לפני קצת יותר מחצי שנה, פירסמתי פוסט בשם "ג'אז קצת אחר", למי שזוכר.
באותו פוסט תיארתי והרחבתי בכתיבה על שני אלבומים מאוד איכותיים ולא שגרתיים, שהדגימו עד כמה אפשר לגוון ולקחת רחוק את ההשפעות הג'אז ה"נורמטיביות", ועד כמה העולם המוזיקלי הזה באמת לא מוגבל ואינסופי וכמה שהוא יכול לדבר לכל חובב מוזיקה באשר הוא.
Zu פלוס Mats Gustafsson ו-Hermeto Pascoal היו המוזיקאים שאז קיבלו את הספוטלייט, והיום החלטתי ליצור סוג של פוסט המשך עם שני שמות חדשים ומעניינים.
כמו האומנים הקודמים שבהם עסקתי, גם המוזיקאים הבאים בעקרון ובאופן קולקטיבי ונוח מוגדרים כג'אז, אבל יש בתוכן הפנימי שלהם כ"כ הרבה גיוון, ניגודים משולבים, דינאמיות, תעוזה ופתיחות, שזה עלבון להשאיר את המוזיקה שלהם תחת המילה הקצרה הזאת בלבד.
שניהם לא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני, ובכל זאת, הם אחראים לשני אלבומים נפלאים שגיליתי בחודשיים האחרוניים, והם עשו לי חשק לא קטן לכתוב עליהם.
נתחיל מהראשון...
Volunteered Slavery זה אלבום מ-69 של Roland Kirk, שהכיל כמה קטעי אולפן וכמה קטעים מהופעה ב-Newport Jazz Festival, ואם זאת עדיין נשמע כמו אלבום לייב אחיד ושלם.
רולאנד קירק, למי שעדיין לא מכיר, הוא אחד המוזיקאים והנגנים הכי
שלמים, אמיצים, מרגשים וקסומים שפעלו בג'אז ובכלל, וקטונתי מלתאר את מפעל חייו הלא נגמר ואת החשיבות וההשפעה העצומה שלו שמתמשכת עד היום, אבל אנסה בכמה מילים לתאר אותו ואז אעבור לאלבום עצמו.
בעל עיוורון מגיל שנתיים כתוצאה מרשלנות של אחות מסוממת/לא אכפתית, והעובדה שהוא היה גם בצבע עור הלא נכון בשנים הלא נכונות, לרולאנד קירק לא היו בדיוק את החיים הכי אידיאליים ו-וורודים שבנאדם יכול לצפות לו.
עם כניסה לעולם הג'אז בסוף שנות ה-50 וזלזול מצד עמיתים ומבקרים כאחד בגלל הנטיה שלו להשתמש בנשימה המחזורית בשביל לנגן כמה כלים בו זמנית, לשלב משרוקיות ופעמונים וכלים שהוא הרכיב ונתן להם שמות חדשים כמו "מנזלו" ו"סטריץ'", רולאנד היה די אאוטסיידר מוחלט ותמהוני על גבול הגימיק עד שאיזה אחד, צ'ארלס מינגוס, אסף אותו להרכב שלו.
מפה העניינים התגלגלו הרבה יותר לטובה, אנשים הפסיקו לזלזל בו והבינו שמדובר בכשרון עילאי אמיתי, ומעבר לזה, אחד החוקרים והאנתרופולוגים הכי מרשימים ומדויקים של המוזיקה השחורה בכלל.
Volunteered Slavery בדיוק מראה כמה שרולאנד היה שגריר שנשלח אלינו כדי לעשות שיעור היסטוריה קצרצר, אך יעיל ומתמצת.
עם הרכב סטנדרטי ורגיל של מתופף, פסנתרן ובאסיסט, רולאנד גם הוסיף עוד קצת נשפנים לחבורה עם טרומבוניסט וחצוצרן, ואפילו מספר זמרי מקהלה שחורה שענו לשם הכה צפוי, Roland Kirk Spirit.
הוא כמובן מוביל כהרגלו בנגינה בכמה וכמה כלי נשיפה. אבל לזה עוד נחזור אחה"כ.
בכל מקרה,אותה מקהלה מצטרפת בצד הווקאלי בשירים הראשונים בתקליט, והיא מוסיפה מימד חדש ולא מוכר בטריטוריה אז של רולאנד, שזה כמובן המימד הגוספל והבלוז שטמוע פה יותר עמוק מאי פעם.
מקטע הנושא הפותח את האלבום אפשר כבר בקלות להבין את הכיוון הכללי והמרכזי בעל הניחוח הבלוזי והשורשי, כיוון שאליו נטייל לאורך דרום ארה"ב בחצי השעה וקצת הקרובה.
חצי דקה בעלת נעימה מלודית ורגועה של רולאנד בסקסופון טנור ותוף מרים רפטטיבי ברקע, שאליהם מצטרפת המקהלה עם שירה שחורה ומלאת רגש וייאוש בבת אחת, בעלת המילים הללו:
Volunteered slavery has got me on the run
Volunteered slavery has got me on the run
Oh volunteered slavery, oh volunteered slavery
Oh volunteered slavery, slavery
Volunteered slavery is something we all know
Volunteered slavery is something we all know
Oh volunteered slavery, oh volunteered slaveryOh volunteered slavery, slavery
לאחר דקה וחצי כל הקטע הזה מקבל קיק חזק' אחד וקצר, שאר הנגנים מצטרפים בשיא הטבעיות לתרום את חלקם, רולאנד מוביל את כולם ומנגן כמו סוס דוהר עם יציבות מוחלטת בשלושת הסקסופונים שלו, בזמן שהוא מקבל חיזוק ואיזון נהדר מצ'ארלס מקגי בחצוצרה ומדיק גריפית בטרומבון.
בסופו של דבר, זה קטע תזמור שלם ומענג מלא בנשמה ואופטימיות בריאה, שרק מבשר טובות לקראת שאר הקטעים.
רואלנד ממשיך להחליק באלגנטיות במדרון השחור והמלא תהפוכות שהוא בנה לעצמו, עם קאבר לא הכי שגרתי אבל קליט ומלודי ביותר לקלאסיקת הפופ/סול הידועה של סטיבי וונדר,My Cherie Amour.
עם התחלה עמוסה בכלי נשיפה בועקים וצבעוניים, רולאנד מקבל במה להראות גם את כשרונו ויכולתו בחליל, עם נגינה מלאת השראה וקווים מלודיים שבירים אבל מהפנטים, ששאר ההרכב מגבה אותו כרגיל, בשיא האיפוק שצריך.
הלחן הידוע מאוד הזה מקבל תהפוכה גסה ומפתיעה בסוף, ששאר הנשפנים והנגנים מעלים את רמת ההילוך והווליום לקליימקס עמוס בחיוכים לא נפסקים וצחוקים של שיכורים, שרולאנד גם מכניס את קולו הילדותי בהתאם לקצב, ומוסיף פרמטר חזק של הומור חצי שטותניקי מלא בכל טוב.
One Ton הוא אולי הקטע הכי מזיז מותניים, שמח וכיפי שקיים באלבום הזה.
עם נגינת פסנתר תזזיתית ומצויינת של רון בארטון, שבצד השני רולאנד מפציץ באופן אנרגטי בכלי נשיפה שנשמעים דומה לקטרי רכבת מיושנת שלא עוצרת לעולם, האסואיציה הראשונית שעולי לי לפחות לראש, זה של בית זונות/מסבאה לא חוקית בבעלות שחורים בשנות ה-30 בלי שום התערבות גזענית ומעצבנת מצד הלבנים.
הכל נשמע "רגיל",עד שרולאנד בדקה וחצי של הקטע, נכנס בסערה ומשנה את כל הסנריו של מה שהתרחש עד אז, עם קטע סולו בלתי אפשרי שנע באבסרקטיות וקליטות כאחת.
עם נגינה חייזרית שעוברת וזזה מהחליל אף שלו, לחליל רגיל ולקול שלו עצמו, נוצר פה קטע פוליריתמי מהמרשימים שתשמעו.
הקטע האחרון שאני ארצה להרחיב עליו קצת, זהו קטע מחווה של רולאנד וההרכב לגיבור אישי ומועדף שלו,ובעצם של כל סקסופוניסט אפשרי, ג'ון קולטריין הגדול ז"ל.
קולטריין בדיוק נפטר שנה וחצי לפני, והשאיר את כל עולם הג'אז המום ומוכה עצב, ורולאנד הוא בטח לא הראשון שהחליט לעשות טריביוט למוזיקאי המוערץ הזה.
יש מספיק אנשים שיסקרו ויתארו את הההשפעה ואת המוזיקה האלוהית של קולטריין (תרתי משמע) הרבה יותר טוב ממני, אבל משהו אחד אני כן יכול לכתוב בבטחה. זוהי אחת המחוות המושלמות ששמעתי בחיי הקצרים.
רולאנד לקח שלושה קטעים מזוהים ומוכרים יחסית של קולטריין, ודחס אותם לשמונה דק' בלבד.
למרות קוצר הקטעים, רולאנד שמר על מספיק כבוד וגאווה לביצועים המקוריים, אבל גם הכניס את השפה האישית והביטוי העצמי שלו לכל קטע מהם, ויחד עם ההרכב שלו, יצר את אחד מקטעי המונטאז' הכי מרגשים, מסחררים ומלאי פניות ששמעתי.
כל הסאגה מתחילה עם הבלדה האיטית, העגמומית והמחושבת והמלאת מחשבות Lush Life.
משמה גולשים ל-Afro Blue הזריז שמביא איתו אווירה הרבה יותר מטרידה ועוכרת שלווה מסביב, והוא גם מכיל את אחד מהסולואים הכי יפים ששמעתי בטנור מרולאנד .
לבסוף, ב-Bessie's Blues, ההרכב מתזז בהצלחה מנגינה שקטה ובי-בופית סטנדרטית ומדויקת, לסערת כלים תוקפנית ועליה דרסטית בקצב שמגיעה לשיאה לקראת הסוף, עם קצת שילוב פרי ג'אז, קצת הארד בופ והמון המון דגש על חקירה של כל אזור וכיוון שמתחשק לרולאנד להכנס אליו על מנת לגלות.
בדיוק כמו קולטריין והמסעות המוזיקליים והאוונגרדים לא נגמרים שלו לאפריקה, הודו, החלל, גן עדן ומה לא.
(לצערי לא מצאתי לינק לקטע ביוטיוב).
לסיכום, מדובר באלבום האהוב עליי בינתיים ששמעתי מהעיוור המחונן הזה.
יש לו אלבומים הרבה יותר מלוטשים, קוהרנטיים ומרשימים מבחינה טכנית, אבל מה ששבה אותי פה זה דווקא הקסם החצי בוסרי שמתעופף לכל עבר, והאנרגיה הכללית והשמחה שמוצבת בכל פינה פינה.
כמו שאמרתי, רולאנד הוא מיסיונר ושליח אותנטי של המועצה האפרו אמריקאית והאלבום הזה בכלל מרגיש לי כמו מכונת זמן שעוברת ושבה מכל תקופה בהיסטוריה של המוזיקה השחורה, ועדיין עם כל העומס סגנונות פה,זה נשמע רלוונטי, ייחודי, בלתי ניתן לחיקוי ולשחזור.
ההרכב של רולאנד מכיל שמות לא ידועים אבל הם משלימים אותו נהדר ונותנים לו מספיק מקום על מנת שיוביל את העסק, והקטעים פה עצמם מלאים ברגש אמיתי, בשכל ובקצב בו זמנית.
ביבופ, הארד בופ, פרי ג'אז, בלוז מתובל בגוספל, כנסיות רוקדות, סווינג, אולמות ריקודים מפוצצים ושולחנות שבורים, בקבוקי וויסקי ריקים ועבדים משוחררים, הכל תמצאו פה.
וגם איזה עיוור אחד לא רע עם שליטה טוטאלית בכל תו שהוא מוציא מהפה...
(שבוע הבא נשלים את החלק השלישי).
באותו פוסט תיארתי והרחבתי בכתיבה על שני אלבומים מאוד איכותיים ולא שגרתיים, שהדגימו עד כמה אפשר לגוון ולקחת רחוק את ההשפעות הג'אז ה"נורמטיביות", ועד כמה העולם המוזיקלי הזה באמת לא מוגבל ואינסופי וכמה שהוא יכול לדבר לכל חובב מוזיקה באשר הוא.
Zu פלוס Mats Gustafsson ו-Hermeto Pascoal היו המוזיקאים שאז קיבלו את הספוטלייט, והיום החלטתי ליצור סוג של פוסט המשך עם שני שמות חדשים ומעניינים.
כמו האומנים הקודמים שבהם עסקתי, גם המוזיקאים הבאים בעקרון ובאופן קולקטיבי ונוח מוגדרים כג'אז, אבל יש בתוכן הפנימי שלהם כ"כ הרבה גיוון, ניגודים משולבים, דינאמיות, תעוזה ופתיחות, שזה עלבון להשאיר את המוזיקה שלהם תחת המילה הקצרה הזאת בלבד.
שניהם לא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני, ובכל זאת, הם אחראים לשני אלבומים נפלאים שגיליתי בחודשיים האחרוניים, והם עשו לי חשק לא קטן לכתוב עליהם.
נתחיל מהראשון...
Volunteered Slavery זה אלבום מ-69 של Roland Kirk, שהכיל כמה קטעי אולפן וכמה קטעים מהופעה ב-Newport Jazz Festival, ואם זאת עדיין נשמע כמו אלבום לייב אחיד ושלם.
רולאנד קירק, למי שעדיין לא מכיר, הוא אחד המוזיקאים והנגנים הכי
שלמים, אמיצים, מרגשים וקסומים שפעלו בג'אז ובכלל, וקטונתי מלתאר את מפעל חייו הלא נגמר ואת החשיבות וההשפעה העצומה שלו שמתמשכת עד היום, אבל אנסה בכמה מילים לתאר אותו ואז אעבור לאלבום עצמו.
בעל עיוורון מגיל שנתיים כתוצאה מרשלנות של אחות מסוממת/לא אכפתית, והעובדה שהוא היה גם בצבע עור הלא נכון בשנים הלא נכונות, לרולאנד קירק לא היו בדיוק את החיים הכי אידיאליים ו-וורודים שבנאדם יכול לצפות לו.
עם כניסה לעולם הג'אז בסוף שנות ה-50 וזלזול מצד עמיתים ומבקרים כאחד בגלל הנטיה שלו להשתמש בנשימה המחזורית בשביל לנגן כמה כלים בו זמנית, לשלב משרוקיות ופעמונים וכלים שהוא הרכיב ונתן להם שמות חדשים כמו "מנזלו" ו"סטריץ'", רולאנד היה די אאוטסיידר מוחלט ותמהוני על גבול הגימיק עד שאיזה אחד, צ'ארלס מינגוס, אסף אותו להרכב שלו.
מפה העניינים התגלגלו הרבה יותר לטובה, אנשים הפסיקו לזלזל בו והבינו שמדובר בכשרון עילאי אמיתי, ומעבר לזה, אחד החוקרים והאנתרופולוגים הכי מרשימים ומדויקים של המוזיקה השחורה בכלל.
Volunteered Slavery בדיוק מראה כמה שרולאנד היה שגריר שנשלח אלינו כדי לעשות שיעור היסטוריה קצרצר, אך יעיל ומתמצת.
עם הרכב סטנדרטי ורגיל של מתופף, פסנתרן ובאסיסט, רולאנד גם הוסיף עוד קצת נשפנים לחבורה עם טרומבוניסט וחצוצרן, ואפילו מספר זמרי מקהלה שחורה שענו לשם הכה צפוי, Roland Kirk Spirit.
הוא כמובן מוביל כהרגלו בנגינה בכמה וכמה כלי נשיפה. אבל לזה עוד נחזור אחה"כ.
בכל מקרה,אותה מקהלה מצטרפת בצד הווקאלי בשירים הראשונים בתקליט, והיא מוסיפה מימד חדש ולא מוכר בטריטוריה אז של רולאנד, שזה כמובן המימד הגוספל והבלוז שטמוע פה יותר עמוק מאי פעם.
מקטע הנושא הפותח את האלבום אפשר כבר בקלות להבין את הכיוון הכללי והמרכזי בעל הניחוח הבלוזי והשורשי, כיוון שאליו נטייל לאורך דרום ארה"ב בחצי השעה וקצת הקרובה.
חצי דקה בעלת נעימה מלודית ורגועה של רולאנד בסקסופון טנור ותוף מרים רפטטיבי ברקע, שאליהם מצטרפת המקהלה עם שירה שחורה ומלאת רגש וייאוש בבת אחת, בעלת המילים הללו:
Volunteered slavery has got me on the run
Volunteered slavery has got me on the run
Oh volunteered slavery, oh volunteered slavery
Oh volunteered slavery, slavery
Volunteered slavery is something we all know
Volunteered slavery is something we all know
Oh volunteered slavery, oh volunteered slaveryOh volunteered slavery, slavery
לאחר דקה וחצי כל הקטע הזה מקבל קיק חזק' אחד וקצר, שאר הנגנים מצטרפים בשיא הטבעיות לתרום את חלקם, רולאנד מוביל את כולם ומנגן כמו סוס דוהר עם יציבות מוחלטת בשלושת הסקסופונים שלו, בזמן שהוא מקבל חיזוק ואיזון נהדר מצ'ארלס מקגי בחצוצרה ומדיק גריפית בטרומבון.
בסופו של דבר, זה קטע תזמור שלם ומענג מלא בנשמה ואופטימיות בריאה, שרק מבשר טובות לקראת שאר הקטעים.
רואלנד ממשיך להחליק באלגנטיות במדרון השחור והמלא תהפוכות שהוא בנה לעצמו, עם קאבר לא הכי שגרתי אבל קליט ומלודי ביותר לקלאסיקת הפופ/סול הידועה של סטיבי וונדר,My Cherie Amour.
עם התחלה עמוסה בכלי נשיפה בועקים וצבעוניים, רולאנד מקבל במה להראות גם את כשרונו ויכולתו בחליל, עם נגינה מלאת השראה וקווים מלודיים שבירים אבל מהפנטים, ששאר ההרכב מגבה אותו כרגיל, בשיא האיפוק שצריך.
הלחן הידוע מאוד הזה מקבל תהפוכה גסה ומפתיעה בסוף, ששאר הנשפנים והנגנים מעלים את רמת ההילוך והווליום לקליימקס עמוס בחיוכים לא נפסקים וצחוקים של שיכורים, שרולאנד גם מכניס את קולו הילדותי בהתאם לקצב, ומוסיף פרמטר חזק של הומור חצי שטותניקי מלא בכל טוב.
One Ton הוא אולי הקטע הכי מזיז מותניים, שמח וכיפי שקיים באלבום הזה.
עם נגינת פסנתר תזזיתית ומצויינת של רון בארטון, שבצד השני רולאנד מפציץ באופן אנרגטי בכלי נשיפה שנשמעים דומה לקטרי רכבת מיושנת שלא עוצרת לעולם, האסואיציה הראשונית שעולי לי לפחות לראש, זה של בית זונות/מסבאה לא חוקית בבעלות שחורים בשנות ה-30 בלי שום התערבות גזענית ומעצבנת מצד הלבנים.
הכל נשמע "רגיל",עד שרולאנד בדקה וחצי של הקטע, נכנס בסערה ומשנה את כל הסנריו של מה שהתרחש עד אז, עם קטע סולו בלתי אפשרי שנע באבסרקטיות וקליטות כאחת.
עם נגינה חייזרית שעוברת וזזה מהחליל אף שלו, לחליל רגיל ולקול שלו עצמו, נוצר פה קטע פוליריתמי מהמרשימים שתשמעו.
הקטע האחרון שאני ארצה להרחיב עליו קצת, זהו קטע מחווה של רולאנד וההרכב לגיבור אישי ומועדף שלו,ובעצם של כל סקסופוניסט אפשרי, ג'ון קולטריין הגדול ז"ל.
קולטריין בדיוק נפטר שנה וחצי לפני, והשאיר את כל עולם הג'אז המום ומוכה עצב, ורולאנד הוא בטח לא הראשון שהחליט לעשות טריביוט למוזיקאי המוערץ הזה.
יש מספיק אנשים שיסקרו ויתארו את הההשפעה ואת המוזיקה האלוהית של קולטריין (תרתי משמע) הרבה יותר טוב ממני, אבל משהו אחד אני כן יכול לכתוב בבטחה. זוהי אחת המחוות המושלמות ששמעתי בחיי הקצרים.
רולאנד לקח שלושה קטעים מזוהים ומוכרים יחסית של קולטריין, ודחס אותם לשמונה דק' בלבד.
למרות קוצר הקטעים, רולאנד שמר על מספיק כבוד וגאווה לביצועים המקוריים, אבל גם הכניס את השפה האישית והביטוי העצמי שלו לכל קטע מהם, ויחד עם ההרכב שלו, יצר את אחד מקטעי המונטאז' הכי מרגשים, מסחררים ומלאי פניות ששמעתי.
כל הסאגה מתחילה עם הבלדה האיטית, העגמומית והמחושבת והמלאת מחשבות Lush Life.
משמה גולשים ל-Afro Blue הזריז שמביא איתו אווירה הרבה יותר מטרידה ועוכרת שלווה מסביב, והוא גם מכיל את אחד מהסולואים הכי יפים ששמעתי בטנור מרולאנד .
לבסוף, ב-Bessie's Blues, ההרכב מתזז בהצלחה מנגינה שקטה ובי-בופית סטנדרטית ומדויקת, לסערת כלים תוקפנית ועליה דרסטית בקצב שמגיעה לשיאה לקראת הסוף, עם קצת שילוב פרי ג'אז, קצת הארד בופ והמון המון דגש על חקירה של כל אזור וכיוון שמתחשק לרולאנד להכנס אליו על מנת לגלות.
בדיוק כמו קולטריין והמסעות המוזיקליים והאוונגרדים לא נגמרים שלו לאפריקה, הודו, החלל, גן עדן ומה לא.
(לצערי לא מצאתי לינק לקטע ביוטיוב).
לסיכום, מדובר באלבום האהוב עליי בינתיים ששמעתי מהעיוור המחונן הזה.
יש לו אלבומים הרבה יותר מלוטשים, קוהרנטיים ומרשימים מבחינה טכנית, אבל מה ששבה אותי פה זה דווקא הקסם החצי בוסרי שמתעופף לכל עבר, והאנרגיה הכללית והשמחה שמוצבת בכל פינה פינה.
כמו שאמרתי, רולאנד הוא מיסיונר ושליח אותנטי של המועצה האפרו אמריקאית והאלבום הזה בכלל מרגיש לי כמו מכונת זמן שעוברת ושבה מכל תקופה בהיסטוריה של המוזיקה השחורה, ועדיין עם כל העומס סגנונות פה,זה נשמע רלוונטי, ייחודי, בלתי ניתן לחיקוי ולשחזור.
ההרכב של רולאנד מכיל שמות לא ידועים אבל הם משלימים אותו נהדר ונותנים לו מספיק מקום על מנת שיוביל את העסק, והקטעים פה עצמם מלאים ברגש אמיתי, בשכל ובקצב בו זמנית.
ביבופ, הארד בופ, פרי ג'אז, בלוז מתובל בגוספל, כנסיות רוקדות, סווינג, אולמות ריקודים מפוצצים ושולחנות שבורים, בקבוקי וויסקי ריקים ועבדים משוחררים, הכל תמצאו פה.
וגם איזה עיוור אחד לא רע עם שליטה טוטאלית בכל תו שהוא מוציא מהפה...
(שבוע הבא נשלים את החלק השלישי).
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק