סתם ככה, אחרי ההופעה המדהימה והבלתי נשכחת של הסאן רע ארקסטרע בבארבי, נזכרתי איך בא לי עוד כל מיני "אורקסטרות" מפוצצות ומרעננות שיבואו להרעיד לי את הביצים בגרוב הממכר שלהם.
אחת מאותן להקות כ"כ משובחות שיודעות לקחת השפעות שחורות ואתניות למיניהם ולקצץ אותן לסלט הפרטי שלהן, היא הרי לא אחרת מה-Souljazz Orchastra, שהוציאה אלבום מדהים לחלוטין שנה שעברה שלי היה את הכבוד לכתוב עליו משהו אישי בשרת העיוור ז"ל.
שלחתי מייל ללהקה לשאול אם יש תכניות כלשהן בעתיד לישראל (כן די דבילי אני יודע) ועדיין לא קיבלתי תשובה, אבל כן החלטתי לפרסם את הסיקור/המלצה/"ביקורת" על Rising Sun פה בבלוג, סתם לעורר תשומת לב למי שקורא (שאני מקווה שזה יותר מ-10 אנשים, וגם אם כן, זה אחלה).
_______________________________________________________________________________-
4:00!!!!!
השכמה עצמית!
מאמץ בינוני להפעיל את שני העיגולים הקטנים והסגורים מתחת למצח שלי על מנת לצאת מעולם החלומות שהייתי שקוע בו ולחזור לשגרה, לשים בגדים, לשתות כוס קפה אחד, לצחצח שיניים ויאללה לדרך. תחילת בוקר עגמומית וטיפה רדומה אולי מבחינתי, עדיין חושך ובחוץ אפילו אין סימן קטן לאור מעליי שיפקח לי את העיניים ויקפיץ את העירנות שלי קצת. אולי הליכה קלה לאורך הדרך תשפר את המצב הרוח ואת האנרגיות עד שלבסוף גם העיניים שלי יתעוררו לפתע. הגיע הזמן שאני באמת אתעורר ואשים לב לקרנבל הנודד והסוחף שמתהלך/מקפץ/מזגזג לידי.
הקרנבל הזה מורכב בסך הכל משישה אנשים. כל אחד מהם מלהטט ומשלים אחד את השני בסינרגיה מעוררת התפעלות על כלי נשיפה שונים, כלי הקשה וקלידים. האוויר נעים וממריץ, הלב תופח, הרגליים דופקות, האצבעות זריזות, והברכיים השולטות מחזיקות את כל השואו. פתאום תופסת אותי תחושה מוזרה שהכביש דומה יותר למדרגות נעות לפי הקצב של האנשים שמקפצים עליה. הראש שלי יוצא ממקומו בצורה נקיה ולא מכאיבה, גם שאר חלקי הגוף מתפזרים מהבלגן הכי מאורגן שאפשר לדמיין. כל אחד נמשך ונגרר למקום אחר ששרוי בצלילים שיוצאים מעדר הנוודים המאושרים האלה, כל איבר מתהפך ומסתובב ומפרפר באוויר וברצפה עד שהוא חוזר למצבו הקודם – רק יותר טוב, יותר אורגני, יותר חי.
Back To Reality!
אוטאווה, קנדה. זה המקום שבו קמה אותה קבוצה מרשימה של מוזיקאים שקוראים לעצמם בשם (המחייב) סולג'אז אורקסטרע (ס"א מעכשיו). הם קיימים כבר כמעט עשור, והספיקו לשחרר אלבומים טובים ומהנים לפני האחרון שלהם שלשמו התכנסנו – אבל אף אחד מהם בכלל לא הצליח התקרב לבוהן של 'שמש זורחת'. האלבום הזה לוקח כל מה שטוב בהם, מזניק אותם קדימה ומשאיר לא מעט אבק וחצץ מאחור. כל ההשפעות הזורמות של מוזיקה קובנית, אפריקאית, סול, ג'אז, Fאנק ושאר הגרובס הטעימים (שס"א כבר עשו מהם דברים לא רעים בכלל) הלכו והתרחבו לשלם אחד גדול ויציב מאוד. זה מורכב, אקלקטי ומגוון יותר מאי פעם – ועם זאת נשמע רציף ואחיד מאוד, לא נסחף לאזורים קלישאתיים, ושומר על האוזן מרותקת בלי לאבד אותה אף לרגע אחד.
השיר הראשון, Awakening, נותן את האות לזינוק יפה ושקט, ומדגים היטב כמה חזקה ומסודרת הנגינה של ס"א, אך באותו זמן גם מלאת דמיון וחופש. הקטע עצמו מזכיר גם סוג של הלוויה מקסיקנית חצי נפרדת/מברכת או אפילו ניו אורלינסית, משהו שהיה יכול להתאים בקלות לסצנה בסדרה (הנהדרת) Treme. משם הגרוב עולה בכמה הילוכים טובים, המלנכוליות והעוגמה עוזבים את הבית עם בהבטחה שיחזרו בהמשך. ושני קטעים מפוצצים ומרקידים בכל טוב עולים בתורם. אחד מהם, Negus Negast, הוא מסוג השירים שאתה שם בלופ ומתפלא ומתפרק בכל פעם מדברים אחרים: הסולואים המרשימים שממשיכים את הקו המלודי המהפנט של השיר, או הנגינה הקולקטיבית והמפוצצת שפשוט שוטפת את הראש ושמה אותו בחלל אחר, אולי באיזה ג'ונג'ל דמיוני, רק בלי כל הסכנה מסביב.
And From Reality To Fantasy Again!
בזמן שאני שואל אם אני יכול להצטרף למרכבה הפראית שהשתוללה משמאלי בעשר הדקות האחרונות, אני כבר מרגיש רעידות קלות באדמה. זה לא איזה סימן מקדים חס וחלילה לאסון טבע הרסני, להיפך – זה ליין בס מאופק אך קליט, אנשי הקרנבל הנודד נענים לבקשתי ונכנסים כל אחד בתורו לתרום את חלקו לשיר. אני רואה מולי פרח לוטוס ענק, בגובה 15 מטר לפחות, שלא מפסיק להחליף צבעים וגוונים לפי הכיוונים והשינויים שהנגינה לוקחת בקטע הנוכחי. לאנשים מסויימים זה אולי נשמע כמו תיאור הזייתי, בשבילי זה סתם תחליף אופטימי שנותן קצת שחרור ורוגע מחיי היום-יום הכבולים והסגורים. כשהשיר מתקרב לסיומו אחרי כל התהפוכות והקווים הבדיוניים שנחצו ופורקו, הפרח מתכווץ והופך לנהר ענק ועוצר נשימה פי כמה וכמה. בתוכו מפליגים כלי נגינה מסקסופון אלט עד קסילופון, תקליטים של פלה קוטי, ג'ון קולטריין, אייזק הייז ו-Buena Vista Club, והרבה תמונות פשוטות של אנשים אופטימיים עם תקווה לחיים, מקובה עד ישראל, מברזיל עד הולנד, מניגריה עד פאקינג קנדה.
And Finally, Reality!
Consecration מקרב אותנו יותר לקו הסיום, ומחזיר קצת את המלנכוליה והעוגמה שעזבו מקודם. קצת מהגורמים היותר שמחים נשארו והתערבבו איתם, והפכו את הקטע הזה לחתיכת ג'אז-אפרו-לטיני מענג ומעודן כאחד, שמכין אותנו לשני הקטעים הסופיים שחותמים את הסאגה הזאת באופן ראוי. Rejoice Pt 1 הוא קטע פסנתר מאוד עגמומי וקצר, אולי הקטע שהכי מתקרב לעצב באלבום הזה, שבו Pierre Chrétien, שאיכשהו מנהיג את החבורה המאוזנת הזאת, מפגין נגינה מחושבת שנעה מאיטיות למהירות באופן הדרגתי, מסולמות נמוכים לגבוהים יותר. הליווי השקט של התופים והסקסופון גורמים לו להשמע כמו קטע הסיום של דרמה טרגית בתיאטרון מאשר אלבום מלא צבעים כמו זה, אבל איכשהו האחידות נשארת ולא מאבדת את עצמה.
Rejoice Pt 2 הסוגר לוקח את השקט מהקטע שקדם לו והופך אותו לחגיגה אמיתית, שנעה מסווינג מקפיץ לסמות' גאז', לFאנק מרקיד עם ניחוחות קובניים ומקסיקניים שהופכים את הגרוב לשלם יותר. עדיין חלק מהרגשות המעורבים נשארים ומהווים קונטרה נהדרת שהופכת לקטע סיום אולטמטיבי, המשאירה אותך עם חיוך וטעם טוב בפה, וגם עם מחשבות מאוד רציניות, כמו – כמו למה לעזאזל לא ראיתי אותם לייב עדיין?
Fantasy, Final!
אחרי הביצוע האחרון שבו הצלילים היוו לי פסקול תואם למגוון מראות מעניינים ותזזיתיים (תבחרו איזה), חברי הלהקה לאט לאט מתפוגגים ונעלמים כאילו לא היו מלכתחילה. התמונות מולי לאט לאט נעלמות, וכל מה שנשאר מולי זה אותו כביש ריק ורגיל לגמרי כמו שהיה בהתחלה. מה קרה פה הרגע? אני כבר פחות סבלני עם העיניים שלי, ולאט ולאט חוזר לעולם החלומות שהציף אותי לפני הסיפור הזה. אני מקווה שאני אקום למחרת ויהיה לי יום לא פחות מופלא לספר עליו, או פשוט לזכור מה שהלך ולהריץ שוב ושוב בלי שימאס. כי זה לא ימאס.
אחת מאותן להקות כ"כ משובחות שיודעות לקחת השפעות שחורות ואתניות למיניהם ולקצץ אותן לסלט הפרטי שלהן, היא הרי לא אחרת מה-Souljazz Orchastra, שהוציאה אלבום מדהים לחלוטין שנה שעברה שלי היה את הכבוד לכתוב עליו משהו אישי בשרת העיוור ז"ל.
שלחתי מייל ללהקה לשאול אם יש תכניות כלשהן בעתיד לישראל (כן די דבילי אני יודע) ועדיין לא קיבלתי תשובה, אבל כן החלטתי לפרסם את הסיקור/המלצה/"ביקורת" על Rising Sun פה בבלוג, סתם לעורר תשומת לב למי שקורא (שאני מקווה שזה יותר מ-10 אנשים, וגם אם כן, זה אחלה).
_______________________________________________________________________________-
4:00!!!!!
השכמה עצמית!
מאמץ בינוני להפעיל את שני העיגולים הקטנים והסגורים מתחת למצח שלי על מנת לצאת מעולם החלומות שהייתי שקוע בו ולחזור לשגרה, לשים בגדים, לשתות כוס קפה אחד, לצחצח שיניים ויאללה לדרך. תחילת בוקר עגמומית וטיפה רדומה אולי מבחינתי, עדיין חושך ובחוץ אפילו אין סימן קטן לאור מעליי שיפקח לי את העיניים ויקפיץ את העירנות שלי קצת. אולי הליכה קלה לאורך הדרך תשפר את המצב הרוח ואת האנרגיות עד שלבסוף גם העיניים שלי יתעוררו לפתע. הגיע הזמן שאני באמת אתעורר ואשים לב לקרנבל הנודד והסוחף שמתהלך/מקפץ/מזגזג לידי.
הקרנבל הזה מורכב בסך הכל משישה אנשים. כל אחד מהם מלהטט ומשלים אחד את השני בסינרגיה מעוררת התפעלות על כלי נשיפה שונים, כלי הקשה וקלידים. האוויר נעים וממריץ, הלב תופח, הרגליים דופקות, האצבעות זריזות, והברכיים השולטות מחזיקות את כל השואו. פתאום תופסת אותי תחושה מוזרה שהכביש דומה יותר למדרגות נעות לפי הקצב של האנשים שמקפצים עליה. הראש שלי יוצא ממקומו בצורה נקיה ולא מכאיבה, גם שאר חלקי הגוף מתפזרים מהבלגן הכי מאורגן שאפשר לדמיין. כל אחד נמשך ונגרר למקום אחר ששרוי בצלילים שיוצאים מעדר הנוודים המאושרים האלה, כל איבר מתהפך ומסתובב ומפרפר באוויר וברצפה עד שהוא חוזר למצבו הקודם – רק יותר טוב, יותר אורגני, יותר חי.
Back To Reality!
אוטאווה, קנדה. זה המקום שבו קמה אותה קבוצה מרשימה של מוזיקאים שקוראים לעצמם בשם (המחייב) סולג'אז אורקסטרע (ס"א מעכשיו). הם קיימים כבר כמעט עשור, והספיקו לשחרר אלבומים טובים ומהנים לפני האחרון שלהם שלשמו התכנסנו – אבל אף אחד מהם בכלל לא הצליח התקרב לבוהן של 'שמש זורחת'. האלבום הזה לוקח כל מה שטוב בהם, מזניק אותם קדימה ומשאיר לא מעט אבק וחצץ מאחור. כל ההשפעות הזורמות של מוזיקה קובנית, אפריקאית, סול, ג'אז, Fאנק ושאר הגרובס הטעימים (שס"א כבר עשו מהם דברים לא רעים בכלל) הלכו והתרחבו לשלם אחד גדול ויציב מאוד. זה מורכב, אקלקטי ומגוון יותר מאי פעם – ועם זאת נשמע רציף ואחיד מאוד, לא נסחף לאזורים קלישאתיים, ושומר על האוזן מרותקת בלי לאבד אותה אף לרגע אחד.
השיר הראשון, Awakening, נותן את האות לזינוק יפה ושקט, ומדגים היטב כמה חזקה ומסודרת הנגינה של ס"א, אך באותו זמן גם מלאת דמיון וחופש. הקטע עצמו מזכיר גם סוג של הלוויה מקסיקנית חצי נפרדת/מברכת או אפילו ניו אורלינסית, משהו שהיה יכול להתאים בקלות לסצנה בסדרה (הנהדרת) Treme. משם הגרוב עולה בכמה הילוכים טובים, המלנכוליות והעוגמה עוזבים את הבית עם בהבטחה שיחזרו בהמשך. ושני קטעים מפוצצים ומרקידים בכל טוב עולים בתורם. אחד מהם, Negus Negast, הוא מסוג השירים שאתה שם בלופ ומתפלא ומתפרק בכל פעם מדברים אחרים: הסולואים המרשימים שממשיכים את הקו המלודי המהפנט של השיר, או הנגינה הקולקטיבית והמפוצצת שפשוט שוטפת את הראש ושמה אותו בחלל אחר, אולי באיזה ג'ונג'ל דמיוני, רק בלי כל הסכנה מסביב.
And From Reality To Fantasy Again!
בזמן שאני שואל אם אני יכול להצטרף למרכבה הפראית שהשתוללה משמאלי בעשר הדקות האחרונות, אני כבר מרגיש רעידות קלות באדמה. זה לא איזה סימן מקדים חס וחלילה לאסון טבע הרסני, להיפך – זה ליין בס מאופק אך קליט, אנשי הקרנבל הנודד נענים לבקשתי ונכנסים כל אחד בתורו לתרום את חלקו לשיר. אני רואה מולי פרח לוטוס ענק, בגובה 15 מטר לפחות, שלא מפסיק להחליף צבעים וגוונים לפי הכיוונים והשינויים שהנגינה לוקחת בקטע הנוכחי. לאנשים מסויימים זה אולי נשמע כמו תיאור הזייתי, בשבילי זה סתם תחליף אופטימי שנותן קצת שחרור ורוגע מחיי היום-יום הכבולים והסגורים. כשהשיר מתקרב לסיומו אחרי כל התהפוכות והקווים הבדיוניים שנחצו ופורקו, הפרח מתכווץ והופך לנהר ענק ועוצר נשימה פי כמה וכמה. בתוכו מפליגים כלי נגינה מסקסופון אלט עד קסילופון, תקליטים של פלה קוטי, ג'ון קולטריין, אייזק הייז ו-Buena Vista Club, והרבה תמונות פשוטות של אנשים אופטימיים עם תקווה לחיים, מקובה עד ישראל, מברזיל עד הולנד, מניגריה עד פאקינג קנדה.
And Finally, Reality!
Consecration מקרב אותנו יותר לקו הסיום, ומחזיר קצת את המלנכוליה והעוגמה שעזבו מקודם. קצת מהגורמים היותר שמחים נשארו והתערבבו איתם, והפכו את הקטע הזה לחתיכת ג'אז-אפרו-לטיני מענג ומעודן כאחד, שמכין אותנו לשני הקטעים הסופיים שחותמים את הסאגה הזאת באופן ראוי. Rejoice Pt 1 הוא קטע פסנתר מאוד עגמומי וקצר, אולי הקטע שהכי מתקרב לעצב באלבום הזה, שבו Pierre Chrétien, שאיכשהו מנהיג את החבורה המאוזנת הזאת, מפגין נגינה מחושבת שנעה מאיטיות למהירות באופן הדרגתי, מסולמות נמוכים לגבוהים יותר. הליווי השקט של התופים והסקסופון גורמים לו להשמע כמו קטע הסיום של דרמה טרגית בתיאטרון מאשר אלבום מלא צבעים כמו זה, אבל איכשהו האחידות נשארת ולא מאבדת את עצמה.
Rejoice Pt 2 הסוגר לוקח את השקט מהקטע שקדם לו והופך אותו לחגיגה אמיתית, שנעה מסווינג מקפיץ לסמות' גאז', לFאנק מרקיד עם ניחוחות קובניים ומקסיקניים שהופכים את הגרוב לשלם יותר. עדיין חלק מהרגשות המעורבים נשארים ומהווים קונטרה נהדרת שהופכת לקטע סיום אולטמטיבי, המשאירה אותך עם חיוך וטעם טוב בפה, וגם עם מחשבות מאוד רציניות, כמו – כמו למה לעזאזל לא ראיתי אותם לייב עדיין?
Fantasy, Final!
אחרי הביצוע האחרון שבו הצלילים היוו לי פסקול תואם למגוון מראות מעניינים ותזזיתיים (תבחרו איזה), חברי הלהקה לאט לאט מתפוגגים ונעלמים כאילו לא היו מלכתחילה. התמונות מולי לאט לאט נעלמות, וכל מה שנשאר מולי זה אותו כביש ריק ורגיל לגמרי כמו שהיה בהתחלה. מה קרה פה הרגע? אני כבר פחות סבלני עם העיניים שלי, ולאט ולאט חוזר לעולם החלומות שהציף אותי לפני הסיפור הזה. אני מקווה שאני אקום למחרת ויהיה לי יום לא פחות מופלא לספר עליו, או פשוט לזכור מה שהלך ולהריץ שוב ושוב בלי שימאס. כי זה לא ימאס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה