השבוע היתה לי שיחה מעניינת עם מישהו בבסיס שלי, ושבה התחלנו לדבר סתם על סדרות מומלצות ועל עוד ירקות.
בדיוק היו פרסומות של יס מולנו במסך, ועבר שם קטע של סדרה שהוא אמר שהוא אוהב מאוד.
אני שאלתי אותו איזו סדרה גרמה לו להתלהבות, והוא ענה לי "אתה כנראה לא תאהב, מכיוון שאתה נגד הדת וכל זה..." או משהו בסגנון...
אז עכשיו נחזור לנקודה ההתחלתית - הסדרה שהוא מדבר עליה היא "סרוגים" הישראלית, שלא ראיתי, והוא עצמו בנאדם דתי ואני אתאיסט מוחלט עם המון ציניות ומנייאקיות ממזרית שמתלווה לעובדה זאת.
אבל, וזה אבל גדול, גם עם כל הביקורת-השתחלות שלי בדת ודברים אחרים ממסדיים וגלובליים שמעצבנים אותי, אני יודע לעשות הפרדה חלקה בין יצירה כלשהי שעוסקת בנושא מסוים, לאותו נושא שעל הנייר אני לא מתחבר אליו או מסכים עם העקרונות שלו.
כתגובה עניתי לו, שממש אין לי בעיות עם זה שהסדרה מציגה את העולם הדתי והדמויות שמכילות אותה מבפנים, ואם סרטים/סדרות על רוצחים סדרתיים או כל סוג אחר של אנשים חסרי ערכים מוסריים ברורים יכולים לעניין אותי ולרתק אותי, אז בטח שיצירה שעוסקת בנושא שביומיום אני לא מתחבר אליו תוכל לעשות את זה אבל רק בתנאי אחד קטנטן- אם תשאב אותי לעולם שלה בבטחה ובשלמות.
מזה אומר בעצם?
שבין אם מדובר במוזיקה, סרטים וסדרות, ספרים או כל סוג אחר של יצירה תרבותית/אומנותית, הפרט הכי חשוב ועיקרי שיהיה מצוי בה, זו היכולת לספר סיפור מעניין, לבנות עולם פנימי חדש ודמויות מסקרנות, לתאר תחושות מופשטות ולהעלות אסוציאציות הדרגתיות, מובנות ומתחלפות לראש.
בקיצר, לשאוב אותך, את האני העצמאי, הפרטי והקטן שמתהווה בגוף שלך ספציפית, לתוך היקום העצום והחדש והרב תהפוכות שמתממש בהאזנה, צפייה או קריאה חסרת מנוסים בסוג היצירה שתגרום לזה.
ופה אני אעשה את ההקשר הבלתי נמנע לנושא העיקרי של הבלוג הזה - מוזיקה. או יותר נכון, ווקאליסטים ומבצעים במוזיקה שאני אוהב.
אני מעריך והרבה פעמים מאוד מתחבר ליכולת הטכנית של זמרים במוזיקה שאני מקשיב לה.
אבל מבחינתי, הפרמטר הכי חשוב בביצוע, ולא משנה באיזה ביצוע מדובר, זה היכולת הזאת בהגשה לקחת אותך לטיול מחשבתי ורגשי בצרור המילים והשורות הבאות שהסולן עומד להעביר.
לא משנה אם זה בצעקות, לחשושים, צרחות אימתניות, רשלנות מכוונת, שירה מדויקת, צרידות, חספוס, זעקות, חצי דיבור ודקלום או אפילו ג'יבריש חסר כל הבנה ומלל.
מה שמשנה בסופו של דבר זו ההגדרה הכי פשוטה וישירה שיכולה להתקבל מהקשבה ראויה למה שאתה מקשיב באותו רגע- אותנטיות.
וכדי להראות כמה מבצעים גדולים ואותנטיים אני חושב שקיימים, אני אביא ואכתוב על שמונה קטעים שונים ונפרדים, בז'אנרים, ובמצבי רוח ששוררים בהם.
Swans- Beautiful Child
סולן ומנהיג הסוואנס מייקל ג'ירה, הוא מבחינתי שם נרדף מזמן לטוטאליות, אי פשרות ואותנטיות ביחד.
השיר הזה, שיצא באלבום המופת Children Of God מ-87, הוא אחת הדוגמאות הבולטות למה.
על גבי רקע תיפוף נוקשה ומרסק גולגולות, באס מתכתי וחותך וקלידים צורמים, עומד ג'ירה אחד על ראש הגבעה, עם עיניים מלאות דם, זדוניות וכאב, וצועק בשיא האמונה והפנאטיות על הדימוי העצמי המזגזג שלו, על ההקרבות האישיות והחרטה שהוא בכלל נולד לעולם הזה.
מה שעוד יותר גורם לקטע הזה להשמע כ"כ קריפי ולוכד זה הקולות הרקע הצעקניים על גבול אונס של ג'ארבו, שמייללת לה שם מאחורה בזמן ה"וידוי" האובדני של ג'ירה.
מהשירים הכי גדולים של הלהקה הזאת, וממפגני ה"שירה" האהובים עליי של ג'ירה.
This is my only regret
That I ever was born
This is my sacrifice
Get out of my head!!!
James Chance & The Contortions- Contort
Yourself
כבר כתבתי לפני שנתיים וקצת אם אני לא טועה, על האלבום המושלם של ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס שלו Buy בשרת העיוור ז"ל, אבל אף פעם לא מאוחר מדי מכדי לההעלות את השיר האדיר הזה בחזרה לתודעה.
כאחד מהיוצרים היותר מבריקים ומופרעים שהיו בסוף שנות ה-70, צ'אנס גם ניחן בקול והגשה בהתאם - מחוספס, צרוד, אלים וצווחני על סף פיצוץ הגרון שלו, ויחד עם הטקסטים המיזנתרופיים והאנטי-חברתיים וממסדיים שלו, אין מישהו יותר ממצה ומתמצת ממנו.
הקטע הזה, שהוא כנראה הכי טוב וקלאסי של צ'אנס ולהקתו, הוא תאונת דרכים גרובית מלאה בפרסות מסוכנות ללא שליטה בהגה.
השיא בכלל מגיע בסוף, שצ'אנס נותן תצוגת צרחות אימים והנגנים עונים יחד איתו, בדיוק כמו ג'יימס בראון והרכבו, רק במקבילה הלבנה והפסיכוטית שלו.
Pאנק ג'אז מתובל ב-Fאנק עסיסי וסולן גדול, צריך יותר מזה?
Boredoms- Okinawa Rasta Beef (Mocking Fuzz 2)
כל מי שמחפש מקוריות ויצירתיות במוזיקה שלו, שילך מהר לדיסקוגרפיה של בורדומז אם עדיין הוא לא הספיק להתוודות ללהקה הענקית הזאת.
מהתקופה הראשונית שלהם כאחד האקטים היותר אוונגרדים ורועשים בתחום הנויז, Pאנק וגאראז', עד האלבומים האחרונים המעולים שלהם שנגעו עמוק עמוק בטבליות LSD, פסיכודליה וקראוט, בורדומז תמיד היו מההרכבים המיוחדים והמסקרנים בשטח.
אבל מעל הכל, מחבורת היפנים ההיפר אקטיביים הזאת, עומדת פצצת אנרגיות וקולות אחת, שעונה לשם ימאנטאקה איי, וזה הדבר הכי קרוב שיש להם לסולן בערך.
למרות שיש לו בהחלט גרון בלתי אפשרי וכנראה גם יכולת טכנית גבוהה שמתלווה לזה, יאמאנטקה אף פעם לא באמת "שר"... יותר סובל בכוח, משריץ קולות של דמויות מצוירות, שואג, צורח וצווח וכו'.
אפשר להגיד שהוא בהחלט האב טיפוס של כל מייק פאטון אפשרי שבא אחריו.
כל קטע איתו מכיל תצוגות ווקאליות ביזאריות מגובבות בג'יבריש ועיוות מילים ביפנית (נראה לי), אבל פה הוא פשוט בשיאו.
מה שמתחיל כטקס תה/מקלחת יפני פרטי, לחוץ ומוזר, מתפתח במהרה לתצוגת צלילים וקולות שרק מבצע מעוות כמוהו היה יכול לחשוב עליו ולהוציא לפועל.
ומה שאני הכי מעריך פה, זה העובדה שהשיר מקבל את הקצב שלו באמצע, אשכרה כיף לרקוד לו! (כמו לא מעט קטעים שלהם).
Jesus Lizard- Seasick
כמו שניתן להבין בינתיים, יש לי חיבה מיוחדת לסולנים ומבצעים מוחצנים, קופצניים, בוטים ואנרגטיים שלא בדיוק "משחקים" לפי הספר והכללים.
אם יש אחד שמתאים בול להגדרה הזאת יותר מכולם, זה הסולן המטורף של אחת הלהקות הגדולות מהניינטיז, דייויד יאו האלכוהוליסט.
Goat, האלבום שממנו הקטע הזה לקוח, בקלות יכול להכנס לרשימת עשרת האלבומים האהובים עליי וכל שיר בו מבחינתי הוא תצוגת תכלית של נויז רוק, Pאנק וגאראז' אלים ומכה, ונגינה וכימיה מושלמת בין חברי הלהקה.
Seasick מתחיל בריף שקט שנשבר רק טוב, ואחרי 10 שניות מתוחות דייויד יאו קופץ גבוה עם שאר הלהקה וצועק בכל כורחו את השורות שירכיבו את הפזמון שיחזור כמה פעמים במשך הקטע.
מפה הוא מתמתח ומתכווץ, לוחש וצועק ומתאדה, והכל בתוך מסגרת סיפור הומוריסטי וחולני של ג'אנקי שמחכה למנה שלו שתגיע בנמל הקרוב.
The Gun Club- John Hardy
אם היה אדם כלשהו שהיה ראוי לפרסום ולהערכה בתקופתו הפעילה, הרי זה ג'פרי לי פירס ז"ל.
רבים כבר מאז מותו הטראגי כתבו עליו ועל הייחודיות שבקול ובהגשה שלו, הטקסטים האישיים והנהדרים, והמוזיקה הפורצת דרך והסאונד גיטרות המזוהה והבולט של להקתו.
אבל כל זה מתגמד לתחושות שעוברות עמוק בפנים ברגע ששומעים אותו דוהר יחד עם הפרשים שלו, הרחק הרחק לתהום הנפש והייאוש שאין חזרה ממנה, ובאותו רגע, אתה באמת מבין איזה יוצר מיוחד ויחד במינו הבנאדם הצ'אבי הזה בעל השיער המחומצן היה.
כמי שנתפס כאחד האמנים הכי מזוהים עם אמריקה בזמנו, אפשר להבין חלק גדול מהנושאים שהוא בוחר לשיר עליהם.
John Hardy הוא קטע אמריקאי מסורתי ומוכר שזכה להמון המון גרסאות במשך הזמן, ובלי לשמוע את האחרות, אני חותם בפה מלא שזאת של הגאן קלאב הכי טובה.
כל הדברים שאני אוהב בג'פרי לי פירס ובלהקתו מתעצמים בשיר הזה עוד יותר.
בין אם זה בקול שלו שמוגש בעומק ובאיפוק ואז מתפרץ ונתלה בקצוות הכי גבוהים של גרונו, בטקסט הריאליסטי והבלתי נמנע, הנגינת גיטרה האוורירית שמשמשת כמעבר בין הבתים.
אחד השירים האהובים עליי אי פעם, והשורות האחרונות הן מהמעלות צמרמורת והמרגשות ששמעתי בחיי.
Now sittin' alone there in his cell
Now tears are rolling down his eyes
He's been the death of many, a poor man
And now, he is ready to die, poor boy
Now he is ready to die
Singin' "I've been to the east, I've been to the west"
I've seen this whole wide world around
I've been to the river and I've been baptized
Take me to my hanging in the ground, poor boy
"Take me to my hanging in the ground", she said
Richard Gillis- Tomorrow Is The Song I Sing
נמשיך עם המערב הפרוע, הקקטוסים, היובש, החום, הפושעים והגנבים, הוויסקי, השליפות אקדחים המהירות, הזונות המנחמות והסוסים הרכובים.
לאחרונה בדיוק ראיתי את סרטו של סאם פקינקפה הגדול ז"ל "הבלדה של קייבל הוג", שהוא ספק מערבון ספק קומדיה שכזאת, מין עוף מוזר ולא ניתן להגדרה בדיוק בפילמוגרפיה העשירה והמדממת של הבמאי.
אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מיוחד ומרגש מאוד, ואני אישית מאוד התחברתי ואהבתי.
מה שהכי תפס אותי, היה שיר הנושא של הסרט שהתנגן לו שם בהתחלה, שקייבל הוג נשאר לבד חסר כל במדבר הלא נגמר, והכתוביות פתיחה מציפות את המסך בזמן שהוא נודד מחול לחול.
מדובר בחתיכת אוצר בלום ונשכח מתחילת הסבנטיז של אמריקנה וקאנטרי, תזמורים מדויקים ונהדרים וזמר אחד אנונימי ומשכנע שתרם לפסקול של הסרט שעונה לשם ריצ'ארד גילס.
אין יותר מדי מה לתאר פה בקול ובהגשה שלו, כי ברגע ששומעים את השורה הראשונה שהוא שר על גיבור הסרט, מבינים את הגדולה שלו.
מחמם, סימפטי, עמוק, קצת עצוב ועם הרבה הרבה כבוד לעולם הסובב אותו.
בדיוק כמו הדמות הראשית בסרט.
Shawn Lee- Time To Say Goodbye
ונעבור מפה לאזור שיש בו הרבה ווקאליסטים אדירים ומלאי אופי ורגש, וזה כמובן אזור הגרוב והסול.
שון לי נהפך בשנים האחרונות למפעל לא נגמר ומגוון של אלבומים, פסקולים ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים, והתוצאה לרוב משביעת רצון ואיכותית, לדעתי.
אבל, וזה חתיכת אבל, נראה לי שהמאסטרפיס האמיתי שלו זה האלבום האדיר Soul In The Hole, שבו הוא מארח שלל זמרים וזמרות טובים שרק עושים צדק עם המוזיקה הרב שכבתית שהוא מספק.
הוא בעצמו גם חתיכת זמר מרשים, אבל השיר שבחרתי מתוך האלבום לפוסט הזה דווקא מכיל זמרת לא ידועה בשם קרימה קאנדרה, והיא פשוט גונבת פה את ההצגה בקלות משאר המבצעים באלבום.
על גבי עיבוד Fאנקי מהודק, מושקע ומניע, קאנדרה עושה כאן מה שכל ענקית סול אחרת עשתה בעברה- לוקחת את כל המרכיבים והשטיקים של שירי אהבה,אכזבה ופרידה, מילים שנוגעות בקיטש עמוק עמוק, סיפור ידוע ששמענו כבר אלפי פעמים, והופכת את כל הסרט המוכר הזה, לתוצר ייחודי ששייך אך ורק לה, ולא לאף אחד או אף אחרת.
ככה בדיוק צריך לבצע את זה.
Ween- If You Could Save Yourself (You'de Save Us All)
ווין מאז ומתמיד היו מהלהקות הכי אהובות עליי, וכל מי שקצת מכיר אותי ואת טעמי המוזיקלי, כבר מודע לזה היטב.
מהמשחקי הומור השובבים , הנונסנס הדפוק, הזגזוגי ז'אנרים, היצירתיות והמורכבות והעומק שמתחבאים מאחורי כל העיסוק הלכאורה ילדותי שלהם במוזיקה שהם עושים, אני מתחבר אליהם מבכל מבחינה ובכל צורה כמעט.
השיר הזה הוא הפינאלה של אחד האלבומים הטובים, ובטח האישיים שלהם, Quebec מ-2003.
כל מי שהאשים או טען שווין הם לא יותר מנובלטי אקט או שני ליצנים שלא לוקחים את עצמם או אף אחד אחר ברצינות צריך לשמוע את הקטע הזה ולהביא לעצמו אגרוף לפה.
ג'ין ווין, ואת זה תמיד טענתי, הוא מהסולנים היותר מגוונים, הייחודיים ומלאי אישיות שיש.
פה הוא פשוט מראה שמעל הכול, מאחורי כל ההרפתקאות הציניות שלו בקריירה הענפה של הלהקה, הוא גם יודע לרגש בפשטות ובכנות, כמו שהרבה מבצעים אחרים היו חולמים לעשות.
מהפרידה הכואבת מבת זוגתו באותה תקופה, האובססיה שלו אליה, מצבו הנפשי המעורער וכאבו הפנימי, נוצר פה שיר סיום מדהים וראוי למדי, שגם מבחינתי הוא הוכחה חותכת וחיה, שווין ולא משנה במה יגעו, תמיד יצאו מנצחים בסוף.
The trash caught fire when the leaves turned brown
The vultures were circling when the circus left town
I left you a note but I wrote it in disappearing ink
בדיוק היו פרסומות של יס מולנו במסך, ועבר שם קטע של סדרה שהוא אמר שהוא אוהב מאוד.
אני שאלתי אותו איזו סדרה גרמה לו להתלהבות, והוא ענה לי "אתה כנראה לא תאהב, מכיוון שאתה נגד הדת וכל זה..." או משהו בסגנון...
אז עכשיו נחזור לנקודה ההתחלתית - הסדרה שהוא מדבר עליה היא "סרוגים" הישראלית, שלא ראיתי, והוא עצמו בנאדם דתי ואני אתאיסט מוחלט עם המון ציניות ומנייאקיות ממזרית שמתלווה לעובדה זאת.
אבל, וזה אבל גדול, גם עם כל הביקורת-השתחלות שלי בדת ודברים אחרים ממסדיים וגלובליים שמעצבנים אותי, אני יודע לעשות הפרדה חלקה בין יצירה כלשהי שעוסקת בנושא מסוים, לאותו נושא שעל הנייר אני לא מתחבר אליו או מסכים עם העקרונות שלו.
כתגובה עניתי לו, שממש אין לי בעיות עם זה שהסדרה מציגה את העולם הדתי והדמויות שמכילות אותה מבפנים, ואם סרטים/סדרות על רוצחים סדרתיים או כל סוג אחר של אנשים חסרי ערכים מוסריים ברורים יכולים לעניין אותי ולרתק אותי, אז בטח שיצירה שעוסקת בנושא שביומיום אני לא מתחבר אליו תוכל לעשות את זה אבל רק בתנאי אחד קטנטן- אם תשאב אותי לעולם שלה בבטחה ובשלמות.
מזה אומר בעצם?
שבין אם מדובר במוזיקה, סרטים וסדרות, ספרים או כל סוג אחר של יצירה תרבותית/אומנותית, הפרט הכי חשוב ועיקרי שיהיה מצוי בה, זו היכולת לספר סיפור מעניין, לבנות עולם פנימי חדש ודמויות מסקרנות, לתאר תחושות מופשטות ולהעלות אסוציאציות הדרגתיות, מובנות ומתחלפות לראש.
בקיצר, לשאוב אותך, את האני העצמאי, הפרטי והקטן שמתהווה בגוף שלך ספציפית, לתוך היקום העצום והחדש והרב תהפוכות שמתממש בהאזנה, צפייה או קריאה חסרת מנוסים בסוג היצירה שתגרום לזה.
ופה אני אעשה את ההקשר הבלתי נמנע לנושא העיקרי של הבלוג הזה - מוזיקה. או יותר נכון, ווקאליסטים ומבצעים במוזיקה שאני אוהב.
אני מעריך והרבה פעמים מאוד מתחבר ליכולת הטכנית של זמרים במוזיקה שאני מקשיב לה.
אבל מבחינתי, הפרמטר הכי חשוב בביצוע, ולא משנה באיזה ביצוע מדובר, זה היכולת הזאת בהגשה לקחת אותך לטיול מחשבתי ורגשי בצרור המילים והשורות הבאות שהסולן עומד להעביר.
לא משנה אם זה בצעקות, לחשושים, צרחות אימתניות, רשלנות מכוונת, שירה מדויקת, צרידות, חספוס, זעקות, חצי דיבור ודקלום או אפילו ג'יבריש חסר כל הבנה ומלל.
מה שמשנה בסופו של דבר זו ההגדרה הכי פשוטה וישירה שיכולה להתקבל מהקשבה ראויה למה שאתה מקשיב באותו רגע- אותנטיות.
וכדי להראות כמה מבצעים גדולים ואותנטיים אני חושב שקיימים, אני אביא ואכתוב על שמונה קטעים שונים ונפרדים, בז'אנרים, ובמצבי רוח ששוררים בהם.
Swans- Beautiful Child
סולן ומנהיג הסוואנס מייקל ג'ירה, הוא מבחינתי שם נרדף מזמן לטוטאליות, אי פשרות ואותנטיות ביחד.
השיר הזה, שיצא באלבום המופת Children Of God מ-87, הוא אחת הדוגמאות הבולטות למה.
על גבי רקע תיפוף נוקשה ומרסק גולגולות, באס מתכתי וחותך וקלידים צורמים, עומד ג'ירה אחד על ראש הגבעה, עם עיניים מלאות דם, זדוניות וכאב, וצועק בשיא האמונה והפנאטיות על הדימוי העצמי המזגזג שלו, על ההקרבות האישיות והחרטה שהוא בכלל נולד לעולם הזה.
מה שעוד יותר גורם לקטע הזה להשמע כ"כ קריפי ולוכד זה הקולות הרקע הצעקניים על גבול אונס של ג'ארבו, שמייללת לה שם מאחורה בזמן ה"וידוי" האובדני של ג'ירה.
מהשירים הכי גדולים של הלהקה הזאת, וממפגני ה"שירה" האהובים עליי של ג'ירה.
This is my only regret
That I ever was born
This is my sacrifice
Get out of my head!!!
James Chance & The Contortions- Contort
Yourself
כבר כתבתי לפני שנתיים וקצת אם אני לא טועה, על האלבום המושלם של ג'יימס צ'אנס והקונטורשנס שלו Buy בשרת העיוור ז"ל, אבל אף פעם לא מאוחר מדי מכדי לההעלות את השיר האדיר הזה בחזרה לתודעה.
כאחד מהיוצרים היותר מבריקים ומופרעים שהיו בסוף שנות ה-70, צ'אנס גם ניחן בקול והגשה בהתאם - מחוספס, צרוד, אלים וצווחני על סף פיצוץ הגרון שלו, ויחד עם הטקסטים המיזנתרופיים והאנטי-חברתיים וממסדיים שלו, אין מישהו יותר ממצה ומתמצת ממנו.
הקטע הזה, שהוא כנראה הכי טוב וקלאסי של צ'אנס ולהקתו, הוא תאונת דרכים גרובית מלאה בפרסות מסוכנות ללא שליטה בהגה.
השיא בכלל מגיע בסוף, שצ'אנס נותן תצוגת צרחות אימים והנגנים עונים יחד איתו, בדיוק כמו ג'יימס בראון והרכבו, רק במקבילה הלבנה והפסיכוטית שלו.
Pאנק ג'אז מתובל ב-Fאנק עסיסי וסולן גדול, צריך יותר מזה?
Boredoms- Okinawa Rasta Beef (Mocking Fuzz 2)
כל מי שמחפש מקוריות ויצירתיות במוזיקה שלו, שילך מהר לדיסקוגרפיה של בורדומז אם עדיין הוא לא הספיק להתוודות ללהקה הענקית הזאת.
מהתקופה הראשונית שלהם כאחד האקטים היותר אוונגרדים ורועשים בתחום הנויז, Pאנק וגאראז', עד האלבומים האחרונים המעולים שלהם שנגעו עמוק עמוק בטבליות LSD, פסיכודליה וקראוט, בורדומז תמיד היו מההרכבים המיוחדים והמסקרנים בשטח.
אבל מעל הכל, מחבורת היפנים ההיפר אקטיביים הזאת, עומדת פצצת אנרגיות וקולות אחת, שעונה לשם ימאנטאקה איי, וזה הדבר הכי קרוב שיש להם לסולן בערך.
למרות שיש לו בהחלט גרון בלתי אפשרי וכנראה גם יכולת טכנית גבוהה שמתלווה לזה, יאמאנטקה אף פעם לא באמת "שר"... יותר סובל בכוח, משריץ קולות של דמויות מצוירות, שואג, צורח וצווח וכו'.
אפשר להגיד שהוא בהחלט האב טיפוס של כל מייק פאטון אפשרי שבא אחריו.
כל קטע איתו מכיל תצוגות ווקאליות ביזאריות מגובבות בג'יבריש ועיוות מילים ביפנית (נראה לי), אבל פה הוא פשוט בשיאו.
מה שמתחיל כטקס תה/מקלחת יפני פרטי, לחוץ ומוזר, מתפתח במהרה לתצוגת צלילים וקולות שרק מבצע מעוות כמוהו היה יכול לחשוב עליו ולהוציא לפועל.
ומה שאני הכי מעריך פה, זה העובדה שהשיר מקבל את הקצב שלו באמצע, אשכרה כיף לרקוד לו! (כמו לא מעט קטעים שלהם).
Jesus Lizard- Seasick
כמו שניתן להבין בינתיים, יש לי חיבה מיוחדת לסולנים ומבצעים מוחצנים, קופצניים, בוטים ואנרגטיים שלא בדיוק "משחקים" לפי הספר והכללים.
אם יש אחד שמתאים בול להגדרה הזאת יותר מכולם, זה הסולן המטורף של אחת הלהקות הגדולות מהניינטיז, דייויד יאו האלכוהוליסט.
Goat, האלבום שממנו הקטע הזה לקוח, בקלות יכול להכנס לרשימת עשרת האלבומים האהובים עליי וכל שיר בו מבחינתי הוא תצוגת תכלית של נויז רוק, Pאנק וגאראז' אלים ומכה, ונגינה וכימיה מושלמת בין חברי הלהקה.
Seasick מתחיל בריף שקט שנשבר רק טוב, ואחרי 10 שניות מתוחות דייויד יאו קופץ גבוה עם שאר הלהקה וצועק בכל כורחו את השורות שירכיבו את הפזמון שיחזור כמה פעמים במשך הקטע.
מפה הוא מתמתח ומתכווץ, לוחש וצועק ומתאדה, והכל בתוך מסגרת סיפור הומוריסטי וחולני של ג'אנקי שמחכה למנה שלו שתגיע בנמל הקרוב.
The Gun Club- John Hardy
אם היה אדם כלשהו שהיה ראוי לפרסום ולהערכה בתקופתו הפעילה, הרי זה ג'פרי לי פירס ז"ל.
רבים כבר מאז מותו הטראגי כתבו עליו ועל הייחודיות שבקול ובהגשה שלו, הטקסטים האישיים והנהדרים, והמוזיקה הפורצת דרך והסאונד גיטרות המזוהה והבולט של להקתו.
אבל כל זה מתגמד לתחושות שעוברות עמוק בפנים ברגע ששומעים אותו דוהר יחד עם הפרשים שלו, הרחק הרחק לתהום הנפש והייאוש שאין חזרה ממנה, ובאותו רגע, אתה באמת מבין איזה יוצר מיוחד ויחד במינו הבנאדם הצ'אבי הזה בעל השיער המחומצן היה.
כמי שנתפס כאחד האמנים הכי מזוהים עם אמריקה בזמנו, אפשר להבין חלק גדול מהנושאים שהוא בוחר לשיר עליהם.
John Hardy הוא קטע אמריקאי מסורתי ומוכר שזכה להמון המון גרסאות במשך הזמן, ובלי לשמוע את האחרות, אני חותם בפה מלא שזאת של הגאן קלאב הכי טובה.
כל הדברים שאני אוהב בג'פרי לי פירס ובלהקתו מתעצמים בשיר הזה עוד יותר.
בין אם זה בקול שלו שמוגש בעומק ובאיפוק ואז מתפרץ ונתלה בקצוות הכי גבוהים של גרונו, בטקסט הריאליסטי והבלתי נמנע, הנגינת גיטרה האוורירית שמשמשת כמעבר בין הבתים.
אחד השירים האהובים עליי אי פעם, והשורות האחרונות הן מהמעלות צמרמורת והמרגשות ששמעתי בחיי.
Now sittin' alone there in his cell
Now tears are rolling down his eyes
He's been the death of many, a poor man
And now, he is ready to die, poor boy
Now he is ready to die
Singin' "I've been to the east, I've been to the west"
I've seen this whole wide world around
I've been to the river and I've been baptized
Take me to my hanging in the ground, poor boy
"Take me to my hanging in the ground", she said
Richard Gillis- Tomorrow Is The Song I Sing
נמשיך עם המערב הפרוע, הקקטוסים, היובש, החום, הפושעים והגנבים, הוויסקי, השליפות אקדחים המהירות, הזונות המנחמות והסוסים הרכובים.
לאחרונה בדיוק ראיתי את סרטו של סאם פקינקפה הגדול ז"ל "הבלדה של קייבל הוג", שהוא ספק מערבון ספק קומדיה שכזאת, מין עוף מוזר ולא ניתן להגדרה בדיוק בפילמוגרפיה העשירה והמדממת של הבמאי.
אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מיוחד ומרגש מאוד, ואני אישית מאוד התחברתי ואהבתי.
מה שהכי תפס אותי, היה שיר הנושא של הסרט שהתנגן לו שם בהתחלה, שקייבל הוג נשאר לבד חסר כל במדבר הלא נגמר, והכתוביות פתיחה מציפות את המסך בזמן שהוא נודד מחול לחול.
מדובר בחתיכת אוצר בלום ונשכח מתחילת הסבנטיז של אמריקנה וקאנטרי, תזמורים מדויקים ונהדרים וזמר אחד אנונימי ומשכנע שתרם לפסקול של הסרט שעונה לשם ריצ'ארד גילס.
אין יותר מדי מה לתאר פה בקול ובהגשה שלו, כי ברגע ששומעים את השורה הראשונה שהוא שר על גיבור הסרט, מבינים את הגדולה שלו.
מחמם, סימפטי, עמוק, קצת עצוב ועם הרבה הרבה כבוד לעולם הסובב אותו.
בדיוק כמו הדמות הראשית בסרט.
Shawn Lee- Time To Say Goodbye
ונעבור מפה לאזור שיש בו הרבה ווקאליסטים אדירים ומלאי אופי ורגש, וזה כמובן אזור הגרוב והסול.
שון לי נהפך בשנים האחרונות למפעל לא נגמר ומגוון של אלבומים, פסקולים ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים, והתוצאה לרוב משביעת רצון ואיכותית, לדעתי.
אבל, וזה חתיכת אבל, נראה לי שהמאסטרפיס האמיתי שלו זה האלבום האדיר Soul In The Hole, שבו הוא מארח שלל זמרים וזמרות טובים שרק עושים צדק עם המוזיקה הרב שכבתית שהוא מספק.
הוא בעצמו גם חתיכת זמר מרשים, אבל השיר שבחרתי מתוך האלבום לפוסט הזה דווקא מכיל זמרת לא ידועה בשם קרימה קאנדרה, והיא פשוט גונבת פה את ההצגה בקלות משאר המבצעים באלבום.
על גבי עיבוד Fאנקי מהודק, מושקע ומניע, קאנדרה עושה כאן מה שכל ענקית סול אחרת עשתה בעברה- לוקחת את כל המרכיבים והשטיקים של שירי אהבה,אכזבה ופרידה, מילים שנוגעות בקיטש עמוק עמוק, סיפור ידוע ששמענו כבר אלפי פעמים, והופכת את כל הסרט המוכר הזה, לתוצר ייחודי ששייך אך ורק לה, ולא לאף אחד או אף אחרת.
ככה בדיוק צריך לבצע את זה.
Ween- If You Could Save Yourself (You'de Save Us All)
ווין מאז ומתמיד היו מהלהקות הכי אהובות עליי, וכל מי שקצת מכיר אותי ואת טעמי המוזיקלי, כבר מודע לזה היטב.
מהמשחקי הומור השובבים , הנונסנס הדפוק, הזגזוגי ז'אנרים, היצירתיות והמורכבות והעומק שמתחבאים מאחורי כל העיסוק הלכאורה ילדותי שלהם במוזיקה שהם עושים, אני מתחבר אליהם מבכל מבחינה ובכל צורה כמעט.
השיר הזה הוא הפינאלה של אחד האלבומים הטובים, ובטח האישיים שלהם, Quebec מ-2003.
כל מי שהאשים או טען שווין הם לא יותר מנובלטי אקט או שני ליצנים שלא לוקחים את עצמם או אף אחד אחר ברצינות צריך לשמוע את הקטע הזה ולהביא לעצמו אגרוף לפה.
ג'ין ווין, ואת זה תמיד טענתי, הוא מהסולנים היותר מגוונים, הייחודיים ומלאי אישיות שיש.
פה הוא פשוט מראה שמעל הכול, מאחורי כל ההרפתקאות הציניות שלו בקריירה הענפה של הלהקה, הוא גם יודע לרגש בפשטות ובכנות, כמו שהרבה מבצעים אחרים היו חולמים לעשות.
מהפרידה הכואבת מבת זוגתו באותה תקופה, האובססיה שלו אליה, מצבו הנפשי המעורער וכאבו הפנימי, נוצר פה שיר סיום מדהים וראוי למדי, שגם מבחינתי הוא הוכחה חותכת וחיה, שווין ולא משנה במה יגעו, תמיד יצאו מנצחים בסוף.
The trash caught fire when the leaves turned brown
The vultures were circling when the circus left town
I left you a note but I wrote it in disappearing ink
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה