הראש שלי מסתובב לאט לאט בסחור סחור איטי, כמו קרוסלה אחרי הדחיפה ובזמן שהיא מאבדת מהמהירות וחוזרת לעמדה הטבעית שלה, כל זה לאחר ההצגה שקפטן ביפהארט וחבריו למג'יק באנד סיפקו לי ב-Lick My Decals Off Baby....
הראש שלי סוף כל סוף נעצר, העיניים חצי פקוחות חצי סגורות, וביפהארט מיישר אליי מבט לועג וצועק:
"אהההההההה נהנית אה יא חתיכת חרא מטומטם? אנחנו כבר סיימנו פה איתך ועם כל המופע המוזר הזה שזרקנו, ואני לא מבין למה הפרצוף המפגר שלך לא נעלם כבר מהשטח!
אולי כדאי שנזרוק אותך לעוד "סרט" נוסף, רק הפעם שלא שייך בדיוק לי וללהקה? אולי לאחד האקטים שיותר שמושפעים מאיתנו וממני באופן אישי, לא שחסר כן....
הזכרת אותנו כהשפעה עקרית על פוסט פאנק לא?? אפשר בהחלט להבין, העבודת גיטרות שתוקפת אותך משני הצדדים זה הדבר הראשי שמחבר בינינו לז'אנר וגם השילוב הלא סדנדרטי של כלי נגינה מסביב גם אפשר לשייך לסגנון הזה בין השאר... רק מה שזה עדיין לא קיים!!
אז תקפוץ 9 שנים קדימה, ותגלה שזה כן קיים ותפול על משהו שאתה אוהב, ובינתיים אני רעב ובא לי נאצ,וס ופפסי (אמאאא!!!) אז עוף לי מהעיניים אידיוט! זורן הולו, תבעט אותו החוצה כבר גאדמט!!"
אני מתפוגג מהר מאוד מהשטח המדברי,היבש והמאוד חם שעד עכשיו הייתי בו, ובאותו רגע שאני נעלם ממנו אני נוחת במקום אחר, שונה לחלוטין, ואם זאת גם זהה בכמה וכמה דברים מסביב.
אני מוצא את עצמי ממוקם על ספסל מתכתי ארוך וקשה, במקום עם הרבה תאורה ואורות מלמעלה די מעומעמים, עם רוח די קרה שחודרת לי לעצמות, הרבה אנשים שעוברים מולי ונעלמים באותה מהירות שהם באו.
אני מבין שאני בכלל בתחנת סאבוויי, כנראה איפשהו באנגליה לפי המבטא שמסובב אותי, ואז באה רכבת ארוכה, רועשת וחורקת שנעצרת וברגע שהדלתות שלה נפתחות, כל האנשים נעלמים בבום אחד בזמן ש-5 אנשים די לא מושכים יוצאים ממנה, והם היחידים יחד איתי שכבר נמצאים באותה תחנת רכבת מנוכרת ומוזרה.
הבנאדם שנראה בפרונט וכנראה גם ה"מנהיג" והמוביל שלהם, עושה פרצוץ חמוץ משהו, לא לפני שהוא פותח את הפה שלו (שכבר מדיף ריח כבד של וויסקי ובירה) ומוציא כמה משפטים כדי להבהיר מי הם החבר'ה שאני רואה מולי.
הבעיות שבניגוד לפרונטמן הקודם שדיבר איתי ו"הנחה" אותי במה שקורה, אני בקושי מבין מילה שיוצאת מהבחור הצעיר והלא ידידותי למראה.
יש לו מבטא כבד מהכבדים, והדברים היחידים שהצלחתי להבין זה:
"הפול, 79, Live At The Witch Trial!!!!"
ברגע שהוא אומר את זה, כל התחנה רועדת בעוצמה מטורפת, האורות למעלה מתנפצים ונשברים וממשיכים עדיין להשאיר עמעום קל סביב כל האיזור, והפרצוף שלי נמתח עד אין סוף, כמו גומי עבה שאי אפשר לקרוע.
אני רואה את הבחור מולי שדיבר לפני שניה במבטא הכבד והלא ברור, מחייך מין חיוך לא מובן שכזה, מעלה גירה כמו גמל ודופק סמחטה גדולה מאוד על הרצפה בשביעות רצון מוזרה, ולאחר זה מנגב את הפה, שהעיניים שלו עדיין ממוקדות בי.
צליל גיטרה צווחנית, תופים אינטינסיביים ברקע שמתחממים לקראת השיר והסרט השני מתחיל.
הקלידים הביזאריים והפשוטים בו זמנית נכנסים גם הם במנגינה מסובבת ורפטטיבית, ואיתם גם הבס הקליט והעבה, הגיטרה בקטנה מגיחה בצלילים מהצד דווקא (הקלידים הם בערך הכלי נגינה המוביל פה, כמו ברוב האלבום) ואיזה אחד צעיר, בן 22, העונה לשם מארק אי סמית', מגיח עם הקול העצלן וההגשת הספוקן וורד המופלאה שלו עם המילים האלו:
Someone's always on my tracks
In a dark room you see more than you think
I'm out of my place, got to get back
I sweated a lot, you could feel the violence
קוראים לשיר Frightened, ומדובר אולי בקטע "פתיחת קריירה" הכי גדול ומייצג שאני מכיר, למעט אולי Hungry Freaks Daddy של זאפה והמאדרס מ-Freak Out העל זמני.
כל התחושות הניכור, מוזריות, אי שייכות, בלבול, ביזאריות, אורבניות ושיעמום שמאפיינים את אחד הכותבים הייחודיים, עוקצניים וחדים בקיימים מאז ומתמיד במוזיקה מכווצים לשיר הזה בפרט, ולכל האלבום הזה בכלל.
לטעמי האישי Live At The Witch Trials דוחק את כל אלבומי ה-Fall הצדה (ואל תטעו - כולם נפלאים בלי יוצאי דופן) ומותיר חותמת אצלי באופן אישי כיצירה הכי שלמה, טובה וגם אנדרייטד של הלהקה החד פעמית הזאת, ושל האיש והמיזנטרופיה, מר. מארק אי.סמית'. ואני הולך לנסות גם להסביר למה, אם בכלל זו משימה אפשרית
No Xmas For John Quays הוא עוד המנון-לא-המנון פוסט פאנק חריף ואינטיליגנטי, גם מהשירים המצחיקים שסמית' כתב ונראה אותכם לא שרים יחד איתו ב"פזמון":
He spits in the sky
It falls in his eye
And then he gets to sitting
Talking to his kitten
Talking about Frankie Lymon
Tell me why is it so?
Tell me why is it so?
Why did the sky break today?
Why did this happen today?
ו-Mother Sister זה עוד תצוגת מילים בלתי נגמרת של סמית' בגיבוי המשונה והרחפני/עצבני כמו תמיד של ההרכב הנוכחי שמנגן איתו. שאגב עושה עבודה פשוט גדולה לאורך כל ה-38 דק' הקצרות האלה.
ומילה "קטנה" על אותו הרכב....
סמית' ידוע כאחד שהחליף את הנגנים שלו אין ספור פעמים, פיטר אותם בזמן הופעות, הלך איתך מכות, איים עליהם, פיטר אותם שוב ועשה רוטציה ענקית במשך השנים שהלהקה קיימת.
אבל הסיבה הראשית שאני כ"כ מאוהב באלבום הזה, עם כל הכבוד לנגנים אחרים טובים שניגנו עם סמית', זה בגלל שפה יש לו את ה-ההרכב הכי מושלם ואידיאלי בשביל סולן כ"כ יוצא דופן כמוהו.
כולם מייצרים תערובת כ"כ קולעת, אנרגטית, היפנוטית ומהירה של Pאנק מהיר וקראוט רוק אלקטרוני וחללי (סימן ההיכר העתידי של הלהקה) וכמו המג'יק הבאנד של ביפהארט, גם הם מצליחים לזרוע בלאגן בסדר המאורגן שהם יוצרים ובאותו זמן גם להשמע סופר מדוייקים וממושמעים בקקופוניה שהם העזו להכנס אליה.
ראוי לציון במיוחד המתופף קארל בארנס (שאחרי האלבום הזה עף מהלהקה והתחיל מסורת ארוכה של הרגל זה) שעושה עבודה פשוט אדירה, תמיד דוחף את הקצב קדימה עם התיפוף הסופר אנרגטי ואגרסיבי שלו, והוא נשמע פשוט כמו חיה אמיתית, ולטעמי מדובר במתופף הכי טוב והכי מתאים שניגן בלהקה הזאת, ואולי זה נשמע די שולי, אבל כמה שזה כיף לשמוע את זה פה.
סמית' עצמו נשמע בשיאו פה: כועס, מתוסכל, אדיש וצעקני, עם ציורים ותיאורי דמויות שוליים ספונטניות ויומ-יומיות עם גיחוך אחד גדול על סצנת המוזיקה באנגליה, על העיר הגדולה, על אנשים טיפוסיים וטפשים, על מבקרים, על צבועים ועל עצמו.
אין עוד כותב לדעתי שיוצר עולם כ"כ משונה ורנדומלי בצורה כ"כ עגולה ומתוחכמת, ואולי זה חלק מהביקורת והאהדה עליו משני הצדדים, אבל בשבילי, זה שם אותי בצד השני והחיובי של הסקאלה הזאת.
Two Steps Back שמגיע לקראת הסוף, הוא הקטע הכי טוב פה יחד עם שיר הפתיחה שציינתי.
כנראה השיר הכי "מובן" פה, סוג של ביקורת סאטירית על כל סצנת ה-Pאנק והמעמד הביניים שעלה באותן שנים בבריטניה, ומצטער, אבל כמה שהמוזיקה פה מונוטונית ואם זאת סוחפת ומדהימה.
Future And Pasts הוא עוד קטע Pאנק מוזר ומעולה ו-Music Scene זה זוכה לתואר "השיר הכי קראוט-רוקי ואפילו פרוגרסיבי" עם 8 דק' של חפירות עמוקות וקצת מלוכלכות, אבל כמובן שנשארות מתואמות לאווירה האפורה של כל הדבר הזה שהלך פה.
רוב האנשים יעדיפו כנראה בהחלט את The Nation's Saving Grace או The Wonderful Frightening World Of The Fall הכ"כ מוערכים וגם בהחלט נהדרים, או אפילו את הרפתקאות האוונגרד הקשות של I Am Kurious Oranj המרתק מאשר את הגולמיות החצי מבושלת, הבוסריות החצי מושקעת (האלבום הזה הוקלט בכמה ימים כדי לסיים בכלל את השבוע הקלטות שהיא שילמה עליו, שסמית' בזבז חצי ממנו בגלל שהיה חולה) של Live At The Witch Trials.
אני חושב שהאלבום הזה עוד הוכחה ליצירה מדהימה שחלק ממה שהופך אותה לכזה זה השילוב האידיאלי בין הראשוניות והאנרגיות הסופר Pאנקיות בה, לגיבוש המוזיקלי הבאמת חסר מגרעות ששאר חברי הלהקה מציגים פה.
שוב, הקריירה של The Fall היא מהאדירות והרחבות מימדים ברוק, בטח בתחום הפוסט פאנק, היא אף פעם לא נשמעה כמו שומדבר אחר ותמיד נשארה נאמנת לעצמה, והכמות איכות שהיא הוציאה היא זה משהו חסר תקדים ולא מובן בעצמו, וההשפעה שלה מהגדולות על כל אמן או להקה כזאת או אחרת בתחום האלטרנטיב ואפילו באוונגרד.
וכמובן שמארק אי.סמית' על כל שריטותיו הוא גאון שראוי לתואר הזה, תמלילן ברמות הכי גבוהות וחתיכת "זמר גרוע" וסולן ויוצר ענק וכמו ביפהארט, גם פרסונה סופר אייקונית ומתוסבכת שהוא מצליח להכניס לתוך המרכיב המוזיקלי של הלהקה שלו.
אבל אחרי כל זה, אני אגיד שוב. אין על Live At The Witch Trials. ולאנשים שלא מכירים עדיין את האלבומים של The Fall, תתחילו עם זה. (ומשמה תעברו ל-Grotesque).
מארק אי סמית' שוב מסתכל אליי לאחר ה"סט" שהוא וחבריו הציגו לי, ושוב יורק על הרצפה, מעלה את הראש שוב ודופק עוד חיוך עקום ואכזרי לבסוף.
כל המקום שוב נכנס לטראנס בלתי מוסבר והרסני, הפעם כל המנורות מלמעלה נופלים על הרצפה ונשברים ומתרסקים ברעש עצום, המסילה עצמה זזה בלי הפסקה ברטט מהיר ומעלה אבק, המדרגות נסדקות ונשברות גם הם, הספסל שישבתי עליו מתפרק כמו ארמון מחול שבעטו בו, ו-5 הבריטיים המכוערים נעלמים מהפנים שלי.
לבסוף הכל חוזר למקומו, הרכבת שוב נכנסה לתחנה, האנשים ה"רגילים" מקודם חוזרים למקומם ועולים ויורדים מהרכבת בהתאמה, והכל חוזר לקודמו. מצב נורמטיבי ורגיל, כולם הולכים לעבודה, כולם ממהרים ולאף אחד אין כוח לשומדבר אחר. נו טוב, זה עדיין היה מעניין.
הראש שלי סוף כל סוף נעצר, העיניים חצי פקוחות חצי סגורות, וביפהארט מיישר אליי מבט לועג וצועק:
"אהההההההה נהנית אה יא חתיכת חרא מטומטם? אנחנו כבר סיימנו פה איתך ועם כל המופע המוזר הזה שזרקנו, ואני לא מבין למה הפרצוף המפגר שלך לא נעלם כבר מהשטח!
אולי כדאי שנזרוק אותך לעוד "סרט" נוסף, רק הפעם שלא שייך בדיוק לי וללהקה? אולי לאחד האקטים שיותר שמושפעים מאיתנו וממני באופן אישי, לא שחסר כן....
הזכרת אותנו כהשפעה עקרית על פוסט פאנק לא?? אפשר בהחלט להבין, העבודת גיטרות שתוקפת אותך משני הצדדים זה הדבר הראשי שמחבר בינינו לז'אנר וגם השילוב הלא סדנדרטי של כלי נגינה מסביב גם אפשר לשייך לסגנון הזה בין השאר... רק מה שזה עדיין לא קיים!!
אז תקפוץ 9 שנים קדימה, ותגלה שזה כן קיים ותפול על משהו שאתה אוהב, ובינתיים אני רעב ובא לי נאצ,וס ופפסי (אמאאא!!!) אז עוף לי מהעיניים אידיוט! זורן הולו, תבעט אותו החוצה כבר גאדמט!!"
אני מתפוגג מהר מאוד מהשטח המדברי,היבש והמאוד חם שעד עכשיו הייתי בו, ובאותו רגע שאני נעלם ממנו אני נוחת במקום אחר, שונה לחלוטין, ואם זאת גם זהה בכמה וכמה דברים מסביב.
אני מוצא את עצמי ממוקם על ספסל מתכתי ארוך וקשה, במקום עם הרבה תאורה ואורות מלמעלה די מעומעמים, עם רוח די קרה שחודרת לי לעצמות, הרבה אנשים שעוברים מולי ונעלמים באותה מהירות שהם באו.
אני מבין שאני בכלל בתחנת סאבוויי, כנראה איפשהו באנגליה לפי המבטא שמסובב אותי, ואז באה רכבת ארוכה, רועשת וחורקת שנעצרת וברגע שהדלתות שלה נפתחות, כל האנשים נעלמים בבום אחד בזמן ש-5 אנשים די לא מושכים יוצאים ממנה, והם היחידים יחד איתי שכבר נמצאים באותה תחנת רכבת מנוכרת ומוזרה.
הבנאדם שנראה בפרונט וכנראה גם ה"מנהיג" והמוביל שלהם, עושה פרצוץ חמוץ משהו, לא לפני שהוא פותח את הפה שלו (שכבר מדיף ריח כבד של וויסקי ובירה) ומוציא כמה משפטים כדי להבהיר מי הם החבר'ה שאני רואה מולי.
הבעיות שבניגוד לפרונטמן הקודם שדיבר איתי ו"הנחה" אותי במה שקורה, אני בקושי מבין מילה שיוצאת מהבחור הצעיר והלא ידידותי למראה.
יש לו מבטא כבד מהכבדים, והדברים היחידים שהצלחתי להבין זה:
"הפול, 79, Live At The Witch Trial!!!!"
ברגע שהוא אומר את זה, כל התחנה רועדת בעוצמה מטורפת, האורות למעלה מתנפצים ונשברים וממשיכים עדיין להשאיר עמעום קל סביב כל האיזור, והפרצוף שלי נמתח עד אין סוף, כמו גומי עבה שאי אפשר לקרוע.
אני רואה את הבחור מולי שדיבר לפני שניה במבטא הכבד והלא ברור, מחייך מין חיוך לא מובן שכזה, מעלה גירה כמו גמל ודופק סמחטה גדולה מאוד על הרצפה בשביעות רצון מוזרה, ולאחר זה מנגב את הפה, שהעיניים שלו עדיין ממוקדות בי.
צליל גיטרה צווחנית, תופים אינטינסיביים ברקע שמתחממים לקראת השיר והסרט השני מתחיל.
הקלידים הביזאריים והפשוטים בו זמנית נכנסים גם הם במנגינה מסובבת ורפטטיבית, ואיתם גם הבס הקליט והעבה, הגיטרה בקטנה מגיחה בצלילים מהצד דווקא (הקלידים הם בערך הכלי נגינה המוביל פה, כמו ברוב האלבום) ואיזה אחד צעיר, בן 22, העונה לשם מארק אי סמית', מגיח עם הקול העצלן וההגשת הספוקן וורד המופלאה שלו עם המילים האלו:
Someone's always on my tracks
In a dark room you see more than you think
I'm out of my place, got to get back
I sweated a lot, you could feel the violence
קוראים לשיר Frightened, ומדובר אולי בקטע "פתיחת קריירה" הכי גדול ומייצג שאני מכיר, למעט אולי Hungry Freaks Daddy של זאפה והמאדרס מ-Freak Out העל זמני.
כל התחושות הניכור, מוזריות, אי שייכות, בלבול, ביזאריות, אורבניות ושיעמום שמאפיינים את אחד הכותבים הייחודיים, עוקצניים וחדים בקיימים מאז ומתמיד במוזיקה מכווצים לשיר הזה בפרט, ולכל האלבום הזה בכלל.
לטעמי האישי Live At The Witch Trials דוחק את כל אלבומי ה-Fall הצדה (ואל תטעו - כולם נפלאים בלי יוצאי דופן) ומותיר חותמת אצלי באופן אישי כיצירה הכי שלמה, טובה וגם אנדרייטד של הלהקה החד פעמית הזאת, ושל האיש והמיזנטרופיה, מר. מארק אי.סמית'. ואני הולך לנסות גם להסביר למה, אם בכלל זו משימה אפשרית
No Xmas For John Quays הוא עוד המנון-לא-המנון פוסט פאנק חריף ואינטיליגנטי, גם מהשירים המצחיקים שסמית' כתב ונראה אותכם לא שרים יחד איתו ב"פזמון":
He spits in the sky
It falls in his eye
And then he gets to sitting
Talking to his kitten
Talking about Frankie Lymon
Tell me why is it so?
Tell me why is it so?
Why did the sky break today?
Why did this happen today?
ו-Mother Sister זה עוד תצוגת מילים בלתי נגמרת של סמית' בגיבוי המשונה והרחפני/עצבני כמו תמיד של ההרכב הנוכחי שמנגן איתו. שאגב עושה עבודה פשוט גדולה לאורך כל ה-38 דק' הקצרות האלה.
ומילה "קטנה" על אותו הרכב....
סמית' ידוע כאחד שהחליף את הנגנים שלו אין ספור פעמים, פיטר אותם בזמן הופעות, הלך איתך מכות, איים עליהם, פיטר אותם שוב ועשה רוטציה ענקית במשך השנים שהלהקה קיימת.
אבל הסיבה הראשית שאני כ"כ מאוהב באלבום הזה, עם כל הכבוד לנגנים אחרים טובים שניגנו עם סמית', זה בגלל שפה יש לו את ה-ההרכב הכי מושלם ואידיאלי בשביל סולן כ"כ יוצא דופן כמוהו.
כולם מייצרים תערובת כ"כ קולעת, אנרגטית, היפנוטית ומהירה של Pאנק מהיר וקראוט רוק אלקטרוני וחללי (סימן ההיכר העתידי של הלהקה) וכמו המג'יק הבאנד של ביפהארט, גם הם מצליחים לזרוע בלאגן בסדר המאורגן שהם יוצרים ובאותו זמן גם להשמע סופר מדוייקים וממושמעים בקקופוניה שהם העזו להכנס אליה.
ראוי לציון במיוחד המתופף קארל בארנס (שאחרי האלבום הזה עף מהלהקה והתחיל מסורת ארוכה של הרגל זה) שעושה עבודה פשוט אדירה, תמיד דוחף את הקצב קדימה עם התיפוף הסופר אנרגטי ואגרסיבי שלו, והוא נשמע פשוט כמו חיה אמיתית, ולטעמי מדובר במתופף הכי טוב והכי מתאים שניגן בלהקה הזאת, ואולי זה נשמע די שולי, אבל כמה שזה כיף לשמוע את זה פה.
סמית' עצמו נשמע בשיאו פה: כועס, מתוסכל, אדיש וצעקני, עם ציורים ותיאורי דמויות שוליים ספונטניות ויומ-יומיות עם גיחוך אחד גדול על סצנת המוזיקה באנגליה, על העיר הגדולה, על אנשים טיפוסיים וטפשים, על מבקרים, על צבועים ועל עצמו.
אין עוד כותב לדעתי שיוצר עולם כ"כ משונה ורנדומלי בצורה כ"כ עגולה ומתוחכמת, ואולי זה חלק מהביקורת והאהדה עליו משני הצדדים, אבל בשבילי, זה שם אותי בצד השני והחיובי של הסקאלה הזאת.
Two Steps Back שמגיע לקראת הסוף, הוא הקטע הכי טוב פה יחד עם שיר הפתיחה שציינתי.
כנראה השיר הכי "מובן" פה, סוג של ביקורת סאטירית על כל סצנת ה-Pאנק והמעמד הביניים שעלה באותן שנים בבריטניה, ומצטער, אבל כמה שהמוזיקה פה מונוטונית ואם זאת סוחפת ומדהימה.
Future And Pasts הוא עוד קטע Pאנק מוזר ומעולה ו-Music Scene זה זוכה לתואר "השיר הכי קראוט-רוקי ואפילו פרוגרסיבי" עם 8 דק' של חפירות עמוקות וקצת מלוכלכות, אבל כמובן שנשארות מתואמות לאווירה האפורה של כל הדבר הזה שהלך פה.
רוב האנשים יעדיפו כנראה בהחלט את The Nation's Saving Grace או The Wonderful Frightening World Of The Fall הכ"כ מוערכים וגם בהחלט נהדרים, או אפילו את הרפתקאות האוונגרד הקשות של I Am Kurious Oranj המרתק מאשר את הגולמיות החצי מבושלת, הבוסריות החצי מושקעת (האלבום הזה הוקלט בכמה ימים כדי לסיים בכלל את השבוע הקלטות שהיא שילמה עליו, שסמית' בזבז חצי ממנו בגלל שהיה חולה) של Live At The Witch Trials.
אני חושב שהאלבום הזה עוד הוכחה ליצירה מדהימה שחלק ממה שהופך אותה לכזה זה השילוב האידיאלי בין הראשוניות והאנרגיות הסופר Pאנקיות בה, לגיבוש המוזיקלי הבאמת חסר מגרעות ששאר חברי הלהקה מציגים פה.
שוב, הקריירה של The Fall היא מהאדירות והרחבות מימדים ברוק, בטח בתחום הפוסט פאנק, היא אף פעם לא נשמעה כמו שומדבר אחר ותמיד נשארה נאמנת לעצמה, והכמות איכות שהיא הוציאה היא זה משהו חסר תקדים ולא מובן בעצמו, וההשפעה שלה מהגדולות על כל אמן או להקה כזאת או אחרת בתחום האלטרנטיב ואפילו באוונגרד.
וכמובן שמארק אי.סמית' על כל שריטותיו הוא גאון שראוי לתואר הזה, תמלילן ברמות הכי גבוהות וחתיכת "זמר גרוע" וסולן ויוצר ענק וכמו ביפהארט, גם פרסונה סופר אייקונית ומתוסבכת שהוא מצליח להכניס לתוך המרכיב המוזיקלי של הלהקה שלו.
אבל אחרי כל זה, אני אגיד שוב. אין על Live At The Witch Trials. ולאנשים שלא מכירים עדיין את האלבומים של The Fall, תתחילו עם זה. (ומשמה תעברו ל-Grotesque).
מארק אי סמית' שוב מסתכל אליי לאחר ה"סט" שהוא וחבריו הציגו לי, ושוב יורק על הרצפה, מעלה את הראש שוב ודופק עוד חיוך עקום ואכזרי לבסוף.
כל המקום שוב נכנס לטראנס בלתי מוסבר והרסני, הפעם כל המנורות מלמעלה נופלים על הרצפה ונשברים ומתרסקים ברעש עצום, המסילה עצמה זזה בלי הפסקה ברטט מהיר ומעלה אבק, המדרגות נסדקות ונשברות גם הם, הספסל שישבתי עליו מתפרק כמו ארמון מחול שבעטו בו, ו-5 הבריטיים המכוערים נעלמים מהפנים שלי.
לבסוף הכל חוזר למקומו, הרכבת שוב נכנסה לתחנה, האנשים ה"רגילים" מקודם חוזרים למקומם ועולים ויורדים מהרכבת בהתאמה, והכל חוזר לקודמו. מצב נורמטיבי ורגיל, כולם הולכים לעבודה, כולם ממהרים ולאף אחד אין כוח לשומדבר אחר. נו טוב, זה עדיין היה מעניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה