קברט עם כוונות אחרות

כל מי שכבר מכיר אותי, יודע שיש כמה תכונות מסוימות שתמיד מדברות אליי בתחום המוזיקה, ושרוב הפעמים הן רק מגבירות את ההערכה ואת הצורך שלי להתעמק בסוג היצירה שמכילה אותן.

בין התכונות האלו, אפשר למצוא הרבה הומור שחור ואכזרי, מודעות גבוהה, אירוניה חדה, אי הגבלות ז'אנריות, אי התפשרות, אקלקטיות, תיאטרליות ושנינות, הולכים כולם מחובקים אחד עם השני, עם חיוך ממזרי שדבוק להם על השפתיים.

אחת הלהקות שמשלבות את כל אלו ועוד, ועושה את זה במקסימום הנאה, מיצוי ותחכום, זאת הלהקת גלאם-קברט-אוונגרד-רוק הותיקה Sparks.
 מאז תחילת שנות ה-70, ספארקס הגדירו מחדש מה נחשב מלודי ונגיש, ואיך שאפשר לקחת את הבסיס של זה למחוזות שאפילו אמנים אחרים לא הספיקו להעלות על גרגיר המחשבה שלהם.

צמד האחים הביזארי למראה, ראסל ורון מאל, הם בעצם הבסיס והגרעין התמידי של ההרכב מאז שהוקם, והם כל הזמן ידעו להביא נגנים משלימים ומיומנים שעזרו להביא את החזיונות המוזיקליים הלא שגרתיים שלהם לקדמת הבמה.
הם מוכרים בעיקר בזכות האלבום פריצה המצליח והנהדר שלהם, Kimono My House, אבל תאמינו לי שאני אומר את זה, יש להם עוד המון להציע מעבר.
 האלבום הספציפי שאני הולך לדבר עליו, הוא לדעתי הכי טוב, בשל, מגוון, מעניין ומוטרף של הלהקה המיוחדת הזאת, ומהווה סוג של נקודת תפנית בקריירה הלא שגרתית שלהם.



Indiscreet יצא ב-1975, נחל פחות הצלחה מסחרית משני האלבומים הקודמים לו, לא ממש הובן על ידי הקהל והמבקרים, ובעיקר לקח את האיזורים השונים והמשונים שבהם הלהקה התנסתה עד אז, והקפיץ אותם גבוה וחזק למעלה בלי שום הצצה חטופה לקרקע מתחת.

האחים מאל שכרו את שירותיו של המפיק המלוטש ובעל הנסיון טוני ויסקונטי, שסחב איתו רקע של אורקסטרות ותזמורים, ובעצם השלים את החתיכה החסרה בעולם המוזיקלי השאפתני והלא נגמר שספארקס תמיד רצו ליצור.

באלבום הזה מצויים כ"כ הרבה סגנונות משולבים ומנוגדים ושינויי אווירה תמידיים.
בשמיעה אחת אפשר לשים לב לזגזוגים משאנסונים צבעוניים, אקפלות, הארד רוק בועט, קברט מעוות, מוזיקה קלאסית מודרנית, אוונט פופ, פסיכודליה מוזרה, כלי נשיפה חזקים,מוזיקת מבוססת קלידים ועוד.
טוני ויסקונטי דאג לעיבודי התזמורים המושקעים והנפלאים, ושומעים שלמרות האקלקטיות שעומדת על פני השטח בהאזנה ראשונית, אין רגע אחד של פיזור והסחת דעת שלא במקום למשך האלבום.

ושני הכוכבים האמיתיים כמובן זה צמד האחים הציניים והאניגמטיים.
ראסל מאל, שידוע ביכולות הווקאליות האדירות והאופראיות שלו מאז ומתמיד, פשוט נשמע בשיאו פה, והוא מצליח להצחיק, להזיז, לרגש ולהעלות טעמים שונים של תחושות לא מובנות בראש בבת אחת בזמן שהוא שר ומתזז בסולמות האוקטבה המשתנים שלו.
רון מאל, מביא כרגיל את הסאונד המזוהה והנהדר של הקלידים שלו, ואפילו מרחיב יותר מבדרך כלל את כיווני הנגינה שבהם הוא בוחר להתנסות, בלי פעם אחת שהאגו שלו מפריע ומנסה להפוך את זה לדבר הראשי והבולט במוזיקה.
תמיד ברקע, תמיד מלודי וקטוע בו זמנית, ותמיד דומיננטי ומוסיף בצורתו הצנועה.

וכמובן המילים.
אין עוד כותב כזה מושחז, חד, לא דופק חשבון ומטורלל כמו רון מאל.
אפשר למצוא פה מגוון נושאים,תיאורים ודימויים שנעים מאלכוהול, בגידות, מערכות יחסים לא מתפקדות, קולוניות, בתי מלון מטרידים, אננסים, עיירות שמרניות ומיושנות ועוד.
כל זה מגובה באווירת הסליזיות וההומור החולני שהם תמיד אהבו להתנסות פה, וזה מוסיף את הערך המוסף הסופי והמנצח לאלבום הזה.

השיר הפותח, Hospitality On Parade, ישר מזניק את המאזין לעולם הפרוע שעומד לפרוס את שטחו הרחב והמתהפך בפניו.
קלידים רפטטיביים, קולות רקע אקפליים בולטים, וראסל מאל אחד שמתחיל את שורות השיר ככה:

Someday we'll have one extra coastline
We'll tire of the Atlantic
By then we'll be rid of your lot
A shot heard 'round the world will soon be shot, will soon be shot

בזמן שהוא ממשיך בתיאורי הפיראטים והמלכים הכובשים והמגלמוניים, והעבדים המשוחררים שסוף כל סוף יכולים להרגיש כמו אנשי אצולה בעצמם, הקצב של השיר עולה בהדרגה ונמתח עד כמעט שהוא נשבר, ובאמצע הוא מקבל את התפנית המיוחלת שלו.
 הגיטרה החשמלית והבאס מצטרפים והופכים את הקטע לחגיגת רוק אופרה חגיגי ומעיף, בלי טיפת שמאלציות ואילוץ.

 

Without Using Hands, הוא קטע שאנסון/רוק חריג בעל ווייביים קריפיים ומלאכיים, עיבוד מורכב, עגול ושלם, וליריקס משעשעים ולא נורמטיביים שעוסקים במלון ריץ צרפתי שהדברים בו לא תמיד הולכים לפי השגרה.
Pineapple, מצד שני, הוא אחד הקטעים הכי כיפיים ומלאי חיוך שספארקס עשו אי פעם.
מרכיבים של טרומבון, גיטרות, תיפוף וקלידים קליטים בעלי מלודיה מנצחת, מתחברים ביחד ויוצרים את אחד ההמנונים הכי שמחים ומקוריים שיצא לי לשמוע.
שיר הלל לאננס, הפרי כנראה הכי מתוק וטעים שקיים, וגם ובעל הצורה הכי קוצנית ומייצרת שריטות שיש.

ואם דיברנו על המנונים ושירים ממכרים, אז איך אפשר בלי אחד השיאים הגדולים של האלבום, Tits.
עם גיבוי של מוזיקה סינית, גלאם קופצני ורוק שנותן בראש, ראסל מאל מתאר סיטואציות כל כך יומיומיות ואוניברסליות, שכולם בצורה כזאת או אחרת, קשורים לנפלאות הטיפה מרה ואיך שהיא משפרת את הראייה והאבחנה של גברים בכל מה שנוגע לנשים לא מושכות.

God, these drinks are something warm and watered down
Barkeep, how 'bout some ice
Hey, Harry sit back down
Say, that little thing there's fine from behind

The Lady Is Lingering הוא עוד תוסף לרשימת השירים שאליהם תחזרו במהרה אחרי סיום האלבום.
השילוב המתמזג של מוזיקה רב שכבתית, מלודית ומהפנטת, הפקה עשירה ומלאת סאונד, ריף מנצח, פזמון שלא יוצא מהראש, ומילים שנונות ומקוריות, מתחזק ומתבסס עוד יותר עם קטעים כאלה.
ניואנסים, אבחנות, ומניירות דקדקניות בשיחה עם בחורה שמוצאת בחן עינייך מעולם לא נשמעו יותר במקום מפה.

 

 

It Aint 1918 הוא דוגמא טובה להתנסות המוצלחת שלהם באזורים הביזאריים והסכיזופרניים שהם קפצו אליהם על מנת להשתעשע בדרכם.
יש פה עיבוד וביצוע מבריק שנע מנגינת כינור מקפצת ותיאטרליות תזזיתית, לקצב בעל טון יותר דראסטי ודרמטי, וקפיצה חזרה למחוזות הקאנטרי החייכנים.
וכרגיל, הנגינה, השירה והטקסט הנהדרים הופכים את הכל לסימפוניית אבסורד אחת גדולה ומשומנת.

ספארקס מבחינתי, היא אחת הלהקות הכי אנדרייטד שקיימות אי פעם.
הם יחסית שם ידוע ומוכר לחובבי מוזיקה, אבל לא מספיק אנשים באמת מכירים אותם לעומק, ולא מספיק מהם מגלים את האוצרות המלאי זהב ויהלומים שהם הספיקו לשחרר לעולם בארבעה עשורים האחרונים.
הם הוכחה חיה וחותכת שאפשר לשמור על כיוונים מוזיקליים קליטים ופופיים, ועדיין לשחק עם המסגרות והגבולות של אותם כיוונים,ולמתוח, לקצץ, לחתוך, לקטוע, ולשפר אותן ככל שמתחשק להם, ולעשות זאת בחינניות ובשלמות.
Indiscreet ספציפית, הוא אלבום לא פחות ממושלם, אחד האהובים עלי אי פעם, ואני במאה אחוז חושב שהוא מצדיק האזנות רציניות על מנת להבין כמה שהוא סגולת איכות מבריקה, ייחודית, על זמנית ומענגת שלא קיבלה רבע מהכבוד וההערכה שהיא היתה אמורה לקבל.