למי שקרא את החלק הראשון על Chino XL, אולי זוכר שבהתחלה הזכרתי את The Anthem הקלאסי של Sway And Tech, ושאמרתי שאני אכתוב על שניים מהראפרים שמשתתפים שמה.
אז הנה, אחד כבר בוצע, והשני כבר מתממש...
הבנאדם שאני אכתוב עליו עכשיו הוא חתיכת סרט בפני עצמו,הוא הרבה יותר ותיק, חשוב ומשפיע מצ'ינו (עם כל הכבוד), ומבחינת יכולות זרימה,כריזמה, פרסונה ותיאורי פשע עסיסיים למיניהם הוא סלל את הדרך לאינספורים אמסיז אגדיים מנאז עד GZA.
בנוסף, הוא היה חבר אולי בסופרגרופ היפהופ המשמעותי הראשון בשטח, היה בכל מקום חשוב בהיסטוריה של הז'אנר וספציפית מדובר גם בלי כל החשיבות העצומה באחד מהראפרים הכי כישרוניים ורצחניים ששמעתי בחיים שלי.
הוא עונה לשם Kool G Rap.
קול ג'י ראפ הוא "סנדק" אמיתי, בטח בתחום ההארדקור האפור וה"גריימי", ומקוטנתי עכשיו לנסות למצות אותו בכמה משפטים.
מה שכן אני רוצה לעשות, זה לדבר על האלבום השני שהוא שיחרר (בצוותא עם DJ Polo) ב-1990, Wanted Dead Or Alive, יצירה שצריכה להיות חרוטה בדפי ההיסטוריה לצד Enter The 36 Chambers או Fear Of A Black Planet, אבל לצערי, היא ממש לא נזכרה ככזאת.
בתקופה מאוד עמוסה, חיובית ומפוצצת בהיפהופ, Wanted Dead Or Alive השתחרר כמו טיל והשאיר כנראה גם רושם של אחד כזה.
קול ג'י ראפ ופולו גייסו מפיקים מצויינים אחד אחד שיעזרו בעבודה, מאריק בי (שגדל עם קול ג'י באותה שכונה), לארג' פרופסור ומארלי מארל.
הביטים נעשו במאלכת מחשבה מדויקת ובהחלט יצאו כמו זהב אחד אחד, נאמנים לסגנון האולד סקול הידוע והדי רפפטיבי ועדיין נשמעים הרבה יותר מתקדמים ומלאי צבע, בתוספת עבודת סימפולים מצויינת ודרייב חזק שיגרום לך להגיב בהתאם.
קול ג'י ראפ כבר היה עם אלבום אחד מאחוריו שהוא הוציא שנתיים לפני, Road To The RIches, אלבום לא רע עם כמה שירים מעולים וכמה פילרים שלא בדיוק מימש את כל הפוטנציאל הגדול שהיה קיים.
כבר אז הוא היה ראפר מצויין וכריזמטי, אבל פה הוא כבר עולה בכמה וכמה רמות קדימה, ונשמע כמו חיית טרף רעבה שרוצה לבלוע ולירוק כל דבר שעומד מולה, מגובה בהגשה פשוט מושלמת ומהפנטת, סטורי טלינג מהסרטים, תיאורים כואבים ומצחיקים כאחד ופשוט המון המון צ'ארם שאי אפשר להשאר אדיש אליו.
הוא מזכיר לי מהבחינה הזאת את האלבום No One Can Do It Better של D.O.C, פשוט ביה"ס לאמסיינג ולאיך לרתק את המאזין הממוצע.
האלבום נפתח באחד משירי ההיפהופ הכי קלאסיים שקיימים, Streets Of New York, דיוקן מדמם וכואב למדי של החיי היומ-יום בתפוח הגדול, אחד מהקטעים היותר טובים שקול ג'י היה שותף אליהם, ובתוספת ההפקה הג'אזית, אורגנית והאנרגטית כאחת, באמת שקשה לא להקשיב באמת למה שהוא מתאר:
Shoot-outs for a desire for territory
A kid got caught in the crossfire
A tired mother can't take no more
She grab the bottle full of sleeping pills and took about 24
Human beings are laying on the pavement
Cause they're a part of a mental enslavement
The cop snipers, little babies in dirty diapers
This type of life is making you hyper
אומנם אחרי קטע פתיחה באמת כזה מושלם זה די בלתי אפשרי להתעלות בהמשך אבל עדיין האחידות נשמרת, ואיתה גם האיכות והרמה הגבוהה, וחשוב לציין אגב שאין שום פילרים בניגוד להרבה אלבומים אחרים.
שיר הנושא (Wanted Dead Or Alive) הוא סאגת פשע עצמית אלימה עם פלואו מעורר התפעלות כרגיל של ג'י ראפ וביט רוצח בהתאם, וגם שירי אגו טריפ שנמצאים לאורך כל האלבום (Bad To The Bone, Play It Again Polo ו-Jive Talk) נשמעים מצויינים ומקוריים בלי טיפה של בנאליות ושיעמום. ביה"ס להיפהופ אמרתי כבר?
אי אפשר גם להתעלם מ-Talk Like Sex, אחד משירי הזימה הכי סוטים, חולים ומצחיקים ששמעתי בחיים שלי (bite your nipples when i lick em, not gentle when i stick em, huh, i leave em lookin' like a rape victim) וכמובן גם אולי מהשיר הכי "אופטימי" ומעורר אמפתיה באלבום, Erase Racism בשיתוף שני אגדות מאותו ג'וס קרו שבו היה חבר ג'י ראפ: ביג דדי קיין הגדול וביז מארקי הליצן המקורי (שדואג לזייף במיטב המסורת באופן נהדר את הפזמון).
הקטע עצמו הוא גם הכי רגוע וניחוח באלבום, מאוד לייד באקי ומכיל שני בתים נהדרים של ג'י ראפ וביג דדי קיין שדואגים לצאת בחריפות בצורה מספיק אינטליגנטית ואנטי-קלישאתית כנגד תופעת הגזענות הלא נגמרת:
So don't be foolish if you're Jewish or Hindu
The racial manual is the evil that men do
I was raised in a nation of Asian
Hate shouldn't seperate Jamaican from Haitian
So if you're givin in your ears I hope your hear me and
Siberian's no better than Nigerian
I bring a rattle to a battle that you see me in
I'm no villian so why would I be killin indians
בגדול, הקו הכללי של האלבום עדיין נוטה הרבה יותר לכיוון ההארדקור המחוספס, ועושה את זה בצורה מושלמת בהחלט, משהו שיתממש בצורה הרבה יותר מובהקת באלבום הבא של הצמד.
שיר הסיום Rikers Island דואג להראות את זה באופן בולט מאוד, עם תיאורים פרנואידיים ואווירה קשוחה שמתחברת באופן ישיר לבית הכלא הידוע לשמצה והברוטאלי בניו יורק, ועם אחד הביטים היותר עצבניים ששמעתי מאותן שנים שנשמע כמו Run DMC על קראק.
אני זוכר שאחת האכזבות הגדולות שלי היו שציפיתי לפנים שלוש שנים לאלבום חדש של ג'י ראפ, ועוד שמעתי שזה יכיל הפקות של תותחים כמו פרימייר, מארלי מארל (שוב) ודומינגו... הייתי בטוח שיהיה עוד חתיכת אלבום מעולה! אבל כגודל הציפיות ככה גודל הבינוניות, כל הדבר היה נשמע כמו מחזור אחד גדול ומשעמם של החומרים הישנים של הבנאדם, ופשוט התבאסתי שכנראה בחיים אני לא אשמע ממנו עוד משהו ברמה של Wanted Dead Or Alive או אפילו Let Live And Die.
אבל שאני שאני חושב על זה בצורה שנייה, ג'י ראפ סה"כ גם מבחינת איכות ואלבומים טובים עשה מספיק, יותר מהראפר המוכשר הממוצע יש לציין, ובשיאו הוא פשוט לא ראה אף אחד ממטר. מלך אמיתי.
לסיכום, קול ג'י בניגוד לצ'ינו הוא לא בזבוז גדול, אלא פשוט אנדרייטד כ"כ שזה גובל בפשע, יותר גרוע מרצח(:
שאלו את צ'אק די או ראקים או כל אגדה אחרת הרבה יותר מוכרת ומפורסמת, והם יציבו את הבנאדם יחד איתם אם לא מעליהם.
האלבום הזה, הוא אחד הטובים, ה-Flawless, המהנים והממכרים לדעתי שיצאו בתקופת הגולדן אייג' וכמוהו גם האלבום הבא שהזכרתי, שמבחינתי כל אחד שקורא לעצמו חובב היפהופ חייב לעצמו לפחות לנסות את שניהם, וקול ג'י עצמו הוא פשוט אמסי גדול שנשמע רעב, שנשמע עצבני, שנשמע פשוט אותנטי.
אז הנה, אחד כבר בוצע, והשני כבר מתממש...
הבנאדם שאני אכתוב עליו עכשיו הוא חתיכת סרט בפני עצמו,הוא הרבה יותר ותיק, חשוב ומשפיע מצ'ינו (עם כל הכבוד), ומבחינת יכולות זרימה,כריזמה, פרסונה ותיאורי פשע עסיסיים למיניהם הוא סלל את הדרך לאינספורים אמסיז אגדיים מנאז עד GZA.
בנוסף, הוא היה חבר אולי בסופרגרופ היפהופ המשמעותי הראשון בשטח, היה בכל מקום חשוב בהיסטוריה של הז'אנר וספציפית מדובר גם בלי כל החשיבות העצומה באחד מהראפרים הכי כישרוניים ורצחניים ששמעתי בחיים שלי.
הוא עונה לשם Kool G Rap.
קול ג'י ראפ הוא "סנדק" אמיתי, בטח בתחום ההארדקור האפור וה"גריימי", ומקוטנתי עכשיו לנסות למצות אותו בכמה משפטים.
מה שכן אני רוצה לעשות, זה לדבר על האלבום השני שהוא שיחרר (בצוותא עם DJ Polo) ב-1990, Wanted Dead Or Alive, יצירה שצריכה להיות חרוטה בדפי ההיסטוריה לצד Enter The 36 Chambers או Fear Of A Black Planet, אבל לצערי, היא ממש לא נזכרה ככזאת.
בתקופה מאוד עמוסה, חיובית ומפוצצת בהיפהופ, Wanted Dead Or Alive השתחרר כמו טיל והשאיר כנראה גם רושם של אחד כזה.
קול ג'י ראפ ופולו גייסו מפיקים מצויינים אחד אחד שיעזרו בעבודה, מאריק בי (שגדל עם קול ג'י באותה שכונה), לארג' פרופסור ומארלי מארל.
הביטים נעשו במאלכת מחשבה מדויקת ובהחלט יצאו כמו זהב אחד אחד, נאמנים לסגנון האולד סקול הידוע והדי רפפטיבי ועדיין נשמעים הרבה יותר מתקדמים ומלאי צבע, בתוספת עבודת סימפולים מצויינת ודרייב חזק שיגרום לך להגיב בהתאם.
קול ג'י ראפ כבר היה עם אלבום אחד מאחוריו שהוא הוציא שנתיים לפני, Road To The RIches, אלבום לא רע עם כמה שירים מעולים וכמה פילרים שלא בדיוק מימש את כל הפוטנציאל הגדול שהיה קיים.
כבר אז הוא היה ראפר מצויין וכריזמטי, אבל פה הוא כבר עולה בכמה וכמה רמות קדימה, ונשמע כמו חיית טרף רעבה שרוצה לבלוע ולירוק כל דבר שעומד מולה, מגובה בהגשה פשוט מושלמת ומהפנטת, סטורי טלינג מהסרטים, תיאורים כואבים ומצחיקים כאחד ופשוט המון המון צ'ארם שאי אפשר להשאר אדיש אליו.
הוא מזכיר לי מהבחינה הזאת את האלבום No One Can Do It Better של D.O.C, פשוט ביה"ס לאמסיינג ולאיך לרתק את המאזין הממוצע.
האלבום נפתח באחד משירי ההיפהופ הכי קלאסיים שקיימים, Streets Of New York, דיוקן מדמם וכואב למדי של החיי היומ-יום בתפוח הגדול, אחד מהקטעים היותר טובים שקול ג'י היה שותף אליהם, ובתוספת ההפקה הג'אזית, אורגנית והאנרגטית כאחת, באמת שקשה לא להקשיב באמת למה שהוא מתאר:
Shoot-outs for a desire for territory
A kid got caught in the crossfire
A tired mother can't take no more
She grab the bottle full of sleeping pills and took about 24
Human beings are laying on the pavement
Cause they're a part of a mental enslavement
The cop snipers, little babies in dirty diapers
This type of life is making you hyper
אומנם אחרי קטע פתיחה באמת כזה מושלם זה די בלתי אפשרי להתעלות בהמשך אבל עדיין האחידות נשמרת, ואיתה גם האיכות והרמה הגבוהה, וחשוב לציין אגב שאין שום פילרים בניגוד להרבה אלבומים אחרים.
שיר הנושא (Wanted Dead Or Alive) הוא סאגת פשע עצמית אלימה עם פלואו מעורר התפעלות כרגיל של ג'י ראפ וביט רוצח בהתאם, וגם שירי אגו טריפ שנמצאים לאורך כל האלבום (Bad To The Bone, Play It Again Polo ו-Jive Talk) נשמעים מצויינים ומקוריים בלי טיפה של בנאליות ושיעמום. ביה"ס להיפהופ אמרתי כבר?
אי אפשר גם להתעלם מ-Talk Like Sex, אחד משירי הזימה הכי סוטים, חולים ומצחיקים ששמעתי בחיים שלי (bite your nipples when i lick em, not gentle when i stick em, huh, i leave em lookin' like a rape victim) וכמובן גם אולי מהשיר הכי "אופטימי" ומעורר אמפתיה באלבום, Erase Racism בשיתוף שני אגדות מאותו ג'וס קרו שבו היה חבר ג'י ראפ: ביג דדי קיין הגדול וביז מארקי הליצן המקורי (שדואג לזייף במיטב המסורת באופן נהדר את הפזמון).
הקטע עצמו הוא גם הכי רגוע וניחוח באלבום, מאוד לייד באקי ומכיל שני בתים נהדרים של ג'י ראפ וביג דדי קיין שדואגים לצאת בחריפות בצורה מספיק אינטליגנטית ואנטי-קלישאתית כנגד תופעת הגזענות הלא נגמרת:
So don't be foolish if you're Jewish or Hindu
The racial manual is the evil that men do
I was raised in a nation of Asian
Hate shouldn't seperate Jamaican from Haitian
So if you're givin in your ears I hope your hear me and
Siberian's no better than Nigerian
I bring a rattle to a battle that you see me in
I'm no villian so why would I be killin indians
בגדול, הקו הכללי של האלבום עדיין נוטה הרבה יותר לכיוון ההארדקור המחוספס, ועושה את זה בצורה מושלמת בהחלט, משהו שיתממש בצורה הרבה יותר מובהקת באלבום הבא של הצמד.
שיר הסיום Rikers Island דואג להראות את זה באופן בולט מאוד, עם תיאורים פרנואידיים ואווירה קשוחה שמתחברת באופן ישיר לבית הכלא הידוע לשמצה והברוטאלי בניו יורק, ועם אחד הביטים היותר עצבניים ששמעתי מאותן שנים שנשמע כמו Run DMC על קראק.
אני זוכר שאחת האכזבות הגדולות שלי היו שציפיתי לפנים שלוש שנים לאלבום חדש של ג'י ראפ, ועוד שמעתי שזה יכיל הפקות של תותחים כמו פרימייר, מארלי מארל (שוב) ודומינגו... הייתי בטוח שיהיה עוד חתיכת אלבום מעולה! אבל כגודל הציפיות ככה גודל הבינוניות, כל הדבר היה נשמע כמו מחזור אחד גדול ומשעמם של החומרים הישנים של הבנאדם, ופשוט התבאסתי שכנראה בחיים אני לא אשמע ממנו עוד משהו ברמה של Wanted Dead Or Alive או אפילו Let Live And Die.
אבל שאני שאני חושב על זה בצורה שנייה, ג'י ראפ סה"כ גם מבחינת איכות ואלבומים טובים עשה מספיק, יותר מהראפר המוכשר הממוצע יש לציין, ובשיאו הוא פשוט לא ראה אף אחד ממטר. מלך אמיתי.
לסיכום, קול ג'י בניגוד לצ'ינו הוא לא בזבוז גדול, אלא פשוט אנדרייטד כ"כ שזה גובל בפשע, יותר גרוע מרצח(:
שאלו את צ'אק די או ראקים או כל אגדה אחרת הרבה יותר מוכרת ומפורסמת, והם יציבו את הבנאדם יחד איתם אם לא מעליהם.
האלבום הזה, הוא אחד הטובים, ה-Flawless, המהנים והממכרים לדעתי שיצאו בתקופת הגולדן אייג' וכמוהו גם האלבום הבא שהזכרתי, שמבחינתי כל אחד שקורא לעצמו חובב היפהופ חייב לעצמו לפחות לנסות את שניהם, וקול ג'י עצמו הוא פשוט אמסי גדול שנשמע רעב, שנשמע עצבני, שנשמע פשוט אותנטי.
וואלה,אהבתי את הזרימה שלו
השבמחקאני אוריד את האלבום