סם קוק, אוטיס רדינג, מרווין גיי, סטיבי וונדר, ג'יימס בראון... מה משותף לכל אלה? באמת צריך לענות?
טוב אם אתם מתעקשים... אז כולם אגדות סול/Fאנק/מוזיקה שחורה בכללי, זמרים אגדיים שזכו להערצה והערכה מכל כיוון וכיוון וחלקם שמרו ונשארו עם ההצלחה הזאת כל החיים שלהם (בראון,וונדר) וחלקם מתו בטרם עת (גיי, קוק ורדינג), אבל המעמד של כל אחד מהם באופן ספציפי נשמר באופן די מכובד ואפילו רק התעצם במשך השנים שחלפו.
ועכשיו גם נזכיר הרכב מאוד מאוד מוכר עד היום (למרות שלהודות - לא שמעתי עדיין שומדבר שלהם חוץ מהשירים המפורסמים כמובן) - הטמפטיישנס.
אותה חבורה ווקאלית וכריזמטית שעלתה וטיפסה לראשי המצעדים לקראת סוף שנות ה-60 ושמה יחד עם הסופרימז לייבל די ידוע לימים אלה בראשות הפסגה - "מוטאון" בבעלות ברי גורדי הבריון והנצלן.
אז טו קאט אה לונג סטורי שורט, מבין הסולנים הרבים שהיו לחבורה הזאת, היה איזה אחד שבלט לטובה וגם היה מהמקימים המקוריים שלה, והוא החליט בצעד קריטי לעזוב אותם ולפתוח בקריירת סולו ב-1971.
השם שלו עונה לאדי קנדריקס.
אדי קנדריקס לדעתי מכל הבחינות לא נופל ברמתו כזמר ומבצע מכל השמות שהזכרתי למעלה ואפילו מתעלה על חלק מהם אם נכנסים לזה באמת...
בכמה מילים - לבנאדם היה את אחד הקולות הכי מפעימים, מעלי געגועים ונוסטלגיים שאי פעם שמעתי, הוא היה ענק סול מיוחד במינו, מאהב מלודרמטי ונוטה לרומנטיקה קיטשית-אבל-שחורה כמו גיי אבל בעל סגנון ייחודי ונפלא משלו והגשה מלאת ניונסים שבירים עם רגישות עדינה ואמוציות מהסרטים.
ברצוני להרחיב קצת על שני האלבומים הראשונים שיצאו בלייבל האז-מפואר-היום-ידוע-לשמצה "מוטאון" שלדעתי, עומדים באותה שורה עם קלאסיקות כמו Whats Goin On של גיי או Otis Redding Sings The Blues של רדינג.
ב-1971 קנדריקס נכנס לאולפני "מוטאון" במטרה להקליט את אלבום הבכורה שלו בשם All By Myself.
מתוחזק בהרכב הבית של מוטאון The Funk Brothers המצויינים ובמפיק הידוע של אותו לייבל, פרנק ווילסון, קנדריקס נותן יריית פתיחה די מרהיבה לקריירה העצמאית שלו, ואיזו ירייה מדוייקת זאת תהיה.
עם סאונד אורגני ביותר, נושם מאוד, סליזי במקצת וסיקטיזי משהו, אין יותר באמת מתאים מקול הטנור הנקי והמדויק להפליא של קנדריקס כדי לתאם את זה לרמה הכי מספקת שאפשר.
הקטע הפותח Lets Go Back To Day One כבר די קובע ומחליט על הטון הראשי באלבום הקצרצר והזה.
Fאנקיות וגרוב בריא וחזק וממכר, באס-תופים, גיטרות,כינורות וכלי נשיפה דינאמיים וצבעוניים ומלאי כוח, עיבודים מושקעים ועמוסים א-לה אייזיק הייז, נוכחות חזקה של האורגן שמוסיף צבע קצת יותר פסיכודלי למוזיקה הגם ככה מרקידה ובכלל אנרגיות שמחות וקופצניות שגם יודעות להשאיר הרגשה קצת מרירה ועצובה שצריך.
כמו בקטע העגמומי שבא אחריו This Used To Be The Home Of Johnnie Mae המופלא.
Its So Hard For Me To Say Goodbye לפי השם שלו הוא שיר געגועים/פרידה קלאסי בצורה הכי מובנת שאפשר לקבל - קצב ולחן מאוד נגיש ומדבק, עיבוד מחמם ומלא דמיון , פזמון ממכר ומעל הכל השירה הקורעת והנהדרת של קנדריקס שעולה לגבהים ויורדת, עולה ויורדת, עד שלבסוף היא גססה קצת ודוהה עד שמסיימים סופית.
Something's Burning בהחלט שומר על הקו ה-Fאנקי-שמח-אבל-טיפה-מלנכולי ששרר בקטעים הקודמים, ומהווה עוד שיר מוצלח להתקדם איתו באלבום.
Didnt We, הקטע האחרון, בכלל נשמע כאילו תזמורת שלמה מנגנת אותו בשיא הכוח והתשוקה, וזזה לא ספק הקטע הטוב ובטח שהכי הכי מרגש באלבום המוצלח הזה.
כל מה שטוב, מרשים ומשכנע אצל קנדריקס נחתך ומתפרק לחתיכות קטנות ועף ישר אליך פה, ושהוא שר את השורות האחרונות האלה אתה לא יכול שגם להתפרק יחד איתו בצורתך השקטה:
Didn't we almost make it?
Didn't we almost make it?
Didn't we almost make this time?
We should've made it girl!
לקיצור, אלבום נהדר. כל חובב סול/Fאנק, מוטאון/סטאקס, אפילו פופ סיקסטיז או פסיכודליה יוכל למצוא הרבה דברים שהוא יתחבר אליו פה.
אבל שומדבר לא מכין אותנו לפצצה שהוא החליט שנה אחרי לזרוק בדמות אלבום שני...
מקודם עשיתי השוואה קטנה בין הסגנון של קנדריקס לזה של גיי, ולא סתם.
לשניהם יש המון נקודות דמיון שחותכות ומפגישות ביניהם ולא רק מבחינה מוזיקלית.
שניהם היו חברים ללייבל הכי מפורסם ומשגשג בז'אנר שהם עסקו בו באותה תקופה, שניהם זמרים אדירים עם קול גבוה, טנוריסטי, ייחודי ומובהק מאוד, לשניהם היו חיים לא הכי אידיאליים וקלים, שניהם מתו צעירים מדי מנסיבות מעצבנות, שניהם אפילו די דומים במראה הפיזי והם היו גם באותו גיל פחות או יותר...
רק אחד מהם זכה להצלחה ולהערכה הרבה שקיבל, שזה כמובן מרווין גיי.
יותר מהכל נזכר לו האלבום האדיר באמת Whats Going On שפתח גם דלתות להרבה חובבי מוזיקה שלא היו מזוהים בדיוק עם סול עד אז, ונחשב לאחד מאלבומי ה-חובה בכלל במוזיקה שחורה וסיפתח לכל אחד שרוצה להכיר את ה"גיבורים" של הסיקסטיז והסבנטיז בתחום הזה.
קנדריקס בצד השני, בקושי זכה ליחס ולא הגיע לרבע מהרמת פרסום ושגשוג של גיי, ונותר בצד מעלה אבק כמו צעצוע שאף פעם לא נגעו בו.
הזכרתי את Whats Going On פעמיים לא?
ב-72, קנדריקס שחרר את האלבום השני שלו, My People Hold On, ולדעתי מדובר באחד אלבומי הסול המשובחים והמושלמים שאי פעם יצאו, והוא מסתכל בשתי עיניים מלאות וברורות ליצירה של גיי ופשוט לא נופל ומתקפל ממנה בשום בחינה.
כל הסערת רגשות שאפפה את האלבום קודם שלו, הכתיבת שירים המבריקה, הנגנים הנפלאים והתהליך ההדרגתי והבלתי נמנע בכל שיר לקליימקס אמוציונלי מספק ביותר, כל זה גדל וגדל לכדי שלמות ב-My People Hold On.
Day By Day זה בקלות מהשירים הגדולים של קנדריקס, פשוט תצוגת תכלית ודרמטית עשויה היטב שמשאירה חנק לא קטן בגרון, והמפוחית שמתווספת שמה בפזמון זה מסוג הדברים הקטנים שהופכים קטע טוב מאוד לקטע ענק. וכמובן קנדריקס עצמו....
קנדריקס כמו שהבנתם תמיד מפליא בביצועים הווקאלים שלו, אבל פה הוא פשוט בשיאו האמיתי - קצת יותר בשל,ממוקד ובוגר אבל עדיין נשמע קצת כמו ילד קטן ומאוהב ומלא תקווה אופטימלית, מפורק ומדוכא אבל עם עדיין דרך קטנה לצאת החוצה במאבק לא קטן אבל אפשרי.
בשיר הנושא אפילו יש קצת תחושה של השפעה לא קטנה של מוזיקה אפריקאית, עם התיפוף הבונגו הרפטטיבי והשירה המקהלתית והמרובה שמצטרפת ללוות את קנדריקס, וגם בתוכן עצמו יש קצת שינוי שמזכיר את אותו מרווין בגיי ב-Whats Going On.
סוג של קריאת תפילה לקהילה השחורה להתפייס ולהתחבר יחדיו, ובחיי שזה עובד טוב בשכנוע שלו.
Date With The Rain זה קטע Fאנק קצבי ביותר, מהיר מאוד ומענג עם תוספת מבורכת של חצוצרות וסקסופונים חדים, וקנדריקס שדוהר לו שמה בגשם הרטוב, שמה כולו לבד עם חיוך גדול מרוח לו הפנים.
מן הסתם לפי ההתרשמות והאהבה הגדולה שלי לאלבום הזה, אני חושב של קטע פה מתאים בול ולא גורע משום בחינה, אבל שוב...
לא יודע מה יש לו, אבל הקנדריקס הזה יודע להביא שירי סיום פשוט בלתי נשכחים.
Just Memories זה פשוט שיר חובה אמיתי. ואני מתכוון לזה.
כמו Walk On By של הייז, זה קטע מפוצץ ובעל שכבות לא נגמרות מבחינה מוזיקלית, לחן, קצב, גרוב ועיבוד ענקיים ומבצע ראשי אחד ראוי וזה גורם לך באמת להבין למה סול הוא ז'אנר שעובד כ"כ טוב אפילו על אנשים סוציומתים וציניים כמו כותב זה.
לא משנה על מה שרים, זה משנה איך שרים פה.
ובנימה זאת, פה מסתיים המסע הקצר גם כן הזה לאחד מהיצירות מופת הכי לא מוערכות ומוחבאות שאני הספקתי להכיר בחיים הלא יותר מדי ארוכים שלי.
כמו שאר חברי הטמפטשיינס (מהלהקות המקוללות האלה ע"ע לינרד סקינרד) קנדריקס לא מצא את מזלו כ"כ בהמשך הדרך.
בעיות עם בארי גורדי, חוסר הצלחה והתעלמות, היעלמות הקול שלו בגלל עישון לא נפסק בשרשרת, ולבסוף מוות בגיל 52 מסרטן הריאות.
טרגדיה אנושית לא קטנה כמו הרבה גיבורים לא מונצחים אחרים, ושוב אני אגיד - חתיכת זמר גדול.
טוב אם אתם מתעקשים... אז כולם אגדות סול/Fאנק/מוזיקה שחורה בכללי, זמרים אגדיים שזכו להערצה והערכה מכל כיוון וכיוון וחלקם שמרו ונשארו עם ההצלחה הזאת כל החיים שלהם (בראון,וונדר) וחלקם מתו בטרם עת (גיי, קוק ורדינג), אבל המעמד של כל אחד מהם באופן ספציפי נשמר באופן די מכובד ואפילו רק התעצם במשך השנים שחלפו.
ועכשיו גם נזכיר הרכב מאוד מאוד מוכר עד היום (למרות שלהודות - לא שמעתי עדיין שומדבר שלהם חוץ מהשירים המפורסמים כמובן) - הטמפטיישנס.
אותה חבורה ווקאלית וכריזמטית שעלתה וטיפסה לראשי המצעדים לקראת סוף שנות ה-60 ושמה יחד עם הסופרימז לייבל די ידוע לימים אלה בראשות הפסגה - "מוטאון" בבעלות ברי גורדי הבריון והנצלן.
אז טו קאט אה לונג סטורי שורט, מבין הסולנים הרבים שהיו לחבורה הזאת, היה איזה אחד שבלט לטובה וגם היה מהמקימים המקוריים שלה, והוא החליט בצעד קריטי לעזוב אותם ולפתוח בקריירת סולו ב-1971.
השם שלו עונה לאדי קנדריקס.
אדי קנדריקס לדעתי מכל הבחינות לא נופל ברמתו כזמר ומבצע מכל השמות שהזכרתי למעלה ואפילו מתעלה על חלק מהם אם נכנסים לזה באמת...
בכמה מילים - לבנאדם היה את אחד הקולות הכי מפעימים, מעלי געגועים ונוסטלגיים שאי פעם שמעתי, הוא היה ענק סול מיוחד במינו, מאהב מלודרמטי ונוטה לרומנטיקה קיטשית-אבל-שחורה כמו גיי אבל בעל סגנון ייחודי ונפלא משלו והגשה מלאת ניונסים שבירים עם רגישות עדינה ואמוציות מהסרטים.
ברצוני להרחיב קצת על שני האלבומים הראשונים שיצאו בלייבל האז-מפואר-היום-ידוע-לשמצה "מוטאון" שלדעתי, עומדים באותה שורה עם קלאסיקות כמו Whats Goin On של גיי או Otis Redding Sings The Blues של רדינג.
ב-1971 קנדריקס נכנס לאולפני "מוטאון" במטרה להקליט את אלבום הבכורה שלו בשם All By Myself.
מתוחזק בהרכב הבית של מוטאון The Funk Brothers המצויינים ובמפיק הידוע של אותו לייבל, פרנק ווילסון, קנדריקס נותן יריית פתיחה די מרהיבה לקריירה העצמאית שלו, ואיזו ירייה מדוייקת זאת תהיה.
עם סאונד אורגני ביותר, נושם מאוד, סליזי במקצת וסיקטיזי משהו, אין יותר באמת מתאים מקול הטנור הנקי והמדויק להפליא של קנדריקס כדי לתאם את זה לרמה הכי מספקת שאפשר.
הקטע הפותח Lets Go Back To Day One כבר די קובע ומחליט על הטון הראשי באלבום הקצרצר והזה.
Fאנקיות וגרוב בריא וחזק וממכר, באס-תופים, גיטרות,כינורות וכלי נשיפה דינאמיים וצבעוניים ומלאי כוח, עיבודים מושקעים ועמוסים א-לה אייזיק הייז, נוכחות חזקה של האורגן שמוסיף צבע קצת יותר פסיכודלי למוזיקה הגם ככה מרקידה ובכלל אנרגיות שמחות וקופצניות שגם יודעות להשאיר הרגשה קצת מרירה ועצובה שצריך.
כמו בקטע העגמומי שבא אחריו This Used To Be The Home Of Johnnie Mae המופלא.
Its So Hard For Me To Say Goodbye לפי השם שלו הוא שיר געגועים/פרידה קלאסי בצורה הכי מובנת שאפשר לקבל - קצב ולחן מאוד נגיש ומדבק, עיבוד מחמם ומלא דמיון , פזמון ממכר ומעל הכל השירה הקורעת והנהדרת של קנדריקס שעולה לגבהים ויורדת, עולה ויורדת, עד שלבסוף היא גססה קצת ודוהה עד שמסיימים סופית.
Something's Burning בהחלט שומר על הקו ה-Fאנקי-שמח-אבל-טיפה-מלנכולי ששרר בקטעים הקודמים, ומהווה עוד שיר מוצלח להתקדם איתו באלבום.
Didnt We, הקטע האחרון, בכלל נשמע כאילו תזמורת שלמה מנגנת אותו בשיא הכוח והתשוקה, וזזה לא ספק הקטע הטוב ובטח שהכי הכי מרגש באלבום המוצלח הזה.
כל מה שטוב, מרשים ומשכנע אצל קנדריקס נחתך ומתפרק לחתיכות קטנות ועף ישר אליך פה, ושהוא שר את השורות האחרונות האלה אתה לא יכול שגם להתפרק יחד איתו בצורתך השקטה:
Didn't we almost make it?
Didn't we almost make it?
Didn't we almost make this time?
We should've made it girl!
לקיצור, אלבום נהדר. כל חובב סול/Fאנק, מוטאון/סטאקס, אפילו פופ סיקסטיז או פסיכודליה יוכל למצוא הרבה דברים שהוא יתחבר אליו פה.
אבל שומדבר לא מכין אותנו לפצצה שהוא החליט שנה אחרי לזרוק בדמות אלבום שני...
מקודם עשיתי השוואה קטנה בין הסגנון של קנדריקס לזה של גיי, ולא סתם.
לשניהם יש המון נקודות דמיון שחותכות ומפגישות ביניהם ולא רק מבחינה מוזיקלית.
שניהם היו חברים ללייבל הכי מפורסם ומשגשג בז'אנר שהם עסקו בו באותה תקופה, שניהם זמרים אדירים עם קול גבוה, טנוריסטי, ייחודי ומובהק מאוד, לשניהם היו חיים לא הכי אידיאליים וקלים, שניהם מתו צעירים מדי מנסיבות מעצבנות, שניהם אפילו די דומים במראה הפיזי והם היו גם באותו גיל פחות או יותר...
רק אחד מהם זכה להצלחה ולהערכה הרבה שקיבל, שזה כמובן מרווין גיי.
יותר מהכל נזכר לו האלבום האדיר באמת Whats Going On שפתח גם דלתות להרבה חובבי מוזיקה שלא היו מזוהים בדיוק עם סול עד אז, ונחשב לאחד מאלבומי ה-חובה בכלל במוזיקה שחורה וסיפתח לכל אחד שרוצה להכיר את ה"גיבורים" של הסיקסטיז והסבנטיז בתחום הזה.
קנדריקס בצד השני, בקושי זכה ליחס ולא הגיע לרבע מהרמת פרסום ושגשוג של גיי, ונותר בצד מעלה אבק כמו צעצוע שאף פעם לא נגעו בו.
הזכרתי את Whats Going On פעמיים לא?
ב-72, קנדריקס שחרר את האלבום השני שלו, My People Hold On, ולדעתי מדובר באחד אלבומי הסול המשובחים והמושלמים שאי פעם יצאו, והוא מסתכל בשתי עיניים מלאות וברורות ליצירה של גיי ופשוט לא נופל ומתקפל ממנה בשום בחינה.
כל הסערת רגשות שאפפה את האלבום קודם שלו, הכתיבת שירים המבריקה, הנגנים הנפלאים והתהליך ההדרגתי והבלתי נמנע בכל שיר לקליימקס אמוציונלי מספק ביותר, כל זה גדל וגדל לכדי שלמות ב-My People Hold On.
Day By Day זה בקלות מהשירים הגדולים של קנדריקס, פשוט תצוגת תכלית ודרמטית עשויה היטב שמשאירה חנק לא קטן בגרון, והמפוחית שמתווספת שמה בפזמון זה מסוג הדברים הקטנים שהופכים קטע טוב מאוד לקטע ענק. וכמובן קנדריקס עצמו....
קנדריקס כמו שהבנתם תמיד מפליא בביצועים הווקאלים שלו, אבל פה הוא פשוט בשיאו האמיתי - קצת יותר בשל,ממוקד ובוגר אבל עדיין נשמע קצת כמו ילד קטן ומאוהב ומלא תקווה אופטימלית, מפורק ומדוכא אבל עם עדיין דרך קטנה לצאת החוצה במאבק לא קטן אבל אפשרי.
בשיר הנושא אפילו יש קצת תחושה של השפעה לא קטנה של מוזיקה אפריקאית, עם התיפוף הבונגו הרפטטיבי והשירה המקהלתית והמרובה שמצטרפת ללוות את קנדריקס, וגם בתוכן עצמו יש קצת שינוי שמזכיר את אותו מרווין בגיי ב-Whats Going On.
סוג של קריאת תפילה לקהילה השחורה להתפייס ולהתחבר יחדיו, ובחיי שזה עובד טוב בשכנוע שלו.
Date With The Rain זה קטע Fאנק קצבי ביותר, מהיר מאוד ומענג עם תוספת מבורכת של חצוצרות וסקסופונים חדים, וקנדריקס שדוהר לו שמה בגשם הרטוב, שמה כולו לבד עם חיוך גדול מרוח לו הפנים.
מן הסתם לפי ההתרשמות והאהבה הגדולה שלי לאלבום הזה, אני חושב של קטע פה מתאים בול ולא גורע משום בחינה, אבל שוב...
לא יודע מה יש לו, אבל הקנדריקס הזה יודע להביא שירי סיום פשוט בלתי נשכחים.
Just Memories זה פשוט שיר חובה אמיתי. ואני מתכוון לזה.
כמו Walk On By של הייז, זה קטע מפוצץ ובעל שכבות לא נגמרות מבחינה מוזיקלית, לחן, קצב, גרוב ועיבוד ענקיים ומבצע ראשי אחד ראוי וזה גורם לך באמת להבין למה סול הוא ז'אנר שעובד כ"כ טוב אפילו על אנשים סוציומתים וציניים כמו כותב זה.
לא משנה על מה שרים, זה משנה איך שרים פה.
ובנימה זאת, פה מסתיים המסע הקצר גם כן הזה לאחד מהיצירות מופת הכי לא מוערכות ומוחבאות שאני הספקתי להכיר בחיים הלא יותר מדי ארוכים שלי.
כמו שאר חברי הטמפטשיינס (מהלהקות המקוללות האלה ע"ע לינרד סקינרד) קנדריקס לא מצא את מזלו כ"כ בהמשך הדרך.
בעיות עם בארי גורדי, חוסר הצלחה והתעלמות, היעלמות הקול שלו בגלל עישון לא נפסק בשרשרת, ולבסוף מוות בגיל 52 מסרטן הריאות.
טרגדיה אנושית לא קטנה כמו הרבה גיבורים לא מונצחים אחרים, ושוב אני אגיד - חתיכת זמר גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה