ההיפהופ, באופן כללי לאורך השנים, ידוע מאוד בזכות כמה אספקטים מרכזיים ומאוד בולטים, לטוב ולרע.
בוטות, מלל בלתי מוגבל, מחאתיות, הצמדות לתרבויות רחוב ושוליים, סלנג "שחור", פאנצ'ים, רפרנסים לתרבות הפופ, הומור וולגרי, גאווה ואלימות קיצונית ועוד.
כל אלה הם מהמרכיבים היותר ידועים וטחונים של הז'אנר הכל כך מפורסם הזה.
אבל לדעתי מה שעומד בבסיסו, ובחלק לא קטן מהאומנים שיצרו את המוזיקה הכי טובה ומעניינת תחתיו, זה האספקט שבפשטות וקצרות אפשר להגדיר אותו כאחד, פאן.
פאן, הדבר הזה שמשתרבב לו בקלות מתחת לביט המאסיבי ולראפרים שמתחלפים בטאג טים ביניהם במיקרופון.
הוייב הזה שגורם לכל מה שמתרחש וזז בעור התוף להשמע אחיד ומזיז.
התחושה שעולה בתוכך, שהמוזיקה שכרגע מתנגנת בווליום חזק לתוך הראש שלך, נועדה לפרק אותך לחלקיקים קטנים ולגרום לך להתרצות ולהנות מכל רגע ושניה של דריכה קצבית על הפנים שלך.
הרכבי ההיפהופ הגדולים שגם היו מזוהים עם הדברים שציינתי מלמעלה, היו אלו שידעו להכניס בבת אחת מנות מרוכזות של הומור פרוע, שנינות, מודעות עצמית גבוהה, חוש מושלם לקצב, יצירת אווירה כיפית ותחכום קל לשירים שלהם.
Digital Underground בראשות Shock G או Fu-Schnickens הקרטוניסיטים, הם דוגמה בולטת ומוצלחת לאקטים שעשו וביצעו זאת בצורה נהדרת.
עוד הרכב אחד שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך, ושלא קיבל אף פעם באמת את ההערכה המגיעה לו, זה השלישייה הסטלנית מ-LA, שעונה לשם Alkaholiks.
האלבום השני שלהם מ-95, Coast II Coast, מהווה תמצית חזקה וברורה של היפהופ עמוס ברוח טובה ומקפיצה, ליריקס מתוחכמים וטפשיים בו זמנית, כריזמה בלתי נדלית, אווירה שטותניקית משמחת וביטים רצחניים וכבדים, שנועדו להוסיף את הדובדבן על קצה הטורנטייבל.
מורכבים מהמפיק E Swift ומשני הראפרים בעלי משקל כבד J-Ro ו-Tash, ההרכב הזה רוב הזמן ידע לספק את הסחורה בצורה משכנעת ומעניינת.
האלבום הספציפי הזה, הוא לדעתי השיא הברור שלהם, וקלאסיקת היפהופ שלא זכורה היטב מספיק.
השיר הפותח, Wlix, נשמע כמו ג'וינט הארדקור מעושן ומבושל עד מקסימום, שבו גם באים לביקור החבר'ה השכנים, Lootpack (ההרכב הראשון של Madlib, שהיו מעולים בפני עצמם).
כמעט דקה של הקלטה מהופעה חיה, צלילים מזיגת אלכוהול חזק לתוך מספר כוסות, ואז ה-Posse Cut הזה מפעיל את הגיר בהילוך יותר גבוה מהרגיל.
סיפתח כמו שצריך, ישר ולעניין.
21 And Under, הוא אחד מהקטעים הכי אהובים עליי בכלל של אלקהוליקס.
כמין פרפאזה על השם של אלבום הבכורה שלהם, שהיה קרוי 21 And Over, מוצג לנו קטע סטוריטלינג מקורי ומלא פלייבור, שמראה את הצד האלים והבעייתי בנוער השחור של אותה תקופה, בצורה קצת יותר אופטימית ומשעשעת מהרגיל.
הבית הראשון, בחסותו של טאש, הוא באמת הסיבה העיקרית לשמוע את השיר הזה כמו שצריך.
It wasn't long before the forties was gone
So as I turned around I told my young niggaz to stay strong
Because no matter how you scan it you're the future of the planet
You don't wanna be a rapper cause it's drainin entertainin
too much strainin on your brain, I told em they don't need it
They hit me with a card and said, "Call us if you wanna get
weeded,"
בכלל, הראפרים עצמם, הם סיבה מספיק טובה בשביל לחקור את ההרכב הזה לעומק.
שניהם מגישים את הבתים שלהם בקלילות ראש וכימיה מותאמת וחסרת מגרעות, עושים זאת בייחוד ובהגשה אדירה ואנרגטית, עם תוספת מילולית שמערבבת בתוכה אלכוהול מזוקק, פאנצ'ים ודימויים משובחים וסיפורים הזויים.
טאש, ספציפית, הוא אחד הראפרים הכי רוצחים ששמעתי בחיים שלי, עם קול ופלואו שפשוט אין להם בנאדם שני כמעט בכל מקום שתחפשו.
ובשביל להמחיש זאת, אפשר רק להפנות את מי שלא מכיר עדיין, לכיוון ההמנון הלא רשמי של הלהקה, DAAAM!, שבו כל מה שציינתי לטובה בהם, משתדרג ועולה רק ככל שהשיר מתמשך.
עוד שני קטעים שאני רוצה להרחיב עליהם טיפה, שמכילים בתוכם את כל הכבוד והאהבה שטמועים באלקהוליקס לז'אנר שבו הם פועלים ומעריצים מאז שהם קטנים, זה 2014 ו-Flashback.
הראשון הוא קטע גולדן אייג' רפלקטיבי שמתאר איך יראו חיי ההיפהופ והמוזיקה שלהם בעתיד, או יותר נכון ב-2014, כרגיל באובר יצירתיות והומור עצמי שמזוהים איתם.
בתוספת גיבוי חזק ודחוס של ביט מזיז צווארים ומפוקס, סימפולים בולטים ומותאמים מסביב, ומשפט קלאסי של KRS One בפזמון, השיר הזה נחרט באופן מובהק כאחד הטובים והמרשימים שלהם.
הקטע השני, הוא מחווה ברורה וישירה לסגנון האולדסקול היפהופ הקלאסי והראשוני ששרר ושלט באייטיז.
בדומה להרכב אחר בולט מאותה תקופה שעשה דבר דומה באלבומם, Pharcyde, גם האלקהוליקס עצמם מצליחים באותו זמן, לייצר תחושה נוסטלגית וכיפית שמתרפקת על העבר בשמחה, אבל עם טאץ' ייחודי ועדכני שמתאים לתקופה הרלוונטית שלהם.
Lil Tone ו-Xzibit מתארחים פה, ורק עוזרים להוסיף עוד יותר דינאמיות לקטע הנהדר הזה.
לסיכום, מדובר באמת בתוצר משובח ביותר של חבורה שלצערי כבר לא נמצאת כל כך ברשימת "הטובים ביותר" של שנות ה-90.
הם מייצגים בשבילי, בצורה אותנטית ומאוזנת, את הצד הבריא והילדותי בהיפהופ, הזה שמחכה לפרוץ החוצה במהירות אור, בשביל להוכיח לעולם מה הוא באמת שווה, בלי להתחנף, בלי להתפשר, ובלי לרדת לרדידות בשביל אף אחד.
רק שהוא עושה זאת עם הרבה גרעפסים, גסויות מלוכלכות, כאפות לפנים, חיוכים מפוזרים ואוזניים קשובות ומורמות.
בוטות, מלל בלתי מוגבל, מחאתיות, הצמדות לתרבויות רחוב ושוליים, סלנג "שחור", פאנצ'ים, רפרנסים לתרבות הפופ, הומור וולגרי, גאווה ואלימות קיצונית ועוד.
כל אלה הם מהמרכיבים היותר ידועים וטחונים של הז'אנר הכל כך מפורסם הזה.
אבל לדעתי מה שעומד בבסיסו, ובחלק לא קטן מהאומנים שיצרו את המוזיקה הכי טובה ומעניינת תחתיו, זה האספקט שבפשטות וקצרות אפשר להגדיר אותו כאחד, פאן.
פאן, הדבר הזה שמשתרבב לו בקלות מתחת לביט המאסיבי ולראפרים שמתחלפים בטאג טים ביניהם במיקרופון.
הוייב הזה שגורם לכל מה שמתרחש וזז בעור התוף להשמע אחיד ומזיז.
התחושה שעולה בתוכך, שהמוזיקה שכרגע מתנגנת בווליום חזק לתוך הראש שלך, נועדה לפרק אותך לחלקיקים קטנים ולגרום לך להתרצות ולהנות מכל רגע ושניה של דריכה קצבית על הפנים שלך.
הרכבי ההיפהופ הגדולים שגם היו מזוהים עם הדברים שציינתי מלמעלה, היו אלו שידעו להכניס בבת אחת מנות מרוכזות של הומור פרוע, שנינות, מודעות עצמית גבוהה, חוש מושלם לקצב, יצירת אווירה כיפית ותחכום קל לשירים שלהם.
Digital Underground בראשות Shock G או Fu-Schnickens הקרטוניסיטים, הם דוגמה בולטת ומוצלחת לאקטים שעשו וביצעו זאת בצורה נהדרת.
עוד הרכב אחד שאני מאוד מאוד אוהב ומעריך, ושלא קיבל אף פעם באמת את ההערכה המגיעה לו, זה השלישייה הסטלנית מ-LA, שעונה לשם Alkaholiks.
האלבום השני שלהם מ-95, Coast II Coast, מהווה תמצית חזקה וברורה של היפהופ עמוס ברוח טובה ומקפיצה, ליריקס מתוחכמים וטפשיים בו זמנית, כריזמה בלתי נדלית, אווירה שטותניקית משמחת וביטים רצחניים וכבדים, שנועדו להוסיף את הדובדבן על קצה הטורנטייבל.
מורכבים מהמפיק E Swift ומשני הראפרים בעלי משקל כבד J-Ro ו-Tash, ההרכב הזה רוב הזמן ידע לספק את הסחורה בצורה משכנעת ומעניינת.
האלבום הספציפי הזה, הוא לדעתי השיא הברור שלהם, וקלאסיקת היפהופ שלא זכורה היטב מספיק.
השיר הפותח, Wlix, נשמע כמו ג'וינט הארדקור מעושן ומבושל עד מקסימום, שבו גם באים לביקור החבר'ה השכנים, Lootpack (ההרכב הראשון של Madlib, שהיו מעולים בפני עצמם).
כמעט דקה של הקלטה מהופעה חיה, צלילים מזיגת אלכוהול חזק לתוך מספר כוסות, ואז ה-Posse Cut הזה מפעיל את הגיר בהילוך יותר גבוה מהרגיל.
סיפתח כמו שצריך, ישר ולעניין.
21 And Under, הוא אחד מהקטעים הכי אהובים עליי בכלל של אלקהוליקס.
כמין פרפאזה על השם של אלבום הבכורה שלהם, שהיה קרוי 21 And Over, מוצג לנו קטע סטוריטלינג מקורי ומלא פלייבור, שמראה את הצד האלים והבעייתי בנוער השחור של אותה תקופה, בצורה קצת יותר אופטימית ומשעשעת מהרגיל.
הבית הראשון, בחסותו של טאש, הוא באמת הסיבה העיקרית לשמוע את השיר הזה כמו שצריך.
It wasn't long before the forties was gone
So as I turned around I told my young niggaz to stay strong
Because no matter how you scan it you're the future of the planet
You don't wanna be a rapper cause it's drainin entertainin
too much strainin on your brain, I told em they don't need it
They hit me with a card and said, "Call us if you wanna get
weeded,"
בכלל, הראפרים עצמם, הם סיבה מספיק טובה בשביל לחקור את ההרכב הזה לעומק.
שניהם מגישים את הבתים שלהם בקלילות ראש וכימיה מותאמת וחסרת מגרעות, עושים זאת בייחוד ובהגשה אדירה ואנרגטית, עם תוספת מילולית שמערבבת בתוכה אלכוהול מזוקק, פאנצ'ים ודימויים משובחים וסיפורים הזויים.
טאש, ספציפית, הוא אחד הראפרים הכי רוצחים ששמעתי בחיים שלי, עם קול ופלואו שפשוט אין להם בנאדם שני כמעט בכל מקום שתחפשו.
ובשביל להמחיש זאת, אפשר רק להפנות את מי שלא מכיר עדיין, לכיוון ההמנון הלא רשמי של הלהקה, DAAAM!, שבו כל מה שציינתי לטובה בהם, משתדרג ועולה רק ככל שהשיר מתמשך.
עוד שני קטעים שאני רוצה להרחיב עליהם טיפה, שמכילים בתוכם את כל הכבוד והאהבה שטמועים באלקהוליקס לז'אנר שבו הם פועלים ומעריצים מאז שהם קטנים, זה 2014 ו-Flashback.
הראשון הוא קטע גולדן אייג' רפלקטיבי שמתאר איך יראו חיי ההיפהופ והמוזיקה שלהם בעתיד, או יותר נכון ב-2014, כרגיל באובר יצירתיות והומור עצמי שמזוהים איתם.
בתוספת גיבוי חזק ודחוס של ביט מזיז צווארים ומפוקס, סימפולים בולטים ומותאמים מסביב, ומשפט קלאסי של KRS One בפזמון, השיר הזה נחרט באופן מובהק כאחד הטובים והמרשימים שלהם.
הקטע השני, הוא מחווה ברורה וישירה לסגנון האולדסקול היפהופ הקלאסי והראשוני ששרר ושלט באייטיז.
בדומה להרכב אחר בולט מאותה תקופה שעשה דבר דומה באלבומם, Pharcyde, גם האלקהוליקס עצמם מצליחים באותו זמן, לייצר תחושה נוסטלגית וכיפית שמתרפקת על העבר בשמחה, אבל עם טאץ' ייחודי ועדכני שמתאים לתקופה הרלוונטית שלהם.
Lil Tone ו-Xzibit מתארחים פה, ורק עוזרים להוסיף עוד יותר דינאמיות לקטע הנהדר הזה.
לסיכום, מדובר באמת בתוצר משובח ביותר של חבורה שלצערי כבר לא נמצאת כל כך ברשימת "הטובים ביותר" של שנות ה-90.
הם מייצגים בשבילי, בצורה אותנטית ומאוזנת, את הצד הבריא והילדותי בהיפהופ, הזה שמחכה לפרוץ החוצה במהירות אור, בשביל להוכיח לעולם מה הוא באמת שווה, בלי להתחנף, בלי להתפשר, ובלי לרדת לרדידות בשביל אף אחד.
רק שהוא עושה זאת עם הרבה גרעפסים, גסויות מלוכלכות, כאפות לפנים, חיוכים מפוזרים ואוזניים קשובות ומורמות.
Hi!
השבמחקMy name is Vandoren and I making new channel with israeli music in english and uploading 1 song per artist,currenrly there are about 500 bands/songs on channel.The idea of channel is promotion israeli music.I don't get any money for this and don't plan put advertsing or other stuff,just doing it from idealistics motives.
Maybe you can help me with channel and tell what artists I miss?I sure there a lot good israeli bands that still not channel.
Here is the list of artists on channel
http://www.facebook.com/browse/fanned_pages/?id=149871855167469
The channel
http://www.youtube.com/channel/UCmJgUQap7qwcR3eLA6vnIcA/videos?view=0
Greetings from Moscow,Vandoren(Serge)