הישועה תבוא בפעם אחרת

אחד הדברים שאני הכי מעריך וגם אוהב במוזיקה, זה שהיא מצליחה להפנט אותך בצורה אבסולוטית, להפוך אותך לעבד ולמשרת שלה בו זמנית, להכניס אותך עמוק עמוק בתוך השרשראות עצבים הבלתי נגמרות שהיא מכילה ובתוך הכאוס העצום שהיא מתרחבת וגדלה בו, ופשוט לגרום לך לא לצאת ממנה בלי טיפה של סיפוק עצמי.

בוא נגיד שאני מדבר פחות או יותר על רגעי ברוטליות אבל לא על חשבון התוכן עצמו, אגריסיביות וכבדות שלא מורידות מהערך הרגשי, ונפילה עמוק עמוק לתוך הרס עצמי בלתי עציר וקטלני אבל לא בלי סיכוי קטן לגאולה אישית.

האלבומים הראשונים של הסוואנס מבחינתי הם דוגמא מייצגת לזה, יצירות אדירות וטוטאליות שמכות בך חזק חזק בראש ובעצבים באופן חולני בלי רחמים, עם הזעקות והמילים הכ"כ הרסניות ומלאות שנאה של מייקל ג'ירה.

 ואיכשהו,בכל זאת זה מצליח לעורר בך כ"כ הרבה עניין והתעניינות בו זמנית, ואם אתה בראש הנכון אתה פשוט לא מצליח להשתחרר מהאחיזה הכ"כ חזקה ואיתנה של מה שאתה שומע.

גם בהופעה (המדהימה והבלתי נשכחת!) שהסוואנס עשו השנה בבארבי, היה קטע פשוט מפעים שכל הנגינה שתקה וג'ירה נכנס לטראנס מילים ספק דתי ספק כופר שבו זעק Jesus come down! come down NOW! איזה דקה וחצי בלי הפסקה, ירק על עצמו, השתגע, גילגל עיניים, יצא מגופו עוד שניה, חזר על המילים בצעקות היסטריות ואחרי זה חזרו להמשך השיר בסופו של דבר.

אז הפוסט אומנם לא יהיה בדיוק על הלהקה הכ"כ ענקית וחשובה הזאת, אלא על סוג של פרויקט צדדי של שני מוזיקאים בעלי המון פעיליות, שהחליטו בהשפעות של סווואנס עצמם וכל מיני ירקות אינדסטריאל ואוונגרד אחר, ליצור את שניים מהאלבומים הכי כבדים וחסרי ריסון שאי פעם שמעתי.

ההרכב שאני ארחיב עליו נקרא God, הרכב צד של איש ה-Godflesh ג'סטין ברודריק ושל קווין מרטין (שהמשיך את את הקריירה המגוונת עם עוד המון פרויקטים ואלטרי אגו שונים).

אני אגיד כבר עכשיו: לא שמעתי עדיין את גודפלאש או שום דבר אחר של ברודריק וגם לא אחד ממיליוני האלבומים של מרטין, ועדיין אני טוען בתוקף שמדובר בלהקה חד פעמית, מדהימה ואפוקליפטית ברמות אחרות.

הגעתי ללהקה הזאת במקרה גמור לחלוטין מעוד שיטוט רנדומלי של משועמם כמוני ברשת, ובמזל גדול מאוד נפלתי על המפלצת הזאת, וראיתי גם שבאלבום הראשון שלהם שיצא ב-92 (Possession) משתתף אפילו לצד שמות מעניינים בעצמם ג'ון זורן ההו-כה ידוע ומוערך, אז חשבתי מה יכול להיות רע.

אפשר להגדיר אותם כאינדסטריאל מטאל-ג'אזקור-גריינד-נויז-רוק או איזה שטות כזאת, אבל בעצמם הפתרון הכי טוב זה פשוט לשמוע את הדבר הזה ולהבלע בתוך כל החפירות והמכות הבלתי פוסקות שהלהקה הזאת מנחיתה עליך.

Possession הוא אלבום מלוכלך מהמלוכלכים, דחוס, מזיע, מפחיד לעיתים, אלים, כואב ורועש וכל זה הופך אותו  ביחד לחתיכת יצירה מעולה שלא עוזבת את הראש שלך גם אחרי שהיא מסתיימת.

ישר בקטע פתיחה Pretty, אתה נכנס לעולם הגיהנום הפרטי והמסויט של החבר'ה האלה, עם דקה וחצי מרתיעה של צילצולים, כלי נשיפה שמתחממים לקראת הפיצוץ, הגיטרה עקומה של ברודריק שחופרת לך במוח, הבאס הנמוך והמרעיד.

הכל עומד לעלות כמה טמפרטורות טובות, והעסק מתחמם ופורץ עם זעקות "גאד" אימתניות של מרטין (שתופס את פיקוד הסולן פה) והכל נשמע כ"כ על סף פירוק ופסיכוזה ועדיין כולם משתלבים באופן מושלם אחד עם השני, שהכי מרשים מבחינתי בכל הדבר זה הבאסיסט שגורם להכל להשמע כמו ג'אם מטונף ואפילו טיפה Fאנקי בצורתו המוזרה.

הקו של האלבום פה לא משתנה לאחר מכן עם Fucked הסופר עצבני וגם עם Soul  Fire שהוא אולי הקטע הכי פסיכוטי ופשוט רצחני פה (וזה קשה מאוד), משהו שהיה יכול להשתלב באיזה פרק גותי לא כ"כ אופטימי...

 ואתה ממשיך להמשך ללהבות הכ"כ שורפות שהמדורה הזאת מאיימת לזרוק עליך כל פעם, אבל אתה פשוט לא מפסיק להשרף מזה ולהנות באותו זמן.

שלושת השירים האחרונים של האלבומים הם שנותנים את הטון הסופי והמכריז, והם שיגרמו לך (אם שרדת עד אז) או לשנוא למוות, או לאהוב בכל חייך את החוויה שעברת עכשיו.

Lord I'm On My Way הוא הקטע באמת הכי פרי ג'אזי באלבום עם סקסופונים (באדיפות זורן וטים הודג'ינקנסון) חרוטים וצרודים שתוקפים אותך משני הצדדים בצירוף מקצב תופים + באס מדבק בדרכו, שכל פעם מפוצצים, נרגעים ומפוצצים עד לסוף הבלתי נמנע.

Love הוא קטע ג'אם בעל 16 דק' שרודפות אותך עד לקצה הצוק ומאיימות לזרוק אותך ולצחוק לך בפנים והקטע האחרון והחותם הוא Black Jesus הוא הקטע הכי רגוע ואם זאת ביזארי באלבום, ובכמה מילים:

פעמוני כנסייה ופסנתר מעולם לא נשמעו קריפיים יותר.

פה נגמר הסרט הזה,ואני אישית חושב (נראה לי שכבר הבנתם) שמדובר במאסטרפיס אדיר ומדביק מחשבות...

מה שדי אירונ דווקא, זה שלא ידעתי באותו רגע שהם יוכלו לשחזר כזאת אנרגיה גולמית ומוטרפת בעוד אלבום נוסף.

Wrong! כמה שטעיתי...

"האנטומיה של ההתמכרות" (איזה עטיפה אדירה אגב!) יצאה ב-94 וכמו קודמה, גם היא לוקחת תבשיל ראשוני כאינדסטריאל למתכון, וזורקת בפנים את כל התוספות הג'אזיות הרחבות, האוונגרדיות המוזרות, הסאדיסטיות האכזריות וכמובן בצורה מעוררת הערצה והערכה.

פה God נשמעים דווקא פחות מבולגנים ויותר מתואמים ומלוטשים, הסאונד פה יותר ברור ו"נעים" לאוזניים, אפילו אני אהמר ואגיד שהם מחליטים לנגן עם דרייב יותר מהיר ופחות איטי ומרושל, יותר נותים לכיוון המטאל הנותן בראש, אבל זה כמובן לא מוריד שומדבר מהאנרגיות ומהשגעון הכללי שנזרק פה כמו מזרקים בדרום ת"א.

On All Fours מתחרה חזק על אחד מקטעי הפתיחה הטובים אי פעם, Lazarus הוא פצצת-ג'אזקור סמיכה שמתפרצת לכל כיוון כמו פצצת אטום, ו-Bloodstream (אולי הקטע הטוב באלבום),White Pimp Cut ו-Driving The Demons Out מבהירים היטב איפה אנחנ אם לא ידעתם, ביבשת נחרבת,עצובה וגם משעשעת באותן זמן.

Detox, השיר הסופי, נע בין מקצבי תופים אפריקאים (משהו שהוסיפו לאלבום הספציפי ונשמע באופן די אבסורדי בול מתאים לטראנס ההיפנוטי גם ככה ש-God מייצרים), נויז רוק ואינדסטריאל קשוח ומכה וזה כמו באלבום הקודם, מתמשך לזמן לא קצר, 18 דק' וקצת, וגורם לך להשאר ולשים לב לכל שניה ושניה שזה מתנגן.

ברודריק ומרטין, למרות שאני בטוח שאני אאהב עוד המון דברים שהם מעורבים בהם (Godflesh ו-Jesu,Techno Animal, The Bug וכו') קנו אותי רק עם הפרויקט הכ"כ מדהים הזה, וזה הוכיח לי בלי ספק שמדובר באומנים גדולים, אמיצים, מוכשרים בטירוף שלא שמים זין על מוסכמות ולא פוחדים לגעת בקיצוניות, לא כי זה מגניב, אלא כי זה חלק בלתי נפרד מהם, מהאישיות שלהם ושל הסובבים אותם ומהמוזיקה האדירה שהם סיפקו תחת השם השגרתי,"אלוהים".

כל מי שלא פוחד מקצת דברים מאתגרים, מעוררי חושים ומגרים חייב לעצמו לנסות לשמוע את צמד האלבומים האלו, שכמו שאמרתי, מראים לכל להקה שניה שהיא חושבת שהיא כבדה מהו Heavyness בהגדרה ומה זה מכיל.