סתם ככה בלי סיבה בא לי להתחיל "פינה" להרחיב קצת על 4 אלבומים מצויינים של 4 אומנים/הרכבים מצויינים (בלי שום קשר ממשי ביניהם) ולתת לכם משהו לשמוע לשבוע הבא... אז יאללה!
בשנות ה-70 מאטלנטה, ג'ורג'יה, צמחה לה איזה להקת Fאנק רוק מגניבה, כיפית ואותנטית לגמרי בשם Mother's Finest, ששמה דגש חזק חזק על הגרוב בורידים,על התזוזה בצוואר ועל רגליים תזזיתיות ולצערי לא צברה (הרבה) יותר מעריצים ממה שהיא היתה צריכה לצבור.
בלהקה בדומה לדוג' לסליי אנד סטון פאמילי, היו חברים בה גם מוזיקאים שחורים וגם לבנים, ואם זאת הסאונד, הגישה והנגינה שלהם נטטה לכיוון הרוק גאראז'י המחוספס לעיתים, אבל בעיקר דווקא היא העדיפה להתמקד במצקבים הרבה יותר "שחורים" כמו R&B,גוספל וסול, רק עם אותה תוספת רוקיסטית הפוכה וגם עם אפילו טיפה נגיעה של פסיכודליה מעל.
מאז כבר קם ה-Fאנק מטאל ושמעו כבר אינספור להקות ששילבו הארד-רוק עם גרובים Fאנקיים כמו הליבינג קולור (אין ספק שהושפעו מהם ברמות),Infetcious Gtooves (הלהקה השניה המעולה של הסולן של Suicidle Tendencies) ו-Janes Addiction.
אבל Mother's Finest היו ללא ספק בין הראשונים שנשמעו באופן מובהק כמו הנקודת הההתכה והמפגש בין הז'אנרים הללו וגם באופן אחיד נשמעה גם כ"כ חזקה, משכנעת ומהודקת.
אני רוצה להמליץ על האלבום היחידי ששמעתי מהם, הסלף טייטלד השני שלהם מ-1976 (גם הראשון הוא סלף טייטלד, אבל הם באופן אישי גנזו אותו ודי מתכחשים אליו למרות שאני בטוח שגם הוא שווה משהו), והוא חתיכת בונבניירה ממכרת וכ"כ משמחת שהיא אפשר להשאר אדיש אליה.
את עמדת הווקאלס תופסים זמר אחד (גלן מארדוק) וזמרת אחת (ג'ויס קנדי), ששניהם נשמעים פשוט מעולה, כריזמטיים, מלאי צבע,אנרגטיים מאוד ובאופן כללי גם משלימים אחד השני כמו שצריך וגם האלה שבאמת נותנים את הטון ה-Fאנקי מקדימה למוזיקה הגם ככה מלאה גרוב שיש.
כל הנגנים נשמעים מהודקים ומשולהבים מאוד מאוד, בלי שום אגו, רק הרבה מיומנות וRhythm שזורם להם בכל עורק ועורק שאותם הם מכניסים למוזיקה המפוצצת הזאת.
Fire ישר זורק אותך למופע המלהיב הזה עם שני רגליים בפנים וחיוך דבילי מרוח על הפנים, Niggaz Can't Sang Rock N Roll המצחיק בהחלט "מוכיח" אחרת מהכותרת והוא בכלל אחד השירים היותר מקפיצים והטובים שיש ו-Fly With Me הוא הקטע הכי "Funkedelic" ופסיכודלי פה, שגם מוסיף טיפה צבע אחר לכל העסק.
קיצר,אלבום נהדר, חובה לכל חובב מוזיקה שאוהב גם הרבה הרבה גרוב בריא וכשר בתפריט היומיומי שלו. מומלץ!
ומפה ניקח את הרכב בפניה חדה ומהירה לאיזור מלא קצב ותזוזה בעצמו, רק באופן טיפה שונה ובמועד זמן הרבה יותר מאוחר מהקודם...
Ming + FS הם צמד כישרוני ברמות של שני מפיקים/DJ's/אנשי סאונד מיומנים וגם מהם שמעתי רק אלבום אחד בכל החיים שלי, אבל איזה אלבום...
Hell's Kitchen יצא ב-99 והוא מציג לדעתי את אחד השילובים היותר מעניינים ויצירתיים שנעשו בין דראם-נ'-בייס, היפהופ, ברייקביט,טריפ הופ וג'אנגל.
זה לא סתם זריקת סגנונות לאוויר, Ming + FS בהחלט שולטים במה שהם עושים, ובמקום להשמע כמו עוד מפיקי DnB מונוטוניים וחסרי כל מקוריות, הם מכניסים,מכווצים,מטפלים ומוציאים מכל הטעמים שציינתי קטעים שעומדים בפני עצמם בלי להכנס לכל מני קלישאות שחוקות ומעייפות, ובאופן כללי איך נגיד את זה... זה נשמע פשוט בנזונה.
האלבום חזק מתחילתו ועד סופן אבל אם צריך לציין "שיאים", אז קטע הפתיחה (שהוא שיר הנושא) הוא אחד הדברים היותר מאסיביים שהולכים פה, Rock Higher הוא חתיכת סרט מטמטם ומפוצץ מוחות,80 Watt Parker הוא מחווה נהדרת ואם זאת גם רלוונטית לאולדסקול היפהופ ואפילו ניו-וויב (קיצר אייטיז) וBonus Round הוא הקטע הכי איטי,טריפ-הופי ומדבק שנמצא פה, ונשמע גם מאוד מושפע (לטובה) מ-DJ Krush האגדי (איזה הופעה ענקית הוא דפק בבלוק לפני שלושה חודשים!).
אגב בכמה קטעים (חמישה ליתר דיוק) גם מתארחים כל מיני ראפרים די אנונימיים, ולמרות שאני אישית מעדיף את הקטעים האינסטרומנטליים פה (שאר האלבום) הם לא גורעים משומדבר פה, וכל אחד משתלב בצורה טבעית וחלקה עם הביטים המשוגעים ש-Ming + Fs מספקים להם (Family עם הראפר Werdplay הכי מומלץ מאלה).
לכל חובבי אלקטרוניקה שנשמעת נאמנת למקורות ואם זאת מלאה מקוריות,פתיחות ותעוזה, לכל חובבי DJ Shadow וחבריו, וכל אלה שרוצים משהו באמת מזיז לנגן באוטו, זה הדבר בשבילכם.
חבל שגם הם כ"כ פאקין אנדרייטד שזה עצוב.
טוב פה האוטו אחרי שתי נסיעות הגרוב הארוכות שלו בכלל נזכר שעכשיו צריך לעשות פרסה מאוד מסוכנת, קרוב קרוב לתהום אינסופית שאליה הוא יכול ליפול.
אז התמונה פה לא נועדה למשוך כל מיני חולי נפש בעלי נטיות סאדו-מאזיסטיות או אפילו פדופיליות, אלא זה פשוט מה שבא בעטיפה של איזה אלבום מסוים של איזה להקה מדהימה מ-2006. קוראים להם Made Out Of Babies, לאלבום קוראים Coward וכן העטיפה באמת חולנית ודפוקה ביותר... אבל למי אכפת עם מוזיקה כזאת? (וזה כבר הרגל מאוד מאוד ישן לשים עטיפות מטרידות להרכבים/אומנים כבדים, דכאוניים,מורבידייים או ניסיוניים.. או הכל ביחד).
הלהקה מורכבת כ"סופר גרופ" שמפגיש 4 אנשים מ-4 להקות די נחשבות במונחים האיזוטריים (שאישית לא שמעתי עדיין):
ברנדן טובין הגיטריסט (מ-Red Sparrows), אריק קופר הבאסיסט (Pigs) ומת'יו אגן המתופף (Cleanteeth), ושלושתם מהווים יחידה רצחנית, סלאדג'ית, זועמת וכועסת ונשמעת כמו הגיבוי המושלם לאיזה סולנית די ייחודית אחת, ג'ולי כריסטמס (שם של שחקנית פורנו וגם שווה כמו אחת... גם תופסת את הפרונט ב-Battle Of Mice הדי מוערכים).
ג'ולי היא אחת הסולניות הכי אדירות מימדים, עצבניות, מגוונות,מפחידות ו-מוכשרות שיש בעולם לדעתי, ואם העובדה שהיא מבצעת בחסד לא מספיקה, היא בעלת כתיבה נהדרת ושוטפת וחוש הומור מוזר ומפותח.
Coward הוא אלבומם השני של MOOB, ודווקא הוא לא נחשב כשיא של הלהקה (The Ruiner שיצא שנתיים אחרי זוכה לתואר הזה, והוא בהחלט מעולה אבל פחות מ-Coward לדעתי) שגם ככה כמובן לא זוכה ליותר מדי יחסי ציבור מטורפים, וחבל כי מדובר באחד האקטים הכי איכותיים של נויז רוק וסלאדג', וכל אחד שקורא לעצמו "חובב מטאל" או איזה שטות כזאת בסגנון, חייב לנסות אותם, ואת האלבום האדיר הזה, באופן ספציפי.
ההתפוצצות לכל עבר לא מחכה להגיע, וישר ב-Silverback הפותח, שומעים את הצעקות של ג'ולי ואיתה נכנסים כל השאר בדרייב אימתני, יודעים איך ישמע שאר האלבום.
יש פה 9 שירים, כולם נהדרים,רועשים ומחוררים ועם כל ההסחת הדעת מסביב והקול הנפלא של ג'ולי שווה כמו שאמרתי, להעיף מבט גם בליריקס שבאופן הזרימה שלהם נשמעים מאוד ספונטניים ואפילו בעלי השפעות ביטניקיות, כמו לדוג' בשיר הרביעי, Mandatery Bedrest:
After all the dreams started words just showed up on the page each day looking for some company a single point on which to rest their heads paralyzed and squeaky clean dull and flat a bit of shade to slim there was no sign the change was fixed
מה שבאמת מסיים כמו שצריך ובכבוד זה השיר אחרון והכי אהוב עליי אישית של הלהקה בכלל, Gunt, שכמיטב המסורת של השירים הכי כבדים ומצמררים בהיסטוריה (כמו Cabin Man של Cows שהזכרתי בפוסט הראשון בבלוג הזה) מתחיל ומתלחש לו לאט לאט, בליין באס רך ומהורהר שבמהרה מוצא את עצמו מצטרף לשגעון המתקרב והבלתי נמנע, ולאיזה מלכה פסיכוטית אחת בשם ג'ולי כריסטמס:
Oh Man you've got a fuckin nail in your brain Turn it left until the fleas can come out Thimble thumbnail Showered Cuts And rip the power ouuuuuttttttttt
אחחחח שיר פשוט ענק. להקה ענקית. ופאקין אלבום מופתי. חובה.
אני יודע שזה כבר נהיה קלישאה באמת ישנה וטיפה מעצבנת, אבל באמת אין משהו יותר טוב לסיים איתו מאיזה בלוז אמיתי, שורשי, צנוע וכואב.
לא יודע כמה ראו את זה, אבל ב-2003 יצא סרט דוקומנטרי נפלא של הבמאי הגרמני המצויין וים ונדרס שסיקר את השפעות הבלוז בכללי על אומנים מודרניים (בין השאר בסרט מתארחים ניק קייב, ג'ון ספנסר,לו ריד,מארק ריבו ועוד המון טובים) ובאופן ספציפי גם עבר על שלושה דורות שונים של שלושה אגדות בלוז אמיתיות.
הראשון היה בליינד ווילי ג'ונסון, השני היה סקיפ ג'יימס והשלישי וזה שהתכנסנו במיוחד בשבילו, היה JB Lenoir.
משמה גיליתי זמר/גיטריסט מופלא, חד פעמי ומרגש ואם זאת גם כ"כ מפוספס וגם טראגי, מכיוון שהוא מת כ"כ צעיר (ב67 בזמן שהוא כולה בן 38).
כמעט 30 שנה אחרי מותו העצוב, החליטו כמה אנשים טובים ונדיבים לקחת חומרים נדירים שלו שהוא הקליט בשנות ה-60 ולאחד אותם בשני אוספים (אם אני לא טועה). הראשון היה Alabama Blues והשני היה Vietnam Blues ושניהם גם לפי מבט זריז בראשון, די חופפים אחד את השני בקטעים מכיוון שבאמת לא היו יותר מדי דברים מוקלטים של האיש, וזה פשוט חבל.
אבל במקום לבכות על זה, נתתי שמיעה ל-Vietnam Blues ופשוט התאהבתי.
JB Lenoir, כמו בלוזמן אמיתי שכבר קיבל מכות כואבות מכל פינה ואזור בחיים שלו, נשען לגמרי על הקול המדהים הזה שלו ועל הנגינה הפשוטה ואם זאת הכ"כ ייחודית הזאת, ויוצר עולם שלם שמתבטא דרך הרגשות הכנים והסותרים שלו, בין אם זה בשירי מחאה ריאליסטיים וכואבים כמו Alabama Blues, Move This Rope או Vietnam שנשמעים בהתאם לתקופה העליה והתמודדות של זכויות האזרח והשחורים בארה"ב,מאוד קשים ומהורהרים ואם זאת פשוט אמיתיים ומדהימים בפשטות שלהם.
Mojo Boogie,Talk To Your Daughter ו-I Feel So Good (אין קשר לג'יימס בראון) מצד שני, הם קטעים כ"כ מלאי שמחה וקסם שאם זה לא יעשה לכם מצב רוח טוב, אז אני לא יודע מה באמת כן יעשה לכם.
JB Lenoir הוא בשבילי בין התרופות היותר טובות לדכאון או עצב, ואומן שהיה צריך להיות הרבה יותר גדול ממה שהוא לא הספיק להיות, אבל בזמן שהותו על הפלנטה, הוא פשוט רצה להעביר את הבלוז בצורה הכי טהורה ואם זאת גם בעלת ערך מוסף שיש. JB Lenoir הוא אגדה, ולא כי הוא מת מזמן אלא כי הוא מסוג האומנים שימשיכו לחיות דרך המוזיקה והאישיות שלהם הרבה אחרי שהם יתפוגגו מכדור הארץ.
Rip JB Lenoir ושבוע טוב שיהיה לכולם.
בשנות ה-70 מאטלנטה, ג'ורג'יה, צמחה לה איזה להקת Fאנק רוק מגניבה, כיפית ואותנטית לגמרי בשם Mother's Finest, ששמה דגש חזק חזק על הגרוב בורידים,על התזוזה בצוואר ועל רגליים תזזיתיות ולצערי לא צברה (הרבה) יותר מעריצים ממה שהיא היתה צריכה לצבור.
בלהקה בדומה לדוג' לסליי אנד סטון פאמילי, היו חברים בה גם מוזיקאים שחורים וגם לבנים, ואם זאת הסאונד, הגישה והנגינה שלהם נטטה לכיוון הרוק גאראז'י המחוספס לעיתים, אבל בעיקר דווקא היא העדיפה להתמקד במצקבים הרבה יותר "שחורים" כמו R&B,גוספל וסול, רק עם אותה תוספת רוקיסטית הפוכה וגם עם אפילו טיפה נגיעה של פסיכודליה מעל.
מאז כבר קם ה-Fאנק מטאל ושמעו כבר אינספור להקות ששילבו הארד-רוק עם גרובים Fאנקיים כמו הליבינג קולור (אין ספק שהושפעו מהם ברמות),Infetcious Gtooves (הלהקה השניה המעולה של הסולן של Suicidle Tendencies) ו-Janes Addiction.
אבל Mother's Finest היו ללא ספק בין הראשונים שנשמעו באופן מובהק כמו הנקודת הההתכה והמפגש בין הז'אנרים הללו וגם באופן אחיד נשמעה גם כ"כ חזקה, משכנעת ומהודקת.
אני רוצה להמליץ על האלבום היחידי ששמעתי מהם, הסלף טייטלד השני שלהם מ-1976 (גם הראשון הוא סלף טייטלד, אבל הם באופן אישי גנזו אותו ודי מתכחשים אליו למרות שאני בטוח שגם הוא שווה משהו), והוא חתיכת בונבניירה ממכרת וכ"כ משמחת שהיא אפשר להשאר אדיש אליה.
את עמדת הווקאלס תופסים זמר אחד (גלן מארדוק) וזמרת אחת (ג'ויס קנדי), ששניהם נשמעים פשוט מעולה, כריזמטיים, מלאי צבע,אנרגטיים מאוד ובאופן כללי גם משלימים אחד השני כמו שצריך וגם האלה שבאמת נותנים את הטון ה-Fאנקי מקדימה למוזיקה הגם ככה מלאה גרוב שיש.
כל הנגנים נשמעים מהודקים ומשולהבים מאוד מאוד, בלי שום אגו, רק הרבה מיומנות וRhythm שזורם להם בכל עורק ועורק שאותם הם מכניסים למוזיקה המפוצצת הזאת.
Fire ישר זורק אותך למופע המלהיב הזה עם שני רגליים בפנים וחיוך דבילי מרוח על הפנים, Niggaz Can't Sang Rock N Roll המצחיק בהחלט "מוכיח" אחרת מהכותרת והוא בכלל אחד השירים היותר מקפיצים והטובים שיש ו-Fly With Me הוא הקטע הכי "Funkedelic" ופסיכודלי פה, שגם מוסיף טיפה צבע אחר לכל העסק.
קיצר,אלבום נהדר, חובה לכל חובב מוזיקה שאוהב גם הרבה הרבה גרוב בריא וכשר בתפריט היומיומי שלו. מומלץ!
ומפה ניקח את הרכב בפניה חדה ומהירה לאיזור מלא קצב ותזוזה בעצמו, רק באופן טיפה שונה ובמועד זמן הרבה יותר מאוחר מהקודם...
Ming + FS הם צמד כישרוני ברמות של שני מפיקים/DJ's/אנשי סאונד מיומנים וגם מהם שמעתי רק אלבום אחד בכל החיים שלי, אבל איזה אלבום...
Hell's Kitchen יצא ב-99 והוא מציג לדעתי את אחד השילובים היותר מעניינים ויצירתיים שנעשו בין דראם-נ'-בייס, היפהופ, ברייקביט,טריפ הופ וג'אנגל.
זה לא סתם זריקת סגנונות לאוויר, Ming + FS בהחלט שולטים במה שהם עושים, ובמקום להשמע כמו עוד מפיקי DnB מונוטוניים וחסרי כל מקוריות, הם מכניסים,מכווצים,מטפלים ומוציאים מכל הטעמים שציינתי קטעים שעומדים בפני עצמם בלי להכנס לכל מני קלישאות שחוקות ומעייפות, ובאופן כללי איך נגיד את זה... זה נשמע פשוט בנזונה.
האלבום חזק מתחילתו ועד סופן אבל אם צריך לציין "שיאים", אז קטע הפתיחה (שהוא שיר הנושא) הוא אחד הדברים היותר מאסיביים שהולכים פה, Rock Higher הוא חתיכת סרט מטמטם ומפוצץ מוחות,80 Watt Parker הוא מחווה נהדרת ואם זאת גם רלוונטית לאולדסקול היפהופ ואפילו ניו-וויב (קיצר אייטיז) וBonus Round הוא הקטע הכי איטי,טריפ-הופי ומדבק שנמצא פה, ונשמע גם מאוד מושפע (לטובה) מ-DJ Krush האגדי (איזה הופעה ענקית הוא דפק בבלוק לפני שלושה חודשים!).
אגב בכמה קטעים (חמישה ליתר דיוק) גם מתארחים כל מיני ראפרים די אנונימיים, ולמרות שאני אישית מעדיף את הקטעים האינסטרומנטליים פה (שאר האלבום) הם לא גורעים משומדבר פה, וכל אחד משתלב בצורה טבעית וחלקה עם הביטים המשוגעים ש-Ming + Fs מספקים להם (Family עם הראפר Werdplay הכי מומלץ מאלה).
לכל חובבי אלקטרוניקה שנשמעת נאמנת למקורות ואם זאת מלאה מקוריות,פתיחות ותעוזה, לכל חובבי DJ Shadow וחבריו, וכל אלה שרוצים משהו באמת מזיז לנגן באוטו, זה הדבר בשבילכם.
חבל שגם הם כ"כ פאקין אנדרייטד שזה עצוב.
טוב פה האוטו אחרי שתי נסיעות הגרוב הארוכות שלו בכלל נזכר שעכשיו צריך לעשות פרסה מאוד מסוכנת, קרוב קרוב לתהום אינסופית שאליה הוא יכול ליפול.
אז התמונה פה לא נועדה למשוך כל מיני חולי נפש בעלי נטיות סאדו-מאזיסטיות או אפילו פדופיליות, אלא זה פשוט מה שבא בעטיפה של איזה אלבום מסוים של איזה להקה מדהימה מ-2006. קוראים להם Made Out Of Babies, לאלבום קוראים Coward וכן העטיפה באמת חולנית ודפוקה ביותר... אבל למי אכפת עם מוזיקה כזאת? (וזה כבר הרגל מאוד מאוד ישן לשים עטיפות מטרידות להרכבים/אומנים כבדים, דכאוניים,מורבידייים או ניסיוניים.. או הכל ביחד).
הלהקה מורכבת כ"סופר גרופ" שמפגיש 4 אנשים מ-4 להקות די נחשבות במונחים האיזוטריים (שאישית לא שמעתי עדיין):
ברנדן טובין הגיטריסט (מ-Red Sparrows), אריק קופר הבאסיסט (Pigs) ומת'יו אגן המתופף (Cleanteeth), ושלושתם מהווים יחידה רצחנית, סלאדג'ית, זועמת וכועסת ונשמעת כמו הגיבוי המושלם לאיזה סולנית די ייחודית אחת, ג'ולי כריסטמס (שם של שחקנית פורנו וגם שווה כמו אחת... גם תופסת את הפרונט ב-Battle Of Mice הדי מוערכים).
ג'ולי היא אחת הסולניות הכי אדירות מימדים, עצבניות, מגוונות,מפחידות ו-מוכשרות שיש בעולם לדעתי, ואם העובדה שהיא מבצעת בחסד לא מספיקה, היא בעלת כתיבה נהדרת ושוטפת וחוש הומור מוזר ומפותח.
Coward הוא אלבומם השני של MOOB, ודווקא הוא לא נחשב כשיא של הלהקה (The Ruiner שיצא שנתיים אחרי זוכה לתואר הזה, והוא בהחלט מעולה אבל פחות מ-Coward לדעתי) שגם ככה כמובן לא זוכה ליותר מדי יחסי ציבור מטורפים, וחבל כי מדובר באחד האקטים הכי איכותיים של נויז רוק וסלאדג', וכל אחד שקורא לעצמו "חובב מטאל" או איזה שטות כזאת בסגנון, חייב לנסות אותם, ואת האלבום האדיר הזה, באופן ספציפי.
ההתפוצצות לכל עבר לא מחכה להגיע, וישר ב-Silverback הפותח, שומעים את הצעקות של ג'ולי ואיתה נכנסים כל השאר בדרייב אימתני, יודעים איך ישמע שאר האלבום.
יש פה 9 שירים, כולם נהדרים,רועשים ומחוררים ועם כל ההסחת הדעת מסביב והקול הנפלא של ג'ולי שווה כמו שאמרתי, להעיף מבט גם בליריקס שבאופן הזרימה שלהם נשמעים מאוד ספונטניים ואפילו בעלי השפעות ביטניקיות, כמו לדוג' בשיר הרביעי, Mandatery Bedrest:
After all the dreams started words just showed up on the page each day looking for some company a single point on which to rest their heads paralyzed and squeaky clean dull and flat a bit of shade to slim there was no sign the change was fixed
מה שבאמת מסיים כמו שצריך ובכבוד זה השיר אחרון והכי אהוב עליי אישית של הלהקה בכלל, Gunt, שכמיטב המסורת של השירים הכי כבדים ומצמררים בהיסטוריה (כמו Cabin Man של Cows שהזכרתי בפוסט הראשון בבלוג הזה) מתחיל ומתלחש לו לאט לאט, בליין באס רך ומהורהר שבמהרה מוצא את עצמו מצטרף לשגעון המתקרב והבלתי נמנע, ולאיזה מלכה פסיכוטית אחת בשם ג'ולי כריסטמס:
Oh Man you've got a fuckin nail in your brain Turn it left until the fleas can come out Thimble thumbnail Showered Cuts And rip the power ouuuuuttttttttt
אחחחח שיר פשוט ענק. להקה ענקית. ופאקין אלבום מופתי. חובה.
אני יודע שזה כבר נהיה קלישאה באמת ישנה וטיפה מעצבנת, אבל באמת אין משהו יותר טוב לסיים איתו מאיזה בלוז אמיתי, שורשי, צנוע וכואב.
לא יודע כמה ראו את זה, אבל ב-2003 יצא סרט דוקומנטרי נפלא של הבמאי הגרמני המצויין וים ונדרס שסיקר את השפעות הבלוז בכללי על אומנים מודרניים (בין השאר בסרט מתארחים ניק קייב, ג'ון ספנסר,לו ריד,מארק ריבו ועוד המון טובים) ובאופן ספציפי גם עבר על שלושה דורות שונים של שלושה אגדות בלוז אמיתיות.
הראשון היה בליינד ווילי ג'ונסון, השני היה סקיפ ג'יימס והשלישי וזה שהתכנסנו במיוחד בשבילו, היה JB Lenoir.
משמה גיליתי זמר/גיטריסט מופלא, חד פעמי ומרגש ואם זאת גם כ"כ מפוספס וגם טראגי, מכיוון שהוא מת כ"כ צעיר (ב67 בזמן שהוא כולה בן 38).
כמעט 30 שנה אחרי מותו העצוב, החליטו כמה אנשים טובים ונדיבים לקחת חומרים נדירים שלו שהוא הקליט בשנות ה-60 ולאחד אותם בשני אוספים (אם אני לא טועה). הראשון היה Alabama Blues והשני היה Vietnam Blues ושניהם גם לפי מבט זריז בראשון, די חופפים אחד את השני בקטעים מכיוון שבאמת לא היו יותר מדי דברים מוקלטים של האיש, וזה פשוט חבל.
אבל במקום לבכות על זה, נתתי שמיעה ל-Vietnam Blues ופשוט התאהבתי.
JB Lenoir, כמו בלוזמן אמיתי שכבר קיבל מכות כואבות מכל פינה ואזור בחיים שלו, נשען לגמרי על הקול המדהים הזה שלו ועל הנגינה הפשוטה ואם זאת הכ"כ ייחודית הזאת, ויוצר עולם שלם שמתבטא דרך הרגשות הכנים והסותרים שלו, בין אם זה בשירי מחאה ריאליסטיים וכואבים כמו Alabama Blues, Move This Rope או Vietnam שנשמעים בהתאם לתקופה העליה והתמודדות של זכויות האזרח והשחורים בארה"ב,מאוד קשים ומהורהרים ואם זאת פשוט אמיתיים ומדהימים בפשטות שלהם.
Mojo Boogie,Talk To Your Daughter ו-I Feel So Good (אין קשר לג'יימס בראון) מצד שני, הם קטעים כ"כ מלאי שמחה וקסם שאם זה לא יעשה לכם מצב רוח טוב, אז אני לא יודע מה באמת כן יעשה לכם.
JB Lenoir הוא בשבילי בין התרופות היותר טובות לדכאון או עצב, ואומן שהיה צריך להיות הרבה יותר גדול ממה שהוא לא הספיק להיות, אבל בזמן שהותו על הפלנטה, הוא פשוט רצה להעביר את הבלוז בצורה הכי טהורה ואם זאת גם בעלת ערך מוסף שיש. JB Lenoir הוא אגדה, ולא כי הוא מת מזמן אלא כי הוא מסוג האומנים שימשיכו לחיות דרך המוזיקה והאישיות שלהם הרבה אחרי שהם יתפוגגו מכדור הארץ.
Rip JB Lenoir ושבוע טוב שיהיה לכולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה