יצלצל לך יותר באוזניים כקפטן ביפהארט, יצור שחלק אוהבים וחלק לא. אבל שיזדיינו כולם. המפגרים האלה שמאחוריי עונים לשם מג'יק באנד והם אומנם כמו כל יצורי האנוש עולים לי על העצבים יותר מדי פעמים, אבל הם ההרכב הכי טוב שמטורף מיזנטרופ ועקשן כמוני יוכל לבקש.
אתה החלטת לבחור ביצירה שהוצאנו לעולם בשנה הזאת (1970) ואני שמח שסוף כל סוף, מישהו נותר קרדיט לדבר הזה במקום לחרא הקודם שעשינו, Trout Mask Replica שתפס את המעמד של ה-אלבום שלי ושל המג'יק באנד.
אז תחזור לזמן הנוכחי שלך יא חתיכת חרא, ותהנה כל רגע ורגע מ-Lick My Decals Off Baby, אלבומנו הרביעי והמוצלח ביותר! לפחות לפי דעתי שהיא הכי נחשבת.... הנה, אפילו הוספנו חבר חדש שיהיה על הכלי הקשה, ארט "האידיוט" טריפ.
עכשיו תעוף מפה!! זוט הורן הולו, תתחיל לנגן כבר!!"
מיד אחרי זה, הראש שלי מסתחרר מהר במקום כמו השד הטזמני מלוני טונס, מנתפח כמו בלון ענק ומתפוצץ לחלוטי כמו זכוכית ששמו בתנור ב-250 מעלות.
מתוכו יוצאים אלפי אובייקטים שונים, חלקם אמיתיים, חלקם לא, חלקם אפשריים למראה, חלקם לא מובנים ומוזרים לגמרי, והכל מתכווץ ומתגמד לכלום עד שהראש מתחבר חזרה וחוזר לגוף שאפשר לו לצאת מלכתחילה.
ואז Lick My Decals Off Baby מתחיל.
משום מקום באה גיטרה מפורקת, מהירה ודביקה שמחזיקה את כל השיווי משקל על הכתפיים המתנדנדות שלה, ליין באס מוזר ונמרח מהצד השני שמחזיק את הרגליים הלא יציבות ושני מתופפים סופר אנרגטיים שנשמעים כמו שבט אפריקאי שלם וממושמע שגורמים לכל הערבוביה לזרום כמו דם אחרי שאתה תוקע מסמר בשיא הכוח בזרוע ומוציא אותו מהר.
כל הקצב נשבר, עובר ל-mode הרבה יותר אטי וכוחני, ונותן מקום ורקע לביפהארט בקול הבריטון/צרוד הכ"כ מוכר שלו לדפוק חצי ספוקן וורד/שירה על נפלאות האירוטיקה:
Rather than I want to hold your hand,
I wanna swallow you whole
'n I wanna lick you everywhere it's pink
'n everywhere you think
משיר הפתיחה (שהוא גם שיר הנושא) הזה, מתחילה ההרפתאה הצבעונית, מיוחדת והעשירה מאוד הזאת, שלוקחת אותך מאותו ראש ספציפי שאתה נמצא בו, ושמה אותך בתוך הראש של המגודל המשופם, וארבעת הנגניםהמופרעים והמסודרים בבת אחת, שעושים ככל שעולה על רוחם, ויוצאים עם זה בצורה די משכנעת, אני חייב להגיד.
הקקופוניה הכי הגיונית ומסודרת שתשמעו בחיים שלכם, ממשיכה עם Doctor Dark, עוד סיפור הזוי של ביפהארט שאפשר להבין רק משמיעה עם המוזיקה, על רופא מיסתורי וקריפי שמטפל בתנאים קשים בגברת שחורה עם תינוק לבן, שמכל הצדדים, הגאראז'-פסיכדליה התוקפנית של המג'יק באנד מכה בך שוב ושוב וגורמת לתזוזות לא רציונליות בחלקי הגוף, שאפילו לא היית מודע להם...
אחרי השיר השלישי (I Love You Big Dummy) פתאום ביפהארט מפנה את המבט אליי בעיניים עצבניות ואדומות, בזמן ששאר הלהקה מסתכלת בסוג של ציפייה ואי הפתעה מהנהגותו, וצועק:
"יא בן אנוש עלוב ומזדיין, למה אתה לא מציין גם כמה המוטיב של הג'אז החופשי שאני כ"כ אוהב שנמצא פה אה? אתה חושב שזה כיף לי לקחת סקסופון טנור או באריטון ולנסות להיות אורנט קולמן הלבן?? האמת, שאם אני חושב על זה, זה ממש כיייייף!! רק שאני לא מנסה להיות אף אחד, למרות החירטוטים והיריקות הדיסוננטיות והלא שמיעות האלה בכלי נשיפה שונים, אני משחק בהם ומוסיף צבע כמו שגמד עם שלושה רגליים וזין של חמור מוסיף לקרקס פריק שואו ברומניה. אני טוב בזה, רק אנשים לא יודעים את זה! אהה שיזדיינו.
זוט הורן רולו, תכניס את הגיטרה המזדיינת שלך ותתחיל את השיר!!!"
Peon זה קטע גיטרה/בס אינסטרומנטלי יחסית שקט ומדידטבי, אפילו נורמטיבי יחסית לשאר האלבום, שעדיין שומר על אווירת הכאוטיקה, שתחזור עוד מעט במנות יותר גדולות, והרבה יותר ביזאריות.
מנות הבלוז, הגאראז',הפסיכדליה, האוונגרד, הפאקין ג'אז חוזרות בגדול ב-Bellerin Pain, מהקטעים הכי אדירים, מורכבים, מפוצצים ומושלמים שהחבורה הפסיכוטית הזאת הפיקה אי פעם לדעת הראש המנופח מאושר הזה.
והרכבת לא עוצרת פה. הווקאלס הייחודים של ביפהארט נשארים דומיננטיים וכוחניים והמנוע האידיאלי לכזה כלי רכב ללא מעצורים, והמילים/סיפורים/תיאורים היצירתיים שהוא זורק נשארים חקוקים במוח, גם אם לפעמים הם לא הכי מובנות בפעם הראשונה. הן עוסקות בהרסנות יומיומית של אנשים, בנפוטיזם, בסקס ללא גבולות, בשילובי משפטים ספוטנטניים א-לה ביטניק סטייל, והן משכנעות,מבולבלות ומצחיקות כאחת:
that buggy boogie woogie sweeps me off my feet
What this world needs is a good retreat
What this world needs is a good two dollar room
'n a good two dollar broom
One day I was sweepin' down by the wall
I bumped a mama spider 'n the babies begin' to fall
מהבלוז השיכור והמהורהר של The Buggy Boogie Woogie (שממנו מצוטט הטקסט למעלה), אני עובר ל"בלוז" קצת שונה מקודמו...
באופן אישי זה בכלל הקטע הכי אהוב עלי באלבום וכנראה של ביפהארט והמג'יק באנד, והוא עונה לשם The Smithsonian Institue Blues.
זה פשוט תצוגת תכלית של כל הלהקה שעוברת כרגיל בצורה אבסולוטית ממקצבים ומצבי רוח כלליים ונשמעת כאילו היא מנגנת שילוב של רוקבילי אוונגרדי מושך במיוחד יחד עם מוזיקה אפריקאית שבטית, וביפהארט אחד שנותן את דעתו על רוטינת ותפקוד הדינוזארים לאורך הזמן ככל שהם מתחלפים.
ביפהארט: "עכשיו אתה תראה זה מזה בלאגן ומזה פרי ג'אז!!"
Flash Gordon's Ape זה מה שחותם סופית את סוף הדרך, וכנראה הקטע הכי אלים, אגרסיבי, קקופוני, מפוזר ומטורף אי פעם שהאנשים האלה היו שותפים לו.
מהמיקס הייחודי שביפהארט היה נודע בו ועשה באלבום, בין אם זה בלחנים הלא שגרתיים שלו ובשילוב כלים המנוגד שהוא תמיד מכניס, בין אם זה בשילוב בלתי אפשרי בין מוטיבי רוק, ג'אז, מוזיקת עולם, אוונגרד, פסיכדליה, בלוז וגאראז' מהיר (אין פלא שהוא נחשב לאחד הפיגורות המשפיעות בפוסט פאנק שבא כמעט עשור אחה"כ לראשונה).
בקטע האחרון הזה, הכל מנתפץ ונשבר לכל הכיוונים, ויש פה צעקה גדולה של הצהרת כוונות מוחלטת: אנחנו שמים עליכם זין ונהנים מכל טיפת שתן שזה מוציא עליכם. ואיזה כיף מוחלט שזה!
חייבים לשמוע כדי להאמין.
וחייבים להאמין שהאלבום כבר הסתיים. קצת יותר מ-38 דק'. זה הכל.
האלבום הגנוז (לצערי הרב) הכי טוב אי פעם? בהחלט. היצירה הכי מושלמת,שלמה ומגוונת של המג'יק באנד וביפהארט? כמובן. אלבום שתמיד יעמוד בצל המשפיע העצום ש-Trout Mask Replica השאיר? כנראה שכן.
אלבום שנשאר מהפכני ושובר מוסכמות, רלוונטי גם אז וגם היום ונשמע מדהים מבחינה מוזיקלית בכ"כ רבדים כל פעם מחדש? אין ספק.
כל מי שאוהב דברים קשים ומוזרים יאהב את זה בקלות. גם מי שקשה לו עם התווית "אקספרימנטל" יוכל.
כל מי שכבר מכיר את הדבר הזה, מה אתם עושים פה? לכו לשמוע את זה.
אני לא יכול להסביר כמו הראש המפגר שלי נהנה כל פעם אחרי פעם מכל קטע וקטע פה, וכמה אם כמה ששאר האלבומים של הקפטיין נפלאים אחד אחד (טוב נו חוץ מ-Bluejeans and Moonbeans הגרוע) אין על LMDOB. אפילו הקפטיין למרות שהוא מת כבר שנה וחצי היה מסכים איתי על זה.
ביפהארט: "אתה אידיוט, אבל שאתה צודק אתה צודק! ושיזדיינו כולם!!"
הראש שלי שמח.
שאפו! זה האחד האלבומים הכי אהובים עליי בעולם, אני מכיר כל תו ממנו מתוך שינה, היטבת לתאר וכל הכבוד על כך. מתי,מתי,מתי ייצא כבר בריאישו משובח כמו שמגיע לו???
השבמחקתודה!
השבמחקאני מאמין שבסופו של דבר זה מסוג הדברים שצריך לשמוע כדי להבין, ולא רק לקרוא ומשמה לקבל את הרעיון הכללי על טיבו של האלבום.
ואכן זה ביזיון שהדבר עדיין לא יצא בריאשיו לאחר כ"כ הרבה שנים ונשאר פריט אספנות נדיר מאוד ויקר מאוד.