טוב אז עבר לא מעט זמן מאז פירסמתי את החלק הראשון בצמד הפוסטים שתכננתי לכתוב, והנה סוף כל סוף אזרתי כוחות כדי להשלים את החלק השני, שהפעם ידבר על קוסם אחר.
האומן שאני רוצה לדבר עליו הפעם, הוא ספציפית כנראה אחד הבאסיסטים הכי נהדרים, ייחודיים, וורסטיליים ועסוקים שיש, בנאדם שכבר יותר מ-20 שנה תורם בהצלחה את כשרונו לעשרות (אם לא יותר) פרויקטים,הרכבים ומוזיקאים, מזגזג בין כמות לא נגמרת של ז'אנרים ואיכשהו תמיד שומר טאץ' בלעדי ואישי וניתן לזיהוי על ארבעת המיתרים.
הוא התחיל את דרכו באחת הלהקות המיתולוגיות והמשובחות של שנות ה-90, ניגן והשתתף בהופעות ואלבומים עם פיגורות אוונגרד, ג'אז ורוק חשובות ומשפיעות ואיכשהו תמיד השתחל לו בשקט לאיזשהו פרויקט ביזארי ומעניין, ששמה אפשר למצוא אותו מלהטט לו בנונשלנטיות בבאס, בין אם זה באגריסביות, רכות או סתם בגרוב בריא ומהפנט.
מי שלא הבין עדיין, מדובר בטרבור דאן!
טרבור דאן תמיד היה דמות אהובה עליי במיוחד, מאז הפעמים הראשונות ששמעתי את הנגינת באס הפנומנלית שלו בסלף טייטלד של Mr.Bungle בשירים כמו Carousel או The Girls Of Porn. הזיגזוג בין ליינים מהירים וFאנקיים בטירוף, נגינה איטית וקריפית ו-ווירטואוזיות מורכבת שלא הכרתי באותה תקופה פשוט שברו לי את הראש ד-אז.
משמה עברתי לסיוט הקולקטיבי שקרוי Fantomas ששמה בהתאם הוא נשמע הרבה יותר עמוק, חופר ושטני, ומהאיזור ההוא כבר המשכתי לכמה כיוונים שונים (הפרויקטים מצדה של זורן בעיקר, הראשון של סיקרט צ'יפס,דריוס ג'ונס).
גילוי נאות - לא נראה לי הספקתי לשמוע רבע מהדברים שדאן היה מעורב בהם, ויש לי הרבה חורים בגלל הפוריות הלא נפסקת שלו.
אבל כן יש אלבום אחד שהפעם הוא לא רק משתתף בבאס, הוא לא סיידקיק והוא לא כלום. אלבום סולו שלו, או אם מתכוונים להכנס לקטנוניות, אלבום/אוסף שמאגד את כל הקטעים שהוא יצר ל-4 סרטי אינדי ניסיוניים כפסקולים, והכניס אותם לפי הסדר שצץ לו בראש.
הוא לקח את המשימה לידיו בכל הכוח, ניגן כמעט על כל הכלים ברוב הקטעים פה, הפיק את האלבום יחד עם עזרה מזורן ויצר סוג של "דיוקן עצמי" שמורכב מהעולמות המוזיקליים הרבים שהוא הספיק להתנסות בהם, בין אם זה לאונג', נויז, סמות' ג'אז או בלדות איטיות ומרטיטות.
אהה, וקוראים לדבר הזה באופן "מפתיע" Four Films...
קצת מיותר לציין שאף אחד מהסרטים לא ראיתי בכלל, והאמת שזה ממש לא משנה מבחינת האפקט החיובי וגם ה"ויזואלי" שנוצר מהמוזיקה פה, שאומנם משנה המון המון צבעים ותכנים לאורך ה-56 דק' שהיא רצה, אבל עדיין מקפצת לה בקו ישר וברור, עם הרבה מכשולים ובורות בדרך שרק הופכות אותה ליותר מאתגרת ומספקת.
יש פה בהחלט אווירה "נוארית",וינטאג'ית ומתוחה בכל האלבום. ממונטאז' התמונות המיסתוריות שמתחלפות בקטע הראשון A Perfect Crime (שגם מזכיר לי קצת את Retrovertigo המדהים שדאן כתב והלחין באלבום השלישי של באנגל California), למסע המלא מועקות למועדוני ג'אז מעושנים וחצי מאובקים בפריז של שנות ה-50 ב-Paris Whore (ששמה מתארח בין השאר כריס ספיד בנגינה נהדרת על הקלרינט) עד למסיבת טכנו-אינדסטריאל המלאה סמי הזיה וזיעה קרה שנשפרצים מ-Fire Disco.
דאן שומר פה על אקלקטיות מרשימה כיאה לזיקית מוזיקלית שכמוהו, אבל גם דואג להביא תוצרת יעילה ושלמה בלי פילרים, ועומד במשימה בהצלחה.
גם בקטעים קצרים ורועשים כמו שלושת חלקי ה-Nightmare שהם פשוט נויז מקולקל ואגרסיבי שמכניס אותך לטיפולים בשוק חשמלי בדמויות שרצות בסרט, זה עדיין מרגיש שייך ורלוונטי לסדרת הסצינות המטרידות שהוא רוצה להציג דרך השמיעה בלבד. וזה עובד.
מצד שני, Lying In Bed, Talking About Nothing זה פשוט מהקטעים היפים, המאופקים והליריים שנמצאים פה.
דאן כתב,הלחין ועיבד את הקטע הזה בצורה מינימליסטית ונהדרת, וכריס ספיד (שוב) ושלי בארגון שניהם בקלרינט ונבל בהתאמה, ניגנו בתיאום וכימיה מושלמים, וציירו אכן סצנה של זוג חצי מפורק ששוכב במיטה ומנסה בכוח להוציא איזשהו דיאלוג כדי לשבור את השקט המעיק.
עוד קטע לציון פה, הוא Glendale Blvd הנפלא שמתזז בין סרף לדרים פופ בצורתו העקומה, ועדיין נשמע קליט ומלודי להפליא, וגם כמו קטע פוטנציאלי מושלם לנסיעה לילית שקטה שאין שום רכב בנמצא והסכנה היחידה בסביבה זה האי-צפייה לסכנה עצמה.
אני יכול לעבור על עוד הרבה קטעים כאן אבל אין טעם בכלל להמשיך.
לאורך כל ה-26 הקטעים פה, שרובם גם ככה בממוצע 2 דק' וקצת, ההנאה והשמיעה הרצופה והמלאת עניין מובטחת לכל מי שאוהב מוזיקה מאתגרת ונגישה בו זמנית, אוונט-פופ או סתם פסקול טוב ומקורי לגמרי לסצנות דימיוניות שראש סקרן כמו של דאן יכול לשרטט בקלות.
כמו ששפכתי מחמאות על קובי ישראלית בפוסט הקודם אז גם פה אין לי ממש ממה להתבייש במחלקת הסופרלטיבים. אז הנה...
דאן היה ונשאר מוזיקאי נפלא ויוצא דופן, בין אם זה כסייד קיק,נגן על, מלחין, כותב שירים או אפילו כפרסונה צבעונית שמוסיפה רק עוד כוח למנוע של הלהקה הספציפית שבה הוא משתתף.
הוא מוכיח פה (לא שהוא צריך אבל עדיין) שהוא גם בעל ראש וחוש מצויין למלודיות עקומות, מורכבות, מתקתקות וקליטות, הוא מראה שגם כמולטי אינסטרומנטליסט הוא נשאר יציב ועקבי, ושהוא פשוט אומן אמיתי ולא מתפשר שיכול לבחור מאה כיוונים שבהם הוא רוצה להתנסות ועדיין להוציא מזה משהו ראוי. בדיוק כמו Four Films.
לי אישית נשאר להשלים את ה3/4 החסר שלי בדיסקוגרפיה שלו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה