הקאנטרי הכי מגניב שלא שמעתם בחיים

ב-2008 ככה, לקראת גיל 18, בשיא תקופת "צריכת וחקירת מייק פאטון על גזרותיו השונות והמוזרות" שלי (שאני מניח שאני לא החובב מוזיקה היחידי שחווה את זה מתישהו), לאחר שכבר גיליתי וחרשתי גם את FNM וגם את מיסטר באנגל, וגיליתי בנוסף את טומהוק, פאנטומס, לאבאג' וכו' החלטתי גם לנסות אומנים שונים מהלייבל ששמעתי שהוא מנהל, Ipecac Recordings.
הדבר היחידי שהכרתי שחתום שמה באותה תקופה זה את אימני קופולה (המדהימה! מהמוזיקאיות האהובות עליי, אני אכתוב עליה משהו בעתיד) ואת המאסטרפיס שלה The Black And White Album.

מהשמות שצדדתי שמה, איזה אחד בלי ערך בויקי תפס לי את העין, The Lucky Stars זה היה.
אמרתי יאללה נלך על עיוור, נוריד (סורי) ונראה אם יש מה להתמודד ואם זה פסיכי ומאתגר כמו ידידינו בעל הזקן הצרפתי.
נפלתי על אלבום שלהם משנת 2000 (שמסתבר שהוא הראשון גם), The Hollywood Western, ושמה שמתי במדייה פלייר ולחצתי... פליי.

ממה ששמעתי באותו רגע לא הפיל אותי, לא זיעזע אותי, לא גירה אותי, לא הזיז אותי ולא נעליים.
מה ששמעתי באותו רגע היה מין קאנטרי "ברים" ספק מיושן-רטרו-רלוונטי או ווטאבר, וביטלתי את זה בסטופ ודחיקה חזרה למגירה, במטרה לראות אם בעתיד יהיה לי בכלל חשק לשמוע איזה להקת קאנטרי מוזרה (ולא בקטע התזזיתי שפאטון וחבריו ספקו לי) ומייבשת. נקסט!
ועוד חשבתי אז שיש לי ראש פתוח...

לאחר שנתיים וקצת, שאני כבר מגוייס ומתפקד כחייל ממורמר וציני, השם "הכוכבים המזליסטים" תפס את עיניי שוב, וגם העטיפה המצחיקה/מגוחכת שמככבת שמה. מאז הטעם שלי גדל והתרחב יחסית, אני נהייתי יותר פתוח לדברים שבעבר היו מרתיעים אותי (ג'אז ופוסט רוק הם הדוגמאות הבולטות) ואמרתי וואט דה (פ)הק, ננסה שוב.

אני אגיד את זה עכשיו - מדובר באחד האלבומים היותר כיפיים, ממכרים, מעלים חיוך ופשוט מצויינים שיצא לי לחרוש בשנה וחצי האחרונה.

לסולן/גיטריסט סייג' גאיטון יש יש קול כ"כ נהדר והגשה כ"כ כובשת שאי אפשר להגיד לו לא, ולאורך כל האלבום הוא ממשיך לשיר על נושאים פשוטים-יומיומיים בצורה כ"כ נאיבית וישירה, שיחד עם הלהקה המצויינת שמלווה אותו אי אפשר שלא להנות למשך כל ה-35 דק' הקצרות שההצגה הזאת בפעולה.
מה יש פה? הרבה סטיל גיטאר מענג,"פידל" באס דומיננטי ושמן, אקורדיון, פסנתר, מפוחית והכל פשוט נשמע כאילו זה מנוגן בסלון שלך באווירה שטותניקית אך מקצועית, אם כמה בירות מפוזרות על השולחן ואיזה ג'וקבוקס דימיוני שנמצא מימינך ואיזה בחורה קאבויות חמודה שיושבת לך על הברכיים (טוב נו....)
.
הסאונד פה כ"כ וינטאג'י ומדויק, הדינמיקה בין הנגנים מושלמת והשילוב המנצח שהם עושים עם קאנטרי,סווינג ובלוז עובד ועובד חזק.
לצד שירים הומוריסטיים קלילים וזורמים כמו Everybody's Fool  ו-Suger Mama יש גם את הצד היותר "רציני", כמו Get Of Your High Horse (הפייבוריט שלי) הנהדר שהוא השיר אנטי-התנשאות המושלם שיש או Chisel To My Heart הקופצני והעגמומי בבת אחת.

אני ממליץ לכל מי שפוחד מקאנטרי "אמיתי" לנסות את זה ולראות שזה ז'אנר לא פחות מעניין מכל שאר ירקות אלטרנטיביים למיניהם... או שזה פשוט להקה בת זונה ואלבום בן זונה, מה שתחליטו.

http://www.youtube.com/watch?v=QSAP7TF59ak&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=u52bQmOzkok&feature=related
 (קטעי לייב, איכות לא משהו, אבל זה מה שיש ביוטיוב...)



ומדרום ארה"ב נלך לכיוון הצפוני לקראת פנסילבניה, שמשמה יצאה אחת מהלהקות הכי אהובות עליי שיש, Ween הסופר אדירים.

למי שמכיר ולמי שלא, Ween מורכבת בבסיס מצמד "אחים" פיקטיביים בשם ג'ין ווין ודין ווין שיוצרים ביחד יותר מ-20 שנה, מאז בעצם שהם היו שני תיכוניסטים שאהבו להקשיב לפראנק זאפה, להסניף דבק ולשחק בשובבות משהו עם ערוצי הקלטה ביתיים.
 להוציא את האחרון שלהם (La Cucaracha), כל מה שהם הוציאו מומלץ בחום אך בזהירות, כי מדובר (במיוחד בשנים הראשונות) גם בשני אנשים שלא רואים אף אחד ממטר, גם אם זה אומר להיות חתום במייג'ור לייבל כמו אלקטרה ולשחרר אלבומים פארודיים מפוצצים ברעיונות מוזיקליים לא נגמרים,בדיחות פנימיות,הומור שחור חולני ושאר ירקות שבעצם הפכו אותי למעריץ מושבע שלהם! אז מה רע בעצם...

הסגנונות ש-Ween אכלו במשך השנים, עיכלו והוציאו בפורמט שלהם (כן אני יודע(:) למשך השנים קיבלו הרבה תהפוכות מעניינות ואקלקטיות, ומאלבום Lo-Fi אוונגרדי ומטורף כמו Pure Gueva (לצד Pop Tatari של הבורדומז, האלבום הכי מוזר שיצא במייג'ור אי פעם... מפתיע מישהו שששתי הלהקות איחדו כוחות לאלבום מצויין ב-96?) עד ל-The Mollusk המופתי והכ"כ פסיכדלי ועשיר, החבר'ה האלה אף פעם לא התעייפו ותמיד חיפשו דברים חדשים לחקור, כיוונים שונים ומשונים לשים את הידיים בהם ותמיד מצאו דרכים להשאר עדיין ייחודיים ובעל טביעת חותמת משלהם, עם כל הפיזור הז'אנרים מסביב שמאפף אותם. 

אבל רגע מה רציתי? אה כן.... ב-95 בין כל שאר הדברים שהם עדיין לא הספיקו לגעת בו, הם גם רצו לשחרר אלבום קאנטרי-רוק משלהם, עם אנמסבל שלם של נגנים שכלל הרבה מותיקי הסצינה בנשוויל, והרבה יותר אנשים מסביב מהימים שהם היו רגילים רק שניהם להוציא לעולם אלבומים שיציא מפרי מוחם המלא הזיות וריר באולפן ביתי קטן וצנוע.

הם ניצלו את הדמי כיס שהאבא הגדול והעשיר הביא להם,הביאו בחורצ'יק מיומן ומוכשר כמו בן ווהן להפיק את הדבר, איחדו את כל הנגנים המשופשפים של נשוויל ביחד, כתבו 10 שירים ווואלה! קראו לזה 12 Country Golden Greats  (כמחווה נאשווילית ברוח הנושא) וזרקו את זה לפנים של המאזינים שבטח אז לא ידעו מאיזה כיוון הם יבואו.

בניגוד ל-The Lucky Stars מקודם, Ween לקחו את האלמנטים הקאנטריים הבסיסיים והנוסחתיים ולא ביצעו אותם בפשטות אך בדיוק כמוהם, אלה הלכו והרחיבו את הגבולות כמו שהם אוהבים תמיד, הוסיפו את הטוויסט הסאטירי שלהם ולא שחכו גם להראות מחווה אמיתית לאותם ענקים שלהם הם הקדישו את האלבום.
Im Holding You שפותח את האלבום הוא מהשירים היותר יפים שג'ין ווין שר בחיים שלו, You Were The Fool ו-I Dont Want To Leave You On The Farm ממשיכים להראות את הצד היותר רך ורגיש אך עדיין הומוריסטי שלהם, בעוד שב-Mister Richard Smoker ו-Piss Up A Rope (שיר הפרידה הגדול בהיסטוריה נגיד ככה) הם חוזרים להיות אכזריים, קורעים ולועגים כתמיד,אך מה?
הכל מקבל קונטרה חריפה בתוספת הרחבה והנהדרת של הנאשווילים שפשוט הופכים הכל למסע חייכני/מסטול לאורך מסילות רכבת, חוות מועסקות, טרקטורים בשדה ודיינרים חצי כושלים...
 בסופו של דבר הכל מתחבר ומה שיש פה לדעתי זאת אחת היצירות היותר כנות,אמיצות, מורכבות וגם כן כן מרגשות שהלהקה המופלאה הזאת הוציאה.

קאנטרי-רוק מעולם לא נשמע יותר קרוע ובאותו זמן גם אותנטי לחלוטין.

http://www.youtube.com/watch?v=4e-aPughYQQ

http://www.youtube.com/watch?v=w7M3EEHYkJ0