WHAT IS TWO IN A FIVE A BILLION WORLD!

מה קורה למי שקורא וגם למי שלא. פתחתי בלוג אחרי שנמאס לי להיות תלוי באתרים אחרים על מנת לפרסם דברים(: אני כתבתי 9 ביקורות/סקירות לשרת העיוור כ-AWS 1 ועכשיו נראה לאן ה"ההרפתקאה" הזאת תקח אותי.


אז כדי לתת בעיטת פתיחה, הנה עשרה שצריך (שאין לי מושג אם זה יתפרסם בעתיד בכלל) שכתבתי על אחד הסולנים הכי אהובים עליי, שאנון סלדברג!

______________________________________________________________________


The supremacist popped out of audience and said he was gonna kill me! So I popped him with the bottom of my mic stand and he fell back into the crowd and I didn't hear anything else from him. And there was this big biker in Houston that was standing up front kinda leering at me. And you know how the audience will stop watching the show and start watching the confrontation instead. So finally I said I gotta do something about this guy, so I leaned down, grabbed him by the hair and French kissed him.

ככה שאנון סלדברג מסביר בראיון לפני כמה שנים טובות על שתי הופעות "שגרתיות" של ה-Cows, שהיו ידועות בטירוף הכאוטי והרנדומליות המוזרה שאפפה כל פינה במועדונים הצפופים שבהם הופיעו.

זה גם קצת מסביר על הפרסונה המרתקת של שאנון עצמו, אחד הסולנים והכותבים היותר ייחודיים שצמחו מאמריקה מאז ומתמיד לדעת כותב זה, ואומן שמייצג בשבילו כל מה שצריך וכל מה שמספיק במוזיקה "אלטרנטיבית".

אפשר להגדיר את שאנון כמין אלכס דה לארג' מפותח של עולם הנויז רוק רק עם הומור מורבידי וביזארי,תמיד מכיל תכנים סאדיסטיים ואכזריים, תמיד לועג ושוחט כל טאבו אסור שיש על הפלנטה, ותמיד מעביר את כל התכונות השטניות שלו בצורה הכי משכנעת ומקורית שיש.

בשבילי לעשות "עשרה שצריך" עליו היה קצת בעייתי כי לבנאדם סה"כ יש הרבה אלבומים שבהם הוא השתתף אך רק ב-2 להקות עיקריות, Cows  ו-Heroine Sheiks, אבל איזה שתי להקות...

הראשונים היו מלהקות הנויז-פאנק-אוונגרד הכי מדהימות והכי פחות מתפשרות שפעלו בניינטיז, מין שיבוט בלתי אפשרי של ג'יזוס ליזארד ובאטהול סרפרז רק עם יותר אבסטרקטיות ונטייה לקקופוניה מפוזרת וג'אזית (באדיבות החצוצרה הכסחנית של שאנון). 

האלבומים שלהם פחות או יותר מהווים את הפסגה של אותה התקופה, והם המייצגים הכי נאמנים של הלייבל הנהדר שבו הם פעלו (Amphetamine reptile האגדי), וההופעות החיות שלהם לפי המיתוסים, בכלל ניפצו כל עור תוף, תא מוח, אף, לב, רגל ופה אפשריים.

שאנון הקים את הלהקה השניה על חורבות התפרקותה של Cows (הגיטריסט Thor Eisentrager החליט שלהיות מאבטח במוזיאון לאומנות הרבה יותר מרגש מחיי מוזיקאי אנדרגראונד) שהמשיכה את הקו הפסיכוטי וה"רעשני" של להקת האם.

Heroin sheiks הם הרבה יותר Groove-Oriented ומגובשים, עם עלייה בסאונד ובהפקה בכמה רמות (להוציא את הראשון שלהם) והם התפתחו וחקרו כיוונים אחרים מוזרים, מעניינים ואפילו "אלקטרוניים" יותר נגיד, שה"פרות" לא נגעו בתקופתן, ושאנון עצמו רק השתכלל כמבצע ומספר סיפורים אורבני מגיהנום.

אז כל מי ששמע איכשהו את השם הזה, או את אחת מהשמות של שתי הלהקות, מוזמן להציץ ב"עשרה שצריך" ולהכיר לרוחב את אחד האומנים היותר מעניינים שצמחו ברוק הקיצוני (ובכלל).

Cows – Taint Pluribus Taint Unum 1987

איך אפשר להגיד לא לאלבום בכורה שנפתח בקאבר Pאנק ברוטלי ל-Koyaanisqatsi  של פיליפ גלאס?

התנגשויות מכוונות אחד בשני, גירודים בראש,  נהיגה מהירה בשכרות בזמן אוננות כפייתית, כימיקלים מקולקלים, סטיות מיניות מעוותות, ראשים מנופחים, ים של סבל, ים של הומור, ים של איברי מין כרותים, קירות אטומים של דיסטורשנים, באס-תופים אימתני ומפוצץ ומיזנטרופ צבעוני אחד שאחראי על כל ההצגה.

אלבום הבכורה של ה"פרות" לדעתי היה ונשאר אחד מאלבומי הבכורה היותר מרשימים שיצאו באותם שנים.

וחבל שכמו רוב אלבומי הלהקה, הוא לא ממש ניתן להשגה היום, כי מדובר באוצר של ממש... אוונגרדי, אלים, ממכר וכיפי כל פעם מחדש.

אגב, כבר פה אפשר להכנס לראש ההומוריסטי והמוזר של שאנון שמספק לנו סיפורים ותיאורים קולעים ומוזרים בבת אחת, שנעים משירי אהבה מעודדים במיוחד לאמא (Mother, I Love That Bitch) או דילמות מיניות וזוגיות וקצת מרתיעות שיכולות לגרום לחיוך רציונלי ומבייש באותו זמן (The Pictorial).

הייתי ממליץ דווקא להתחיל עם זה ולא רק כי זה האלבום הראשון, גם כי זה מבחינת סאונד והפקה, האלבום אולפן הבאמת היחידי שלהם שמגשר בין התקופה היותר "מלוכלכת", לו-פי-יית ובוסרית של השנים הראשונות (87-93 ככה) לבין התקופה השניה היותר נגישה, ממוקדת ומגוונת (94-98 ככה).

__________________________________________________________________________________

Cows- Daddy Has A Tail 1989

לפני שאני אעבור לפריט הזה, אני חייב להגיד רק עוד משהו אחד: ל"פרות" היו את העטיפות הכי משוגעות ומדהימות אי פעם. זהו.

חתימה בלייבל הצעיר Amphetamine Reptile, יריית פתיחה באוויר ויאללה לדרך...

 פה העניינים כבר נעשים יותר ויותר קשים ואכזריים, הגיטרה הרבה יותר מפוזרת ולא מכוונת, הבאס יותר חזק וקשה מקיר בטון והתופים יותר פרימטיביים ותוקפניים מאוהדי ביתר מתוסכלים, והכל נשמע כמו ערבוביה של גאראז'-Pאנק-שיט שהרגע קפץ בזרם ענק מהביוב ממתחת כדי לתקוף את האזרחים המסכנים שמהלכים להם למעלה.

כאן כבר מתחילה הסאגה הכי לא מתפשרת ונסיונית של הלהקה, לדעתי לטוב וכמעט לא לרע, ולאנשים שרק נחשפו אליה יהיה יותר קשה להתחבר אליהם פה לדעתי מאשר מבאלבומים המאוחרים שלהם, בעיקר שהם נשמעים בשנים האלה (וכמובן באלבום הזה גם) כ"כ Raw ומבולגנים.

אבל עדיין איזה אלבום משובח!

שאנון רק ממשיך להתקדם בדרכו ונשמע יותר ויותר כמו השד/ליצן חצר שתמיד אורב בפינה במקומות המפוקפקים…

בקול הייחודי והמלגלג הזה שלו הוא פשוט שואג/צועק/צורח/נואם כל מה שעובר לו בראש הבעייתי שלו, וכרגיל שווה מאוד להקשיב למה שהבנאדם הזה מעביר, כי באמת שאין הרבה כותבים חדים ושנונים כמוהו.

 _________________________________________________________________________________

Cows - Peacetika 1991

בזמן זה באמת הבית משוגעים מתחיל להשתגע ולנפץ כל דבר שעומד מולו, באלבומם הרביעי ואולי הכי רועש ומתחרע של הקופים האלה.

פה שומעים שכל מה שהם עברו ועשו (ואני לא מדבר רק מבחינה מוזיקלית) בשנים האחרונות, התגלגל כמו כדור שלג מפלצתי ודוקרני במיוחד, גדל וגדל, והפך למפלצת סאדיסטית שאי אפשר לעצור או לברוח ממנה.

אני אגיד את זה בכמה מילים: זה נויז רוק כמו שנויז רוק אמור להיות: מחריש, מקפיץ, מבלבל, מקולקל, מודע לעצמו, מפגר ותוצר עסיסי של אותה תקופה כ"כ טובה לתת ז'אנרים רועשים וכועסים למיניהם.

Hitting The Wall  זה מהקלאסיקות הגדולות של הלהקה (אין על הצרחות הפסיכוטיות של שאנון פה), The Man, Cant Die  ו-3 Way Lisa  כולם שירים שראויים להכנס לארכיון ה"מנודים" שמתחבא לו איפשהו מתחת לאיזה פאב כושל, ושאנון הוא פשוט מאסטר שאי אפשר שלא לסמפט. זהו.

________________________________________________________________________________

Cows – Cunning Stunts 1992

העטיפה (האדירה, כרגיל) לא משקרת. זה בהחלט האלבום הכי ג'אזי של ה"פרות", שמקרב אותם לעתים יותר לאיזה קרקס סווינג ביזארי מאשר לPאנק או נויז רוק סטנדרדטי שהסתובב באותן שנים.

אך עדיין אין מה לטעות... מדובר באלבום בועט, ובועט מאוד מאוד.

החצוצרה של שאנון כאמור מקבלת פה תפקיד יותר משמעותי והיא פשוט משתלבת נהדר עם שאר הבלאגן המאורגן איכשהו שמספקת הלהקה מסביב, והשירים פה הם בונבניירות אחד אחד, מהתחלה עד הסוף.

לדעת רבים האלבום הכי טוב של הלהקה, שגם מייצג אותם הכי נאמנה.

אני קצת חולק על זה, כי למרות שבהחלט מדובר באלבום נפלא עדיין יש שניים-שלושה שאני מעדיף על פניו.

שוב למי שפוחד מאי-נגישות שלהם, הייתי ממליץ להתחיל פה כי איכשהו בצורתו המשונה, הוא יותר קליט ואפילו "רקיד" מאחרים.

________________________________________________________________________

Cows – Orphan’s Tragedy 1994

פה כבר נכנסים עמוק עמוק לתקופה השניה של הלהקה, שבה הם נשמעים הרבה יותר מגובשים ומנוסים, ההפקה פי כמה וכמה יותר טובה  ועדיין אי אפשר להגיד שניה שעדיין הם לא נשמעים שלוחי רסן ומרוסקים כמו שצריך.

לפי שם האלבום והעטיפה כבר מבינים שאולי התוכן יותר קר, ציני וחולני ואכן זה נכון, שאנון עולה ועולה (או יורד ויורד) לתהומות הוולגריות והנונסנס רק כדי להגיע לשמה ולצחוק לכולם בפנים באופן אבסורדי ומגוחך.

שמות כמו Pussy Is Monarchy, Allergic To Myself, Witch Hunt  וכו' רק מבהירים את העניין וכרגיל מעלים את המוזיקה המפוצצת של ה"פרות" בכמה רמות למעלה.

מלבד זה, הכל פה נשמע הרבה יותר הדוק ומרשים מבעבר מבחינה טכנית, וגם מבחינה לא טכנית, מדובר בעוד אלבום מצויין, מרשים ומקורי של החבורה הזאת.

אגב פה הם נשמעים הרבה יותר סטונריים הרבה יותר מבכל דבר אחר שלהם לדעתי, מה שגורם להם להשמע כמו יותר מהכל דומים לאחת המקבילות היותר מוכרות שלהם, המלווינס הגדולים. טוב נו רק עם תוספות אסיד בתוך העוגיות.

__________________________________________________________________________________

Cows – Whorn 1996

 

עוד מחווה בעטיפה לבלו-נוט, עוד אלבום ג'אז-נויז- רוק שמשתחרר לעולם? לא יודע, אבל כן עוד תוצרת איכותית להוסיף למדף.

פה  כבר הם ממש קרובים לסוף הדרך, ובהמשך ישיר ועקיף של הקודם שלהם (Orphan’s Tragedy) הם מגישים את אחד האלבומים היותר מגוונים, מעניינים, מאתגרים וטובים שלהם, שמבחינתי רק מחמם מנועים לקראת הבא והאחרון.... אולי גם הכי נגיש ואחיד בצורתו המחורעת של הלהקה ובהחלט נקודת פתיחה עדיפה לכל מאזין ממוצע ומתחיל.

_________________________________________________________________________

Cows – Sorry In Pig Minor 1998

מאסטרפיס, גאונות, שגעון, הרס עצמי משחרר, עצבים מלוכדים, כתיבת שירים לא מהעולם הזה ופשוט אלבום מושלם.

100 מתוך 10 מבחינתי, הפייבוריט שלי של הלהקה הזאת ושיא הפסגה של כל המעורבים פה.

באז אוזבורן (מלווינס) תפס את מושכות המפיק הפה ובדומה ל-Stag של המלווינס, גרם לזה להשמע כיצירה הכי נגישה שלהם ובאותן גם הכי נועזת ומטורללת של ה"פרות".

סלסה אפריקאית, נויז קיצוני וג'אז אתני בין השאר מהמרכיבים של האלבום הזה יחד עם החספוס התמידי שלהם.

 שאנון עצמו אמר פעם שהוא כתב את כל השירים פה בידיעה שהם הולכים להתפרק ושזהו זהו.

לדעתי מדובר בשיא הכתיבה שהוא הציג לעולם עד כה, כרגיל מלאי הומור מרושע ואירוני אבל אולי לראשונה הוא גם מכניס קצת עגמומיות ועצב, בצורתו הייחודית לכל העסק הזה.

Cabin Man, הוא מהשירי פתיחה הכי מדהימים, מזעזעים ובלתי יאומנים ששמעתי בחיים שלי! ללא ספק השיר הכי גדול של הלהקה. שאר האלבום מפעים גם הוא, אבל רק בשביל זה שווה להשיג את האלבום (בצורה חוקית או לא חוקית, לא משנה).

________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Rape On The Installment Plan 2000

ת'ור איסטנרג'ר הגיטריסט הלך לאבטח במוזיאן לאומנויות כמו שאמרתי (או משהו כזה), קווין רוטמניס הבסיסט הדגול הלך למלווינס להצטרף לבאזו וקרובר להרפתקאות הסלאדג' שלהם והמתופף פרדי ווטל הלך להתגורר בשכונה שקטה בטבריה ולא חזר לעצמו אף פעם.

שאנון עצמו, אחרי ההתפרקות המצערת של להקת האם שלו, החליט להקים להקה חדשה בשם "הרואין שיקס" שתיקח את כל ההשפעות של האקסית,על מנת להמשיך איתן יד ביד ולפזר אותן למחוזות יותר אפלים ושונים (ואפילו לשלב לצד החצוצרה המקפצת שלו יותר ויותר קלידים ספייסיים וביזאריים שרק מוסיפים צבע נוסף למוזיקה).

הוא קיבץ סביבו תותחים לא קטנים (נורמן ווסטברג אקס-גיטריסט Swans, ג'ון פל, מתופף מצויין ומכובד בחוגי האלטרנטיב למיניהם וכו) ונכנס לאולפן ויצר את זה.

אלבום הבכורה שלהם, הוא מנת הארדקור מופרעת, משובחת וקצרה שרק מגבירה את הרעב לעוד מהפרויקט המעניין הזה.

ההגשה, הקול, הנוכחות, הטקסטים האדירים... כרגיל שמה.

_________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Siamese Pipe 2002

דווקא לאחר ה-11 בספטמבר, שאנון החליט שזוהי חובתו להוציא לעולם את האלבום הכי פוליטי/ביקורתי/מושחז שהוא שחרר עד כה.

אבל אין מה לדאוג, במקום איזה תחליף זול לדד קנדיז או משהו כזה, הוא מביא יחד עם ה"שיקס" אלבום אינטילגנטי, מצחיק, מעורר מחשבה וכרגיל מלא בדימויים השחורים פרי מוחו הקודח על גבי האפוקליפסה העצבנית שמגבה אותו מכל עבר.

לטעמי האלבום הכי טוב שלהם, ואחד מהדברים היותר מצויינים ששאנון היה מעורב בהם בקריירה הארוכה שלו.

Since I was a little tyke

I’ve kept on swinging, with all my might might might

My life’s a shotgun without a sight

And I say OH AH OH AH Ohhhh MAS SUICIDE

_________________________________________________________________________________

Heroine Sheiks – Out Of Aferica

המשך ישיר ל"תאום סיאמי", מופרע אבל קוהרנטי, רועש אבל איכשהו גם מלודי מאוד.

בצורה כלשהי, הוא גם ממשיך את קו הנגישות המפתיע שהרואין "שיקס" הביאו בניגוד ל"פרות", ובכללי, מדובר באלבום מהנה וממצה שכיף לשמוע כל פעם מחדש.

כבר לא צריך להגיד ששאנון הוא ענק אמיתי, נכון?

Break Up  זה המנון פאנק עצבני שצריך להשמיע לכל זוג מעצבן, Jaws Of Life  זה קטע אפרורי שצריך להשמיע לכל תינוק חדש בעולם, ו-The Obscenery  זה פשוט קטע שצריך להשמיע לכל אחד עם זוג אוזניים בריאות, וחוש הומור קצת שונה.
________________________________________________________________________





(בהמשך גם יתפרסם אוסף של שאנון)