אני חייב להגיד שגם עם נוסטלגיה או בלי שום נוסטלגיה - אני מת על היפהופ.
כן, אומנם הטעם שלי השתנה והתגוון במהלך השנים והיום אני גם מזגזג למוזרויות שרחוקות שנות אור מהז'אנר, אבל זה בגלל שאני תמיד מוצא פינות חדשות ומרתקות, לא כי שכחתי את המקום שממנו התחלתי הכל.
ובכנות אגב - אני באמת עדיין מת על היפהופ.
מבחינתי לא צריך שום סטיגמה להצמד אליה כדי להעריך ביט שובר צווארים ואמסי שגורם להכל להשמע בדרכו הייחודית כמו שצריך.
אחד הדברים החביבים עליי בזמנים של אז היו Posse Cuts טובים.
מזה Posse Cut?
לוקחים חבורה לא קטנה של כמה ראפרים מעניינים (בוא נגיד מ-5 ולמעלה), שמים איזה מפיק/DJ תותח שמספק את הרקע לזרימה ומתחילים.
אחד ה-Posse Cuts הכי קלאסיים שקיימים וגם מוכרים זה The Anthem, של הצמד Sway And Tech, ששמו אוסף ראפרים מטורף (שבין השאר הכיל את אמינם הצעיר, פרעה מונץ', טק ניין, KRS-One ועוד) שכל אחד מהם דפק וורס יותר טוב מהשני.
אני רוצה לדבר דווקא על שניים מהשמות שהשתתפו שמה (שגם גנבו את ההצגה בגדול), שמבחינתי הם מהשניים הכי מוכשרים, לא מוערכים, מרתקים וטובים שאי פעם החזיקו מייק.
הראשון שאני אתחיל איתו זה הראפר החצי פורטו ריקני/שחור, שזה הרי Chino XL.
צ'ינו הוא באמת אחד מהליריסיסטים הכי שנונים וחדים שהיו בהיפהופ, תמיד מלא תיאורים, דימויים ופאנצ'ים מקוריים ומטורפים, ממלא את הראש שלך ברפרנסי פופ סוטים, מפוצץ את המחשבה שלך בסיפורים סוחפים והזויים, ואת כל זה הוא יורה בפלואו באמת מושלם וקול כועס ועצבני שמזכיר מאוד איזה לבנבן מחומצן שהתפרסם אחריו.
צ'ינו מבחינתי הוא הראפר האולטמטיבי- חכם, מודע לעצמו, לא דופק חשבון לאף אחד, חסר תאקט, מגוון בתכנים שלו וגם בעל מספיק יכולות טכניות גבוהות כדי לשמור על עניין מעבר גם לליריקס.
איכשהו זה יצא שהוא בעיקר קצת התפרסם מהוורס (האדיר) שלו ב"The Anthem", מאיזה קללה שטופאק זרק עליו בדיס המגוחך "Hit Em Up" ומכל מיני תפקידים "מרתקים" בCSI Miami שבו הוא מראה לעולם מהו בודיבילדר לטיני אמיתי.
כמו שאמרתי למעלה מהרגע הראשון שהוא ירה את שני המשפטים הראשונים שלו בראפ- היה מדובר במפלצת אמיתית ומפוצצת בכשרון, ולא מספיק אנשים יודעים את זה בכלל.
והדוגמא הכי טובה שעליה אני גם רוצה לדבר, זה אלבום הבכורה הכה מבריק שלו - Here To Save You All.
לאחר כמה שנים שריק רובין (!) המפיק האגדי, גילה את צ'ינו בגיל 16 בלבד, הוא החל להקליט את האלבום הראשון שלו בלייבל של רובין, American Recordings.
מוכן להוציא על כל העולם את כל העצבים, כל האגרסיות, כל מה שהזיז לו קצת בראש או במקומות אחרים, התוצר הסופי יצא ב-96 ואפילו יחסית הצליח לאלבום הארדקור לא מתפשר שכמוהו.
Slice like a cesarean, shoot like insulin
Hip hop lives at no radio station, penetrate you like a vaccination
Fascination do you like styro foam and crush ya
Needles in pressure points, acupuncture
You shouldn't of start no rubbish you got no indentity like Jay
You sing more blues than Sarah Vawn, easy to ruin like sued
Respect like Areatha Franklin', half asleep dark must be
But still American as fuckin' in the back seat
האלבום, בטח יחסית להיפהופ, מאוד ארוך (74 דק'), מאוד עמוס, בלי אורחים כמעט (למעט קול קית' וראס קאס המצויינים, וGravitation החברים של צ'ינו שמשתתפים בשיר הכי משעמם וחלש פה באופן אירוני) ועדיין לא משעמם לרגע.
צ'ינו לבד מצליח בלי בעיות לשמור אותך מפוקס ומרוכז לאורך כל השעה ורבע הזאת, בלי להתעייף כמעט לשניה.
B Wiz, שהוא המפיק העיקרי פה, מספק לצ'ינו ביטים חזקים, הדוקים, מהירים ובסיסיים, בלי יותר מדי שטיקים ובלי יותר מדי תוספות, מה שנותן לצ'ינו את הרקע המושלם להתפרע עליו ולעשות ככל העולה על נפשו.
משירי אגו טריפ רצחניים (Deliver, No Complex, RiIIooottt ועוד) משירים אישיים ומציאותיים באמת נוגעים (Its All Bad הדכאוני וWhat I Am המדהים, אחד מהשירים האהובים עליי שמדבר על הילדות הבעייתית של צ'ינו כילד מעורב בלי שום גזע או קבוצה להשתייך אליה) צ'ינו לא מפסיק להוציא מהשרוול עוד ועוד קסמים ומוכיח באמת שמדובר באמסי ברמה של הגדולים.
אני דווקא רוצה לעבור ולדבר על הסוף הכ"כ אדיר של האלבום, שמתחיל מ-Kreep, מין בלדת היפהופ עגמומית וקריפית שלוקחת השראה מהלהיט המאוס של רדיוהד, והופכת אותו להמנון סטוקרי מקורי ומצמרר במיוחד:
What the hell made you think the sun rose and set in your ass?
Fast I remove you from my itinerary
I tense you worry and exaggerate
becoming jealous at the drop of a dime wanting to kill all womankind
You are a perfect ten with the perfect tan goddess
Who could sell Evian to a drowning man, honest
Trying to stay sane walking that tight rope
I'm throwing you off the deep end you better pray shit floats
You gave me chills to your mind when Beverly Hills
make cleverly deals, and now you think you Brooke Shields
מפה הולכים ל-Many Different Ways ששוב חוזרים לממלכת הפאנצ'ים הבלתי נגמרת והעסיסית של צ'ינו, ואחרי זה לשיתוף פעולה הזוי ומעולה בשם The Shabba Doo Conspiracy עם קול קית' - הראפר ביזאר האולטמטיבי שמספק קונטרה ממש מצחיקה ואירונית.
שני הקטעים שמסיימים את האלבום הם- הם באמת מה שמשאירים את הטעם הטוב בפה, ומראים בהחלט שהיפהופ הוא ז'אנר אחרי כל ההאשמות, הסטריאוטיפים, הירידות, ההתנשאות מלמעלה וההסתגרות- הוא ז'אנר באמת בלי גבולות.
הקטע הראשון Ghetto Vampire, הוא סאגה ספק גותית-ספק-ריאליסטית באמת מדהימה, מפחידה ומיסתורית.
צ'ינו מצייר לנו בראש בשלושה וורסים שונים (כל אחד עם ביט מותאם אישית ברוח האווירה שמשתוררת)
של אדם-ערפד שמשליט פחד וטרור בכל הסובבים אותו, וכרגיל עושה שהוא מוסיף מסביב רפרנסיים תרבותיים שרק הוא יכול לעשות.
הקטע השני ואולי אחד המרגשים פעם בהיפהופ לפחות, זה Rise שמסיים את הסרט.
צ'ינו שוב מציב את עצמו בתפקיד ראשי, הפעם כבנאדם שרצחו ומתכנן אחרי המוות שלו לנקום ברוצחים- ויחד עם הביט הסנטימנטלי והרגוע יחסית, יש פה אפקט הזדהות שאי אפשר לראות יותר מדי במוזיקה בכלל.
The actual transition between death and life
reveals darks passageways, painted like stained glass
Soaking wet from the rain and my brain tired
and I'm barefooted freezing cold as I walk through fires
A child born with no soul signifies my return
from pure thought to put my killer's ashes in a urn
Outside the realm of light, demons dance in preparation
Weightless, only to be seen during incantation
צ'ינו הוא באמת בזבוז ואחד כזה ענק.
חוצמזה והאלבום שאחרי (I Told You So, לא באותה רמה לדעתי, אבל עדיין מעולה) הוא נפל חזק חזק כמו הרבה ראפרים מוכשרים לפניו ואחריו (למרות שאין יותר מדי כישרוניים כמוהו שאני חושב על זה...) לבורות הבינוניות והבנאליות שמהם הוא היה כ"כ רחוק בשנות הראשונות.
אבל עדיין....
כל מי שרוצה להכנס להיפהופ מעבר לקלישאות והדברים הצפויים והמשעממים, ובכלל רוצה להכיר אומן נהדר שהוא היה כזה, חייב לתת שמיעה ל-Here To Save You All, שהוא באמת מהאלבומים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו בפאקין הדבר הזה שקוראים לו היפהופ.
כן, אומנם הטעם שלי השתנה והתגוון במהלך השנים והיום אני גם מזגזג למוזרויות שרחוקות שנות אור מהז'אנר, אבל זה בגלל שאני תמיד מוצא פינות חדשות ומרתקות, לא כי שכחתי את המקום שממנו התחלתי הכל.
ובכנות אגב - אני באמת עדיין מת על היפהופ.
מבחינתי לא צריך שום סטיגמה להצמד אליה כדי להעריך ביט שובר צווארים ואמסי שגורם להכל להשמע בדרכו הייחודית כמו שצריך.
אחד הדברים החביבים עליי בזמנים של אז היו Posse Cuts טובים.
מזה Posse Cut?
לוקחים חבורה לא קטנה של כמה ראפרים מעניינים (בוא נגיד מ-5 ולמעלה), שמים איזה מפיק/DJ תותח שמספק את הרקע לזרימה ומתחילים.
אחד ה-Posse Cuts הכי קלאסיים שקיימים וגם מוכרים זה The Anthem, של הצמד Sway And Tech, ששמו אוסף ראפרים מטורף (שבין השאר הכיל את אמינם הצעיר, פרעה מונץ', טק ניין, KRS-One ועוד) שכל אחד מהם דפק וורס יותר טוב מהשני.
אני רוצה לדבר דווקא על שניים מהשמות שהשתתפו שמה (שגם גנבו את ההצגה בגדול), שמבחינתי הם מהשניים הכי מוכשרים, לא מוערכים, מרתקים וטובים שאי פעם החזיקו מייק.
הראשון שאני אתחיל איתו זה הראפר החצי פורטו ריקני/שחור, שזה הרי Chino XL.
צ'ינו הוא באמת אחד מהליריסיסטים הכי שנונים וחדים שהיו בהיפהופ, תמיד מלא תיאורים, דימויים ופאנצ'ים מקוריים ומטורפים, ממלא את הראש שלך ברפרנסי פופ סוטים, מפוצץ את המחשבה שלך בסיפורים סוחפים והזויים, ואת כל זה הוא יורה בפלואו באמת מושלם וקול כועס ועצבני שמזכיר מאוד איזה לבנבן מחומצן שהתפרסם אחריו.
צ'ינו מבחינתי הוא הראפר האולטמטיבי- חכם, מודע לעצמו, לא דופק חשבון לאף אחד, חסר תאקט, מגוון בתכנים שלו וגם בעל מספיק יכולות טכניות גבוהות כדי לשמור על עניין מעבר גם לליריקס.
איכשהו זה יצא שהוא בעיקר קצת התפרסם מהוורס (האדיר) שלו ב"The Anthem", מאיזה קללה שטופאק זרק עליו בדיס המגוחך "Hit Em Up" ומכל מיני תפקידים "מרתקים" בCSI Miami שבו הוא מראה לעולם מהו בודיבילדר לטיני אמיתי.
כמו שאמרתי למעלה מהרגע הראשון שהוא ירה את שני המשפטים הראשונים שלו בראפ- היה מדובר במפלצת אמיתית ומפוצצת בכשרון, ולא מספיק אנשים יודעים את זה בכלל.
והדוגמא הכי טובה שעליה אני גם רוצה לדבר, זה אלבום הבכורה הכה מבריק שלו - Here To Save You All.
לאחר כמה שנים שריק רובין (!) המפיק האגדי, גילה את צ'ינו בגיל 16 בלבד, הוא החל להקליט את האלבום הראשון שלו בלייבל של רובין, American Recordings.
מוכן להוציא על כל העולם את כל העצבים, כל האגרסיות, כל מה שהזיז לו קצת בראש או במקומות אחרים, התוצר הסופי יצא ב-96 ואפילו יחסית הצליח לאלבום הארדקור לא מתפשר שכמוהו.
Slice like a cesarean, shoot like insulin
Hip hop lives at no radio station, penetrate you like a vaccination
Fascination do you like styro foam and crush ya
Needles in pressure points, acupuncture
You shouldn't of start no rubbish you got no indentity like Jay
You sing more blues than Sarah Vawn, easy to ruin like sued
Respect like Areatha Franklin', half asleep dark must be
But still American as fuckin' in the back seat
האלבום, בטח יחסית להיפהופ, מאוד ארוך (74 דק'), מאוד עמוס, בלי אורחים כמעט (למעט קול קית' וראס קאס המצויינים, וGravitation החברים של צ'ינו שמשתתפים בשיר הכי משעמם וחלש פה באופן אירוני) ועדיין לא משעמם לרגע.
צ'ינו לבד מצליח בלי בעיות לשמור אותך מפוקס ומרוכז לאורך כל השעה ורבע הזאת, בלי להתעייף כמעט לשניה.
B Wiz, שהוא המפיק העיקרי פה, מספק לצ'ינו ביטים חזקים, הדוקים, מהירים ובסיסיים, בלי יותר מדי שטיקים ובלי יותר מדי תוספות, מה שנותן לצ'ינו את הרקע המושלם להתפרע עליו ולעשות ככל העולה על נפשו.
משירי אגו טריפ רצחניים (Deliver, No Complex, RiIIooottt ועוד) משירים אישיים ומציאותיים באמת נוגעים (Its All Bad הדכאוני וWhat I Am המדהים, אחד מהשירים האהובים עליי שמדבר על הילדות הבעייתית של צ'ינו כילד מעורב בלי שום גזע או קבוצה להשתייך אליה) צ'ינו לא מפסיק להוציא מהשרוול עוד ועוד קסמים ומוכיח באמת שמדובר באמסי ברמה של הגדולים.
אני דווקא רוצה לעבור ולדבר על הסוף הכ"כ אדיר של האלבום, שמתחיל מ-Kreep, מין בלדת היפהופ עגמומית וקריפית שלוקחת השראה מהלהיט המאוס של רדיוהד, והופכת אותו להמנון סטוקרי מקורי ומצמרר במיוחד:
What the hell made you think the sun rose and set in your ass?
Fast I remove you from my itinerary
I tense you worry and exaggerate
becoming jealous at the drop of a dime wanting to kill all womankind
You are a perfect ten with the perfect tan goddess
Who could sell Evian to a drowning man, honest
Trying to stay sane walking that tight rope
I'm throwing you off the deep end you better pray shit floats
You gave me chills to your mind when Beverly Hills
make cleverly deals, and now you think you Brooke Shields
מפה הולכים ל-Many Different Ways ששוב חוזרים לממלכת הפאנצ'ים הבלתי נגמרת והעסיסית של צ'ינו, ואחרי זה לשיתוף פעולה הזוי ומעולה בשם The Shabba Doo Conspiracy עם קול קית' - הראפר ביזאר האולטמטיבי שמספק קונטרה ממש מצחיקה ואירונית.
שני הקטעים שמסיימים את האלבום הם- הם באמת מה שמשאירים את הטעם הטוב בפה, ומראים בהחלט שהיפהופ הוא ז'אנר אחרי כל ההאשמות, הסטריאוטיפים, הירידות, ההתנשאות מלמעלה וההסתגרות- הוא ז'אנר באמת בלי גבולות.
הקטע הראשון Ghetto Vampire, הוא סאגה ספק גותית-ספק-ריאליסטית באמת מדהימה, מפחידה ומיסתורית.
צ'ינו מצייר לנו בראש בשלושה וורסים שונים (כל אחד עם ביט מותאם אישית ברוח האווירה שמשתוררת)
של אדם-ערפד שמשליט פחד וטרור בכל הסובבים אותו, וכרגיל עושה שהוא מוסיף מסביב רפרנסיים תרבותיים שרק הוא יכול לעשות.
הקטע השני ואולי אחד המרגשים פעם בהיפהופ לפחות, זה Rise שמסיים את הסרט.
צ'ינו שוב מציב את עצמו בתפקיד ראשי, הפעם כבנאדם שרצחו ומתכנן אחרי המוות שלו לנקום ברוצחים- ויחד עם הביט הסנטימנטלי והרגוע יחסית, יש פה אפקט הזדהות שאי אפשר לראות יותר מדי במוזיקה בכלל.
The actual transition between death and life
reveals darks passageways, painted like stained glass
Soaking wet from the rain and my brain tired
and I'm barefooted freezing cold as I walk through fires
A child born with no soul signifies my return
from pure thought to put my killer's ashes in a urn
Outside the realm of light, demons dance in preparation
Weightless, only to be seen during incantation
צ'ינו הוא באמת בזבוז ואחד כזה ענק.
חוצמזה והאלבום שאחרי (I Told You So, לא באותה רמה לדעתי, אבל עדיין מעולה) הוא נפל חזק חזק כמו הרבה ראפרים מוכשרים לפניו ואחריו (למרות שאין יותר מדי כישרוניים כמוהו שאני חושב על זה...) לבורות הבינוניות והבנאליות שמהם הוא היה כ"כ רחוק בשנות הראשונות.
אבל עדיין....
כל מי שרוצה להכנס להיפהופ מעבר לקלישאות והדברים הצפויים והמשעממים, ובכלל רוצה להכיר אומן נהדר שהוא היה כזה, חייב לתת שמיעה ל-Here To Save You All, שהוא באמת מהאלבומים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו בפאקין הדבר הזה שקוראים לו היפהופ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה